אהבה וטרגדיות אחרות

אוקיי, זה הפאנפיק המושלם עלי אדמות, ארוך מאוד. ולכן אפשר להביכמה הוא מושלם רק מהעובדה שמישהי עצלנית כמוני החליטה לתרגם אותו. אין מקום בתיאור לתקציר של הפאנפיק שהמחברת המקורית נתנה אז אני ארשום לכם אותו פה ^^ (וכן הדירוג גבוהה, פשוט תדלגו על החלקים האלה)

הערת המתרגמת: יש משהו מאוד משמעותי בפאנפיק שהוא הכינוי של לילי : Lovely Lily. זה מאוד משמעותי ויש לשים לזה לב. אני תירגמתי את זה ל'לילי המקסימה', כי לא מצאתי משהו אחר.

סניקפיק מתורגם:

"היא לא מגיעה לנו." ענה המדריך הראשי לאחר מחשבה עמוקה. "לאף אחד מאיתנו. אפילו לא לי. לא כי היא מושלמת. היא לא. לעיתים אני חושב שהיא בעלת פגמים הרסניים יותר מכולנו ביחד. לא בגלל שהיא יפהפיה, למרות שהיא אכן כזו. בטח לא בגלל שהיא מקסימה,  מכייון שהיא מעולם לא הייתה כזו. היא לא מגיעה לנו בגלל שהיא כל כך הרבה יותר משאי פעם נהייה."

פורולוג: כל הסיבות שבעולם

הייתה פעם תקופה בהיסטוריה של הוגוורטס שהלחישות על המלחמה הושתקו, אך תמיד נשמעו. להביט החוצה משמעו להתמודד עם האמיתות המכוערות שחיכו בציפייה עצלנית ממש מעבר לסיום הלימודים.

היה יותר קל להתאסף ביחד, ולהרים מבט אל הסובבים אותך בשביל הסחות דעת.

מערכות יחסים פרחו, ולא היה קשה למצוא זוגות מכל בית וגיל מחפשים נחמה בנוכחותו של הדבר היחיד שהיה בשליטתם... אהבה. חולפת, צעירה, תמימה ולרוב לא מסוג הנצחי או אפילו מהסוג המשמעותי.

אבל היה זוג אחד שאף אחד לא פקפק בחשיבות אהבתם.

תשוקתם הייתה אגדית, ומערכת היחסים שלהם תמיד הייתה בראש הרכילויות הכי מפתות שנמעו בטירה. תלמידים צעירים יותר תמיד היו יותר ממוכנים לשתף סיפורים עליהם נתפסים מתנשקים בארונות מטאטאים, מתעלסים במגדל האסטרונומיה או אפילו על המקום המפורסם שלהם לייד האגם שכל תלמיד שנה שנייה ידע שיכול לראות אם היה בר מזל מספיק שתהיה ברשותו משקפת ברגע הנכון.

לכל אלה שהקדישו את זמנם ללחשוב על דברים כאלה-

זה היה מובן מאילו.

לילי וסיריוס נועדו אחת בשביל השני.

לילי הייתה טובה בהכול ואפילו הטובה ביותר במספר דברים, אבל הדבר שלילי הייתה הכי טובה בו הייתה אהבה. היא הכירה סוגים שונים של אהבה במשך כל חייה.

הוריה אהבו אחד את השני בכזו עוצמה שלילי לפעמים חשדה שלא נותרה להם מספיק אהבה לחלוק עם בנותיהם. הם היו הורים נהדרים, כמובן. מחאו כפיים הכי חזק כשלילי קיבלה פרסים אקדמאים ודאגו לבנותיהם בכל דרך שיכלו, אבל לילי הייתה תמיד מודעת לעובדה שזה היו יכולים להיות רק שניהם באי בודד בו היא ופטוניה לא היו קיימות והם היו יכולים להיות מאושרים באותה מידה.

היא הניחה שזה היה רומנטי.

כתוצאה מחוסר איזון זה לילי אהבה את אחותה ככל שיכלה. הרי היא זאת שהייתה זקוקה לזה יותר מכל אחד אחר. עד היום שבו לילי פגשה את סוורוס סנייפ, ללילי היה קל לגרום לאחותה לאהוב אותה חזרה. אך לרוע המזל, כל הזמן מאז מעברה מ"מוגלגית" ל"מכשפה", פטוניה נהייה אובססיבית עם דברים מוגלגיים. עכשיו הזכייה בחזרה ברגשותיה של אחותה התבססה אך ורק על הסכמתה של לילי להתנהג כ-"נורמלית". אזכור פשוט של המילה "קווידיץ'" או קסם לא מכוון הביאו לכך שהיא לא שמעה מאחותה חודש שלם.

