הקונדסאים קוראים הארי פוטר - מושהה

שאללום ^^

אז הנה פרק נוסף, קצר יותר (רק 9 עמודים, לא 30) אז... תהנו ^^

קאלה לילי

הקונדסאים ישבו בהלם מוחלט במשך כמעט שתי דקות, שזה משהו שהמורים היו מחשיבים כנס. ואז, לאט, סיריוס אמר, "תקרא את זה שוב, ירחוני." רמוס נאנח, גם אם זה רק בגלל שאם יביט בספר זה אומר שהוא לא יצטרך לראות את ההבעות על פני חבריו. ואז, באנחת 'הזהרתי אתכם' מדוכאת, הוא החל לסגור את הספר.

"היי, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" סיריוס גער ברמוס. "אתה  תאבד את המקום שבו עצרנו!"

"מצטער... חשבתי שלא תרצו להמשיך בקריאה..."

"אתה צוחק? זה היה רק פרק אחד! יש לנו ספר שלם לקרוא! תתחיל עם זה כבר!"

"כן!" פיטר הצטרף. "אנחנו רוצים לדעת מה קורה אחר כך!" רמוס חייך לעצמו כשהוא פתח חזרה את הספר. בקצב הזה, עוד לפני שג'יימס יחזור הם יהפכו לתולעי ספרים.

"השמועה אומרת שלילי וג'יימס פוטר – הם – שהם – מתו."
דמבלדור הרכין את ראשו. הפרופסור מקגונגל הזדעזעה.

פיטר – סירי' בוכה.
סיריוס - *כשפניו מוסתרים מאוחרי כרית* אני לא!
רמוס – אתם שניכם בטוחים שאתם רוצים ל-
סיריוס/פיטר – תמשיך כבר!

"לילי וג'יימס... אני לא מאמינה... אני לא רציתי להאמין... אוי, אלבוס..."
דמבלדור הושיט יד וטפח על כתפה. "אני יודע... אני יודע..." אמר בכבדות.

סיריוס - *מתייפח כעט בקול רם אל תוך הכרית של רמוס בעוד שפיטר מנסה להרגיע אותו*

קולה של הפרופסור מקגונגל רעד כשהמשיכה: "וזה עוד לא הכל. הם אומרים שהוא ניסה להרוג את הבן של הפוטרים, הארי."

רמוס – הו, אז זאת היתה השמועה.
סיריוס - *מתחיל להירגע* היה להם בן?
פיטר – מתברר. או שיהיה להם.

אבל – הוא לא הצליח. וולדמורט לא הצליח להרוג את הילד הקטנטן הזה. אף אחד לא יודע למה,

סיריוס – אני מדבר מניסיון, לילדים קטנים וחמודים יש כישרון הישרדות.
פיטר – כן, ההילאים אספו אותך, לא?
סיריוס – אממ... לא בדיוק. יותר כמו קרעו אותי מאמא שלי כשהבינו מה זה הגוש הזה שמתחת לגלימות שלי...
רמוס – הממ... אני יכול להמשיך? הסיפור הזה ממש מעניין.
סיריוס – בהחלט!

או איך, אבל הם אומרים שכשהוא לא הצליח להרוג את הארי פוטר, כוחות הקסם שלו נשברו איכשהו – ולכן הוא נעלם."

רמוס – הו, זה... סוג של בסדר. לפחות ג'יימס מת למען סיבה טובה.
סיריוס - *מרצין לפתע* לאף אחד לא מגיע למות ככה!
רמוס - *מהסס* אני יודע... אני מצטער... זה לא מה שאני.... באמת... תראה, אני פשוט אמשיך לקרוא, בסדר? רק... בבקשה, אל תתעצבן, אתה מסוכן כשאתה כועס... וג'יימס לא פה כדי להרגיע אותך.
פיטר - *מהנהן*

דמבלדור הנהן בעצב.
"זה – זה נכון?" גמגמה הפרופסור מקגונגל. "אחרי כל מה שהוא עשה... כל האנשים שהרג...

