חלום שנמשך יותר מידי

"לנה? את זוכרת שאמרתי לך שיש לי שנה ממש עמוסה בגלל הריקוד, ולכן אני כמעט לא אהיה בבית?" שאלה לוסי, אמא של לנה.

"כן, אמא." אמרה לנה. "את נוסעת להופיע בבלט, ואבא כותב עוד ספר והוא לא רוצה שאני אפריע לו. למען האמת, אני לא רוצה שהוא יפריע לי..."

"איך הוא מפריע לך?" שאלה לוסי בהפתעה.

"לנה, תעשי מה שאומרים לך. לנה, תהיי בשקט. לנה! את בכלל מקשיבה לי!?!" לנה חיקתה את קולו של אביה.

אמה רק הרימה גבה.

"מה את רוצה? זה מה שהוא אומר לי!" קראה לנה.

"עזבי. מה שרציתי לומר לך זה שבגלל שלא נוכל לדאוג לך ממש,נצטרך לשלוח אותך לפנימייה"

"אממ..." לנה עשתה פרצוף התלבטות מזויף. "לא."

"כדאי לך," אמרה לוסי בקול מפתה. "בכל שישי תחזרי הביתה ואבא יכין לך ארוחת שבת."

"אם אבא מבשל לי, אני מעדיפה לא לחזור הביתה בשישי."

"מה אפשר לעשות איתך?" שאלה לוסי בייאוש.

"לקחת אותי למסעדות..." הציעה לנה.

"נראה. את הולכת לפנימייה?" ביררה לוסי.

"יש לי בררה?" שאלה לנה.

"כן. את יכולה ללכת לדודה אסתר..." הרהרה לוסי.

"אני הולכת לפנימייה!" קראה לנה.

"מה קרה פתאום?" שאלה לוסי.

"הכול אני אעשה, הכול, חוץ מללכת לדודה אסתר! היא תמיד צובתת אותי בלחי, וזה ממש כואב!"

לוסי לא השיבה. היא רק נאנחה.

"כדאי לך להתחיל לארוז עכשיו." אמרה לוסי. "בסדר, מתוקה?"

"כן. אין לך מה לדאוג." השיבה לנה וניגשה לארון הבגדים. "כמה מזוודות מותר לי לארוז?"

"אחת..."

"אין בעיה!" אמרה לנה בחיוך, והתחילה להוציא בגדים מהארון.

לנה היא ילדה נמוכה ורזה יחסית לגילה. היא כבר בת ארבע עשרה, אבל ניראת  כמו ילדה בת שתיים עשרה. יש לה שיער חום בהיר ועיניים גדולות וחומות. היא חייכנית וכנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא