הסוד הרציני - The sirius secret - גמור

עוד פרק ^^

חמוד וחביב כמו הקודם ואולי אף יותר... 

תהנו ^^

קאלה לילי

השקט החל להעיק. סיריוס עבר משולחן אחד לאחר בעודו נועץ מבטים ברמוס, שלא זז מאז שג'יימס ופיטר עזבו, ועמד עם הבעה מבוהלת על פניו. לבסוף, לא מסוגל לעמוד בשקט ולו רגע אחד נוסף, סיריוס נאנח, "ירחוני, אם תעמוד שם עוד רגע אחד, אני פשוט אהרוג אותך."

רמוס מצמץ. הוא קיווה שהצליח להעביר את עצמו למקום אחר, רחוק ככל האפשר. מחוץ למדינה. מחוץ ליקום. מקום שבו אין בני אדם כלל.

"רמוס!"

מצד שני, גם מקום שבו לא יהיה קרוב לסיריוס יספיק ברגע זה.

הוא חשב איך יספר לו:

"תראה, סיריוס, יש משהו שאני צריך לספר לך."

"סיריוס, זה לגבי מערכת היחסית בנינו."

"אני לא יודע איך לומר לך, אז אני פשוט אגיד את זה." 

"אני אוהב אותך, סיריוס, אידיוט עיוור שכמוך."

מוחו עבר על כל האפשרויות האלה ודחה את כולן אחת אחרי השניה. הבעיה אפילו לא הייתה בגלל המילים. הבעיה היתה לגרום לפה שלו להוציא ולו צליל אחד. כל צליל. לפני-

"איה!" רמוס קרא, מתכופף באופן אוטומטי כדי לתפוס את קרסולו הכואב שהיווה מטרה ללחש של סיריוס. הקרסול שהיה כבר נפוח וורוד מהנקע, הכפיל את גודלו וצבעו העמיק באיטיות. "לעזאזל איתך, סיריוס!"

סיריוס נשען על הקיר, שרביטו בידו, ידיו משולבות, ונראה זחוח ונרגז. "הזהרתי אותך."

רמוס החליק למטה והתיישב על הריצפה ברגליים פרושות. הוא הוריד את הנעל מרגלו הימנית כדי שיוכל לבחון את הקרסול מקרוב. כעת הוא נראה יותר כמו בלון אדום כועס ומנופח מאשר קרסול. עכשיו הוא לא יכל אפילו לברוח, מה שהיה תוכנית הגיבוי שלו. "למה כיוונת אל הרגל שלי? אתה לא רואה שהקרסול שלי נקוע?"

הבעת שביעות הרצון החליקה מפניו של סיריוס והבעת דאגה החליפה אותה מיד. "נקעת את הקרסול שלך?"

"בזמן שרצתי לפה. היית שם-לב לזה לפני-כן אם לא היית כל כך עסוק בלשחק את ה-"

סיריוס דחף את עצמו מהקיר ומיהר אל עבר רמוס, פניו מביעות חרדה ואשמה. "חכה, ירחוני, אני יכול לתקן את זה," הוא אמר בביטחון, מכוון את השרביט שלו אל הקרסול הנפוח של רמוס. בלי לחשוב, הוא הניח את ידו על הירך של רמוס. שניה לאחר מכן, הוא מצא את עצמו עף לרוחב החדר ונופל לאחור כשהגב שלו נחבט בקיר הנגדי. הוא בהה ברמוס, שהביט במבוכה בידו הימנית.

"מצטער, שכחתי. חוזק של אדם זאב," הוא מלמל, מסמיק בורוד. לעזאזל. יופי של דרך לתפוס מרחק, רמוס. לאף אדם נורמאלי לא תהיה תגובה כזאת למגע שלו.

סיריוס הרגיש את הסבלנות שלו מתחילה לפקוע. הוא הזיז לאחור את שיערו השחור והניח את ידיו על מותניו במה שקיווה שנראה כתנוחה תובענית (אבל רמוס חשב שזה גרם לו להיראות יותר כמו ילד קטן ורגזן. תיקון, ילד קטן, רגזן ומקסים). "רמוס, אם אתה לא תספר לי מה קורה פה בדקה הקרובה, ואני מתכוון בדקה הקרובה, אני עומד ל-"

"אוה, בסדר," רמוס אמר בעייפות, לפני שסיריוס יוכל להקריא לו את רשימת האיומים השחורה שלו. סיריוס התמיד וכתב את הרשימה הזאת בשבועיים האחרונים. האיום האחרון עליו רמוס שמע היה תוכנית משוכללת שעירבה שיקוי אהבה חזק במיוחד וסנייפ מסוים, שהייתה גורמת לכל אחד שהיה שומע אותה לברוח בפחד.

הוא הבין שהוא היה עייף. תשוש, למען האמת. תשוש מלרוץ במעגלים סביב סיריוס, מלהחביא כל הזמן את רגשותיו, מלדכא מחדש את הרצון לבעוט במישהו כשהוא רואה את סיריוס עם עוד נערה. פתאום לא היה לו אכפת יותר לגבי התגובה של סיריוס. הוא יספר לו, ולעזאזל עם התוצאות.

הוא רמז לסיריוס ביד אחת, "בוא הנה."

במבט חושד, סיריוס החליק לאורך הריצפה מספר סנטימטרים.

חסר סבלנות, רמוס התפרץ וקרא: "קרוב יותר."

עוד ויתר חושד, סיריוס דשדש עוד כמה סנטימטרים לכיוון רמוס, נעצר במרחק של כחצי מטר מרמוס.

לוקח נשימה עמוקה, רמוס פתח את פיו – וסגר אותו שוב. הוא הרגיש את המילים נתקעות בגרונו. אני יכול להגיד את זה. אני יכול להגיד את זה.

בייאוש רב, מרגיש כמו אדם העומד על קצה צוק ועומד לצלול אל מותו, הוא הושיט את ידיו ובתנועה חלקה אחת תפס בגלימתו של סיריוס ומשך אותו אליו, מנשק אותו בדממה.

הוא שמע את סיריוס פולט ציוץ קטן של הפתעה כנגד שפתיו, והרגיש את גופו של סיריוס קופא. ליבו של רמוס דפק במהירות בלתי נשלטת, הוא דפק כל כך מהר שהוא חשב שהוא ימות מהתקף לב בכל רגע. הוא עצר את נשמתו, מחכה, עיניו עצומות בחוזקה ובנחישות.

ואז, לאט-לאט, סיריוס נרגע. הוא הפריד את שפתיו, פיו של רמוס נפתח בהפתעה, ולפתע הם התנשקו, התנשקו בפראות – התמזמזו, רמוס חשב בערפול, המילה הנכונה היא התמזמזו. אני מתמזמז עם סיריוס בלק. הו, מרלין.

וזה היה מדהים. סיריוס החליק בין רגליו הפרושות של רמוס, יד אחת סביב מותנו ויד שניה מלטפת בעדינות את פניו של רמוס, וזה הרגיש כמו חתיכת פאזל אבודה שהונחה במקומה. הם מתאימים זה לזה, מוצמדים זה לזה בשלמות. לשפתיו של סיריוס היה טעם של ממתקים וסיגריות, ורמוס הרגיש כאילו הוא צף באוויר.

הדבר הבא שהוא היה מודע אליו היה שהוא שכב על גבו, צופה בסיריוס נעלם מבעד לדלת הכיתה במערבולת של גלימות.

שם, שוכב על הריצפה, עם קרסול נקוע וכואב, ומנסה להסדיר את הנשימה שלו, כל מה שרמוס לופין יכל לחשוב עליו היה, הוא הלך.

הפרק הקודם		הפרק הבא