סיריוס - *דופק את ראשו בקיר*
רמוס – סיריוס, אני יודע שאתה כועס, אבל בבקשה אל תפיל את הקיר של החדר שלי.

הוא לא הצליח להרוג ילד קטן? זה פשוט מדהים... לחשוב שמכל הדברים זה מה שעצר אותו... אבל איך בשם שמים הצליח הארי להחזיק מעמד?"

רמוס – זה מה שאני רוצה לדעת.

בשלב זה דלת חדר השינה של רמוס נפתחה וחשפה את אמו, בעוד שמישהו עמד מאחוריה אך זו היתה יותר מודאגת בעיקר בגלל השקע בקיר. רמוס מיהר להסביר שסיריוס איבד את קור רוחו במהלך קריאת הספר אך הסתבך עם ההסבר בגלל שלא יכל להזכיר את העובדה שהספר מהעתיד ולא את מה שכתוב בתוכו שהכעיס כל כך את סיריוס. בסופו של דבר אמו ויתרה, תיקנה את הקיר בקסם ויצאה משם בסערה, משאירה את הדלת שמאחוריה פתוחה.
ג'יימס! חשבנו שלא תחזור במשך שבועות!"
"כן, טוב, השתעממתי ואז אמא הבינה שאליסה יכולה להתמודד עם זה אז היא החליטה לשלוח אותי לפה." ג'יימס הביט בסיריוס שניסה לחנוק את הדובי של רמוס. "מה קורה איתו?"
ג'יימס קיבל הסבר מהיר ואז מיהר בעצמו להרגיע את סיריוס בעוד רמוס ממשיך לקרוא.

"אפשר רק לנחש," אמר דמבלדור. "אולי אף פעם לא נדע."

רמוס – הו, טיפוסי.
פיטר - *בוהה בתדהמה בג'יימס, שלחש באוזנו של סיריוס ההרבה-יותר-רגוע כעת בפינה* איך הוא עושה את זה?
רמוס – אפשר רק לנחש. אולי אף פעם לא נדע.
ג'יימס - *מנופף מהפינה* שאללום, פרופסור דמבלדור!

הפרופסור מקגונגל שלפה מטפחת תחרה והחלה למחות את הדמעות מתחת למשקפיה. דמבלדור משך משיכה ארוכה באפו,

ג'יימס – תפס צינון. בכנות, אין לאנשים האלה משהו טוב יותר לעשות מאשר לבכות עלי?
סיריוס – לא.
פיטר – מקגונגל ישבה על החומה יום שלם, רק בשביל לנהל את השיחה הזאת.
ג'יימס – ...אבל היא שונאת אותי!
רמוס – מתברר, שהיא לא. או אולי היא בוכה על אשתך, לילי.
ג'יימס – אוה, כמובן.
רמוס – ג'יימס, אני בספק שזאת הלילי הזאת. בחייך, מה הסיכויים שאתה תתאהב בה? זה שם דיי נפוץ.
ג'יימס/סיריוס/פיטר – *אנחה* פיו.

הוציא מתוך כיסו שעון מוזהב ובחן אותו. זה היה שעון מוזר ביותר. היו לו שניים עשר מחוגים אבל לא היו עליו מספרים; במקום זה חגו בתוכו כוכבי-לכת קטנים.

רמוס – זה שעון ירח. מה כל כך מוזר בזה?
סיריוס – אומר אדון איש-זאב.
רמוס - *מוציא לשון לעבר סיריוס*

אולם דמבלדור כנראה בכל זאת הצליח לקרוא אותו, כי הוא השיב את השעון לכיסו ואמר: "האגריד מאחר.

ג'יימס – הוא בוטח בהאגריד עם הבן שלי?! הו, מרלין.
סיריוס – האגריד טוב מאוד עם תינוקות.
ג'יימס – כן, בתנאי שיש להם ניבים.
פיטר – ובכן, לעולם אין לדעת... *חוטף כרית בפנים בנדיבותו של ג'יימס*

אני מניח שהוא זה שאמר לך שאני אהיה כאן, נכון?"

פיטר – היא לא צריכה שאנשים יגידו לה, היא רק צריכה לעקוב אחרי החש-צרות שלה.

"כן," אמרה הפרופסור מקגונגל, "ואני מניחה שאתה לא מתכוון לספר לי למה באת דווקא לכאן, מכל המקומות שבעולם."
באתי להביא את הארי לבית דודיו.

ג'יימס – הו. מיי. גאד.
סיריוס - *שבע רצון* אמרתי לך שהדרסלי הזה יראה את האחיין שלו ביום המחרת.

הם קרובי המשפחה היחידים שנותרו לו."

ג'יימס – הו, זה מנחם. אבא שלי כבר לא פה ועכשיו אומרים לי שלאמא שלי לא נשאר עוד הרבה זמן? פשוט נפלא.
סיריוס – מה עם אליסה?
ג'יימס – הו, היא עלולה למות. אני לא מודאג מדי בגללה. *מביט בסיריוס שעומד להתפוצץ* רק צוחק!

"אתה לא מדבר – לא יכול להיות שאתה מדבר על האנשים שגרים כאן!" קראה הפרופסור מקגונגל, מזנקת על רגליה ומורה על בית מספר ארבע. "דמבלדור – אל תעשה את זה! צפיתי עליהם כל היום.

פיטר/סיריוס - *לפתע מתחילים לצחקק*
ג'יימס – משהו שאני לא יודע עליו הולך פה?
רמוס - *נאנח* כן. ואתה גם לא רוצה לדעת, תאמין לי.
פיטר - *לוחש באוזנו של ג'יימס*
ג'יימס - *מצטרף למקהלת הצחקוקים*

אי-אפשר למצוא שני אנשים יותר שונים מאיתנו.

סיריוס – אמא שלי... ואבא שלי. הנה לך.
ג'יימס – סנייפ... ולילי אוונס.
פיטר – קראב... וגוייל.

ויש להם  כזה מין ילד – ראיתי אותו מכניס בעיטות לאמא שלו מקצה הרחוב ועד לכאן, וצורח שתקנה לו ממתקים.

רמוס -  פרחח קטן ומפונק.

שהארי פוטר יעבור לגור כאן?!"

ג'יימס – לראשונה, פרופסור, אני מסכים איתך.
סיריוס – משהו שאני לא מבין. למה הם מקימים כזאת מהומה? בדרך כלל הם נפטרים מהילד במהירות ובאקראיות.
פיטר – ובכן, הוא רק הביס את אתה-יודע-מי. אולי זה מסביר את זה.

זה המקום הכי טוב בשבילו,"אמר דמבלדור בנחישות.

ג'יימס – כן, בטח.

דודתו ודודו יוכלו להסביר לו הכל כשיגדל. כתבתי להם מכתב."

סיריוס – הוא באמת נותן יותר מדי אמון באנשים, לא כך?
ג'יימס – ג'.
פיטר – הא?
ג'יימס – האות. זו בוודאי האות ג'.
סיריוס – או פ'. זו יכולה להיות פ'.
רמוס – ג'יימס, סיריוס, תביאו לי את המרשמים שלכם עכשיו.
ג'יימס/סירוס – איזה מרשמים?

מכתב?" חזרה הפרופסור מקגונגל בקול חלוש והתיישבה שוב על החומה. "נו באמת, דמבלדור, אתה חושב שאת כל זה אפשר להסביר במכתב?

סיריוס - *במקום דמבלדור* כן, מינרווה, בגלל שזה מכתב קסום. אני כתבתי אותו. עכשיו לכי לתכנן שיעור בשינויי צורה או משהו חסר תועלת שכזה.

האנשים האלה לעולם לא יצליחו להבין אותו!

סיריוס – אה, זו תכונה פוטרית ידועה, אף אחד לא יכול להבין אותו.
ג'יימס - *משתעל בזעם*
פיטר – הו לא! ג'יימס נחנק!
רמוס – קרניים! דבר אלינו!
סיריוס - *בעצב* זה לא טוב, חברה. זה אבוד. הוא אבוד לחלוטין. *נחבט על ידי קרניים*  

הוא יהיה מפורסם – אגדה – אני לא אופתע אם היום הזה יוזכר בעתיד  בתור 'יומו של הארי פוטר'. ייכתבו על הארי ספרים

רמוס – כמו האחד הזה, אתה מתכוון?
פיטר – ככל הנראה.

– כל ילד בעולם ידע את שמו!"

סיריוס – אז לא תהיה לו בעיה במקרה של איבוד זיכרון, אם כך.

"בדיוק," אמר דמבלדור ושלח אליה מבט רציני מבעד למשקפי החרמש שלו. "דבר כזה יכול לעלות לראש של ילד קטן.

ג'יימס/סיריוס - *מרימים את ראשם*
רמוס – מרשמים, עכשיו!
ג'יימס/סיריוס – איזה מרשמים?

להיות מפורסם עוד לפני שהוא יודע ללכת או לדבר! מפורסם בגלל אירוע שהוא אפילו לא זוכר! את לא רואה שהרבה יותר טוב יהיה בשבילו להיות מבודד מכל זה עד שיגדל ויהיה מסוגל להתמודד עם הכול?"

ג'יימס – לא. לא אם זה אומר לחיות איתם.
סיריוס – למדוד מה?
פיטר – ל'ידע. אולי גלימות? אצל מדאם מלקין אולי?

הפרופסור מקגונגל פתחה את פיה, התחרטה,

פיטר – מקגונגל אף פעם לא משנה את דעתה.

בלעה, ואז אמרה, "כן – כן, אתה צודק, כמובן. אבל איך הילד יגיע לכאן, דמבלדור?" היא בחנה את גלימתו פתאום,

סיריוס – היא חיפשה תירוץ במשך הרבה זמן כדי להסתכל עליו.
רמוס – איכססס!
ג'יימס – הוו מעולה! *מחליף כיפים עם סיריוס*

כאילו חשבה שאולי הוא מסתיר את הארי בתוכה.

פיטר – יחד עם לחש קונדום?
סיריוס – פיטר! כבר עברנו על זה. יש לו כבר אחד עליו.
פיטר – זה עדיין מתחת לגלימה שלו, לא?
ג'יימס – רמוס, תמשיך. תגן על עיניו הבתולות של בני.
סיריוס- איך אתה יודע שהוא בתול?
רמוס – הוא תינוק.

"האגריד מביא אותו."

ג'יימס – בסופו של דבר, דמבלדור רוצה שהמשפחה שלי תיכחד.

"אתה חושב שזה – בטוח – להפקיד בידיו של האגריד משימה חשובה כל־כך?"

ג'יימס – לא.

"אני הייתי מפקיד בידי האגריד את חיי," אמר דמבלדור.

פיטר – בלי להעליב, פרופסור דמבלדור, אבל החיים שלך כנראה לא יתארכו עוד הרבה. במיוחד אם הוא מחפש אחריך ואחרי הכימרה בו זמנית.
סיריוס – אני אוהב כימרות.
ג'יימס - *מדבר בסבלנות* סיריוס, זאת מכונת הרג קטלנית, ענקית, ומסריחה. עם רגליים.
סיריוס - אולי,, אבל זאת מכונת הרג קטלנית, ענקית מסריחה, וחמודה. עם רגליים.
כולם - *מוותרים*

"לא שאני מנסה להגיד שאין לו כוונות טובות," אמרה הפרופסור מקגונגל באי־חשק,

פיטר – ובכן, דא! כל אחד יכול לכוון טוב.
רמוס – ל'ידע. הוא לא בדיוק אנושי, אז אולי הוא לא מסוגל.
ג'יימס - *מופתע* הוא לא בדיוק אנושי? אז מה הוא?
רמוס - *מסמיק* לא מספר.

"אבל אי אפשר להעמיד פנים שהוא לא חסר־אחריות. הרי יש לו נטייה ל...

פיטר – להשתכר, לנסות לעשות קסמים, לעלות את התחת שלו באש ולקרוא לרמוס 'פידו'.
רמוס - *גלגול עיניים*

מה זה?"

ג'יימס – אדם גדול מאוד, שתוי מאוד, שבטעות רצח את הבן שלי במקרה?

רעש של טרטור עמום הפר את הדממה סביבם. הרעש

סיריוס – נגרם כתוצאה מכך שדמבלדור לא אכל כלום חוץ מקרמבואים כל היום. הוא היה רעב.
פיטר – למען האמת, קרמבואים דווקא דיי משביעים.
רמוס – אה-הא! אז זה אתה זה שאוכל בכיתה!
פיטר – מעולם לא אמרתי את זה!

הלך וגבר בזמן שהשניים הביטו ימינה ושמאלה וחיפשו את הרכב הקרב; הרעש גאה עד כדי שאגה כשהם הרימו את מבטם השמימה – ו

ג'יימס – ודמבלדור גיהק בקולניות, הורס את כבודו לחלוטין.

אופנוע אדיר־ממדים  צנח מהאוויר ונחת על הכביש לרגליהם.

סיריוס – היי, זה רעיון טוב. *חולם בהקיץ* אופנוע מעופף.
רמוס – הו לא.

ואם האופנוע נראה ענקי, זה עוד כלום לעומת האדם שרכב עליו. הוא היה גבוה כמעט כפליים מאדם רגיל,

פיטר – וגבוה כעשרים פליטיקים...

ורחב לפחות פי־חמישה. הוא פשוט נראה יותר מדי גדול, וכל־כך פרוע – סבך ארוך של שיער וזקן שחור שהסתיר את מרבית פניו, היו לו כפות ידיים בגודל של מחבתות, ורגליו במגפי העור שלהן נראו כמו דולפינים קטנים. בזרועותיו העצומות והשריריות הוא החזיק חבילה של שמיכות.

ג'יימס – כדאי מאוד שהבן שלי יהיה חיי!
סיריוס – איך אתה יודע שזה הבן שלך? זה יכול להיות כל אחד אחר.
ג'יימס - *מנסה להכות את סיריוס בראשו, אבל מפספס כי הוא נמוך מדי*

"האגריד," אמר דמבלדור באנחת רווחה.

פיטר – זה האיש שעדיין לא היה שתוי.

"סוף-סוף. ואיפה השגת את האופנוע הזה?"

רמוס – אני באמת לא רוצה לדעת. סיריוס רק ינסה להשיג אחד.
סיריוס - *מהנהן בהסכמה*

"אני בהשאלה לקחתי אותו, אדוני פרופסור דמבלדור, כבודו," אמר הענק וירד בזהירות מהאופנוע בזמן שדיבר. "זה סיריוס בלק הצעיר, הוא נתן לי בהשאלה אותו.

רמוס – לאאאאאאאאא!
סיריוס – כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן!
ג'יימס – ובכן, נחמד לדעת שסיריוס מנסה לעזור, אחרי שכנראה הגיע מאוחר מדי...
רמוס/פיטר – ל'ידע.
רמוס – אולי נגלה אם נמשיך לקרוא.

עכשיו הוא אצלי, כבודו."

"לא היו שם בעיות, אני מקווה."

ג'יימס - *במקום האגריד* לא, כבודו. רק אוכלי מוות ושלוש גופות להתמודד איתם. הם כמעט הרגו אותי אבל הצלחתי לברוח, כבודו.

"לא, כבודו. הבית הוא נהרס כמעט לגמרי, אבל אני הצלחתי לחלץ אותו לפני שהמוגלגים הם התחילו למלא את המקום. הוא נרגם בזמן שאנחנו היינו טסים שמה מעל בריסטול."

ג'יימס – פיו, הוא בסדר. אני שמח עכשיו.

דמבלדור והפרופסור מקגונגל גהרו מעל לחבילת השמיכות. בתוכה ניתן היה להבחין בקושי ב

סיריוס – זאב תינוק. 'אופס,' אמר האגריד. 'כנראה הגעתי לבית של הקונדסאי הלא נכון. מצטער!'
פיטר – 'לא, לא,' דמבלדור הרגיע אותו. 'זה הארי. זוכר, התאונה בבית החולים?'
רמוס/ג'יימס - *מבט כועס*

פעוט הישן שנת ישרים. מבעד לפלומת השיער השחורה כלילה

פיטר – שהזדקר לכל הכיוונים-
ג'יימס – זה תורשתי אני אומר לך! תאשים את אבא שלי!

שכיסתה את מצחו, הם יכלו להבחין בחתך בעל צורה  משונה, משוננת, כמו ברק.

סיריוס – ג'יימס? עשית קעקוע לילדים שלך, שוב?
ג'יימס – אמרו שזה חתך!
רמוס – ג'יימס? חתחת את הילדים שלך, שוב?

"שם הוא - ?" לחשה הפרופסור מקגונגל.

"כן," אמר דמבלדור. "הצלקת הזאת תישאר לו לנצח."

ג'יימס – אני לא אשם! זה עדיין לא קרה!
סיריוס – היי, זה רעיון. בפעם הבאה שמקגונגל תתפוס אותנו מחזיקים פצצת זבל נגיד לה שעדיין לא זרקנו אותה, ו-
רמוס – היא תסתובב סביבנו עד שנעשה את זה, ואז תיתן לנו ריתוק. רעיון נהדר, סיריוס.
סיריוס – עכברוש.
פיטר – קראת לי?

"אתה לא יכול לטפל בזה איכשהו, דמבלדור?"
"אפילו יכולתי, לא הייתי עושה זאת. צלקות יכולות להיות דבר שימושי ביותר. לי עצמי יש צלקת מעל לברך בצוקת מפה מדוייקת של הרכבת התחתית של לונדון.

פיטר – הדברים שאתה לומד על מורים כשהם לא יודעים שאתה מקשיב...
ג'יימס – כן... כמו שמקגי דלוקה על-
סיריוס – דמבי.
ג'יימס – לא, קורנליוס פאג'. זוכר?
סיריוס – הו, כן... *מתחלחל* הדבר הגרוע ביותר שגיליתי אי פעם. אני מתכוון, פאג'?
רמוס – ובכן, מיס פאג' כנראה אוהבת אותו.
סיריוס – כן, אבל מיס פאג' מוזרה בכל מקרה, לא?

נו טוב – העבר אותו אליי, האגריד. הגיע הזמן לגמור כאן."

דמבלדור אסף את הארי לזרועותיו ופנה לכיוון ביתם של הדרסלים.

ג'יימס – לאאאאאאאאאאא!
סיריוס – הוא ישנא את זה! הוא יהיה ממש אומלל שם!
רמוס – הם נוראיים!
פיטר – ארר... מה שהם אמרו.

"אני יכול – להיפרד ממנו, אדוני, כבודו?" ביקש האגריד.

הוא הרכין את ראשו הגדול והפרוע מעל הארי ונתן לו נשיקה שהייתה בוודאי שעירה ומדגדגת במיוחד.

פיטר – כמו שהילדים של רמוס ירגישו.
רמוס – זאת לא נשיקה, זה ליקוק.

ואז, פתאום, האגריד פלט יללה של כלב פצוע.

סיריוס/רמוס – אאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!
ג'יימס – אם אני אחייה מספיק, אני אגרום לכותבת למחוק את השורה הזאת!
פיטר – גם אני!

"ששש!" השתיקה הפרופסור מקגונגל, "אתה תעיר את כל המוגלגים!"

פיטר – כן, אתם שניכם, אתם תעירו את המוגלגים.
סיריוס – עכשיו אחר-הצהריים!
ג'יימס – ובכן, אתה תבהיל אותם לגמרי!

"ס-ס-סליחה," ייבב האגריד, מוציא מכיסו מטפחת וטומן בה את פניו. "אבל זה כי אני פ-פ-פשוט לא עומ-מד בזה – לילי וג'יימס הם מתים –

ג'יימס – בכל פעם שרמוס קורא את זה יש לי תחושה שאני לא צריך לחזור לבצפר.
רמוס – ג'יימס, תאמין לי, זאת לא הלילי הזאת.

והארי המסכן הוא הולך לגור עם מוגלגים –"
"כן, כן, זה בהחלט מאוד עצוב, אבל אתה חייב להשתלט על עצמך, האגריד, או שיגלו אותנו," לחשה הפרופסור מקגונגל, טופחת בחשש על זרועו של האגריד, בזמן שדמבלדור טיפס מעל לגדר הגינה הנמוכה

סיריוס – מר דמבלדור, יש דבר כזה שנקרא שער. אתה פותח אותו וזה נותן לך להיכנס לגינה. זה לא רעיון חדש, אני יודע, אבל אם אוכלי מוות מצליחים להבין את הרעיון גם אתה יכול לנסות, נכון?
רמוס – אוכלי מוות משתמשים בשער?
סיריוס – כמובן. והם דופקים בדלת. זה הרבה יותר קל לגרום לאנשים לצאת החוצה אם אתה נראה חברותי, אתה יודע.
פיטר – זה נשמע הגיוני...

והלך עד לדלת הכניסה. הוא הניח את הארי בעדינות על מפתן הבית,

ג'יימס – אתה לא עומד לפחות לתת אותו לאנשים שגרים שם? הוא עלול למות על מפתן הדלת!
סיריוס – אולי זה הרעיון. אחרי הכל, הם נתנו אותו להאגריד, לא כך?

הוציא מכתב מתוך גלימתו, תחב אותו בין השמיכות של הארי, ואז שב אל השניים האחרים.

פיטר – שעמדו כעט ובכו בקולניות, מעירים את כל המוגלגים.

דקה תמימה עמדו שלושתם והביטו בחבילה הקטנה;

רמוס – למה? הם ציפו שהיא תתרומם ותתקוף אותם או משהו?

כתפיו של האגריד רטטו, הפרופסור מקגונגל מצמצה בעיניה בעצבנות, והנצנוץ שבדרך כלל ריצד בעיניו של האגריד דעך וכבה.

סיריוס – כבה בצורה סוטה.
פיטר – כבה עם מורה ללחשים קטנטן.
רמוס – כבה בקול 'פופ' קטן.

"נו טוב," אמר דמבלדור לבסוף, "זהו זה. אין לנו מה להישאר כאן. עכשיו כבר אפשר להצטרף לחגיגות."

ג'יימס – נוק, נוק, הפוטרים מתים? הו, זה נחמד.
רמוס – מה לגבי, נוק, נוק, וולדמורט מת?
פיטר – אני מבטיח לך שכשזה ייקרה, שלושתינו לא נחגוג.
סיריוס – לא. אני אצוד את אוכלי המוות שיהרגו אותך.
ג'יימס – ובכן, זה... מנחם...

"כן," אמר האגריד בקול חנוק למדיי, "אני עכשיו צריך להחזיק לסיריוס את האופנוע שלו. לילה טוב לנו, גברתי פרופסור מקגונגל – אדוני פרופסור דמבלדור, כבודו."

סיריוס – תודה. רק תשאיר את זה בחניה בזמן שאני הורג את אוכלי המוות האלה, בסדר?

כשהוא מוחה את עיניו  הזולגות בשרוול מעילו טיפס האגריד בחזרה על האופנוע והתניע; הוא עלה השמימה בשאגה ונעלם לתוך הלילה.

"להתראות בקרוב, פרופסור מקגונגל," אמר דמבלדור במנוד ראש. הפרופסור מקגונגל מחטה את אפה בתגובה.

רמוס – בקרוב מאוד. שנת הלימודים כבר התחילה.

דמבלדור הסתובב והתחיל ללכת. בפינת הרחוב נעצר ושלף את המעמעם הכסוף. הוא לחץ עליו פעם אחת, ותריסר כדורים של אור עפו בחזרה אל פנסי הרחוב, כך שרחוב פריווט הואר לפתע באור כתמתם, והוא הספיק להבחין בחתולה מנומרת שחמקה ונעלמה מעבר לפינה בקצה הרחוק של הרחוב.

רמוס – חתולה! תשיג את החתולה!
סיריוס – חתולה? איפה חתולה? תשיג את החתולה!
ג'יימס – איבדנו אותם.
פיטר - *הנהון*

בקושי היה יכול עוד לראות את חבילת השמיכות על מפתנו של בית מספר ארבע.
"בהצלחה, הארי," מלמל.

פיטר – הוא יזדקק לזה.
ג'יימס – סיריוס, רמוס, אין פה חתולים! תפסיקו עם זה!
סיריוס – אין חתולים?
רמוס – לא יכול להיות שאין חתולים!

הוא בהסתובב על עקביו ונעלם ברשרוש גלימה.
רוח קלה חלפה בגדרות השיחים המטופחות של דרך פריווט. הרחוב נח דומם ומסודר תחת השמיים האפלים, ונראה כמו המקום האחרון שתצפו שיקרו בו דברים מדהימים.

פיטר – הו, אני לא יודע. עם תינוק קוסם בסביבה, משהו חייב לקרות בקרוב.
סיריוס – במיוחד אם הוא פוטר. קנקן תה מתפוצץ, מישהו?
ג'יימס – הו, תפסיק עם הקנקן תה הזה!
רמוס – פוצצת אותו שוב, אם כך?
ג'יימס - *פרצוף כועס*

הארי פוטר התהפך

סיריוס – ונפל ממפתן הדלת, שובר כל עצם בגופו הקטן. הסוף. *בורח מג'יימס*

בין השמיכות שלו מבלי להתעורר. ידו הקטנה אחזה במכתב שלצידו, והוא המשיך לישון – בלי שיהיה לו מושג שהוא מיוחד, בלי שידע שהוא מפורסם, בלי שיידע שעוד כמה שעות יעירו אותו צווחותיה של גברת דרסלי

ג'יימס – הו, ובכן זה נחמד, לא כך?
רמוס – לא. למען האמת, אין שום דבר טוב בלהיות תינוק.

שתפתח את הדלת כדי להעמיד בחוץ את בקבוקי החלב בריקים, וגם לא שהשבועות הקרובים יעברו עליו בצביטות ובדקירות של בן-דודו דאדלי...

סיריוס – רואה? רואה? אמרתי לך שהוא לא יאהב את זה!

הוא לא היה יכול לדעת שבאותו רגע ממש, אנשים שהתכנסו בחשאי בכל רחבי המדינה מרימים כוסיות ואומרים בשקט: "לחיי הארי פוטר – הילד שנשאר בחיים!"

פיטר – הו, זה נחמד.
ג'יימס – לאף אחד מהם לא אכפת ממני, נכון?
רמוס – לנו אכפת.
פיטר – הו, סירי בכה כשגילינו שמתת.
סיריוס – לא נכון!

הפרק הקודם		הפרק הבא