אל מול האהבה שהיא החזיקה אל אחותה, הייתה אהבתה לסוורוס סנייפ. זה היה בלתי אפשרי לא לאהוב את הילד שיא פגשה בגן המשחקים ביום הגורלי ההוא. במחשבותיה של לילי הוא היה זה שהביא לה את הקסם, ובכך מילא חור בחייה שהיא אפילו לא הייתה מודעת לקיומו. סוורוס סנייפ לא הרגיש אהבה יום אחד בחייו ולילי נתנה לו מספיק בשביל לטבוע בה.

בזמן שפטוניה סמכה כך שאהבתה של לילי תהייה לחלוטין "נורמלית", לילי לקחה על עצמה את המחויבות של ללמד את סוורוס איך לאהוב.

בסופו של דבר זה נהיה ברור שלמרות שסוורוס אכן למד איך לאהוב אותה, הוא לעולם לא יצליח להפסיק לשנוא את עצמו על כך. זו הייתה הטרגדיה הגדולה של סוורוס סנייפ שהוא לא הצליח לאזן את אהבתו הגדולה עם שנאתו הגדולה באותה מידה. כעט הוא הפך רק לפסקה נוספת בסיפור אהבה של מישהו אחר.

כן, לילי בנתה שנים של ניסיון עם אהבה, זאת הייתה שנאה שבלבלה את הנערה שהייתה טובה בהכול, היא מעולם לא הצליחה להבין אותה.

אהבה הייתה קלה.

אם תסתקל חזק מספיק תוכל למצוא משהו לאהוב בכל אחד.

אהבה הייתה משהו שיכולת לשלוט בו, בעוד שנאה הייתה שוקעת בוורידים, ומובילה למעשים חסרי הגיון. אם אהבה פירושה להיות בשליטה, אז שנאה פירושה התעלמות.

זאת הייתה אהבה שמשכה את לילי כמו מגנט אל הקונדסאים. לא הסוג היוצא מן הכלל שגרם למורים לחייך אל מול נדיבותם, ולא הסוג המובן מאילו שהשרה קרן אור של חמימות על כל הנמצאים בסביבתם, אלא הסוג העמוק, שהלב המנוסה של לילי ראה אפילו בשנתם הראשונה.

כמתבונן אילם, היא התבוננה בארבעת הבנים מתמודדים עם מכשולים של משפחה וחורבן, וידעה עוד לפני ארבעת הבנים שאהבה זו תגדל. היא ידעה זאת בגלל שיותר מכל, הם נזקקו אחד לשני.

לכולם היו את הטרגדיות שלהם.

ולילי הבינה באיזו קירוב הזדקקות קשורה לאהבה.

היא נמשכה אליהם עוד מהתחלה, אבל זה לקח לה הרבה מאוד זמן להבין איך להעריך אותם נכונה. היה גם דמיון מסויים בניהם לבין לילי. כולם היו פופולריים, גריפינדורים גאים, ולכולם היו רגשות חזקים כלפי סוורוס סנייפ.

נקודות המבט הסוטרות והעמוקות של הסליתרינים הביאו לקשיים בחייה של לילי בהוגוורטס. היא כמעט יצאה מדעתה בניסייון להשלים, להפריד ולגשר בין שני אידיאלי האהבה שלה, הקונדסאים וחבר הילדות שלה.

בסופו של דבר, לילי יכלה לאהוב את הקונדסאים למרות שהם היו ילדותיים, מתנשאים ושוברי חוקים, אבל היא לא יכלה להמשיך לאהוב את סוורוס למרות כל שנאתו.

אם היא הייתה כנה עם עצמה, אז היא יכלה להודות שזה היה יכול להיות כל אחד מהם.

זה היה יכול להיות רמוס, שתמיד הכי דמה לה בהתנהגותו החיצונית. הוא היה חכם בדרך מתונה. הוא הקדיש את עצמו לכל מיני אתגרים עם המרץ של אדם עם שיש לו משהו להוכיח, והוא היה כל כך נחמד שהיא חששה שזה אי פעם יפחת. למרות זאת היה משהו בעינייו שהרתיע אותה, ובמשך זמן רב היא לא הצליח לעלות על מה זה בדיוק היה.

בארוחת הבוקר של אחד הימים הבהירים הנדירים של שנתה השלישית, היא ישבה באולם הגדול בעוד מסתקלת על תמונה של מישהו שרצח, אומנם בטעות, את אישתו. היא בהתה בתמונה בעודה מזהה משהו שלא הצליחה להבין, ואז עיניו של רמוס לופין פנו אליה באיטיות במטרה להסתקל ישירות עליה.

זו הייתה אשמה.

היא הייתה על פניו של האיש ההוא ובעייניו של רמוס לופין בכל יום שיצא לה להכיר אותו. זה היה מבט שהפחיד אותה וגרם לה לפקפק אם אהבה באמת יכולה להתעלות מעל הכול. היא אמנם הייתה אמיצה כמו כל גריפינדור אחר, אבל היא ידעה שזה לא משהו שיכלה להתמודד איתו.

זה אפילו יכול היה להיות פיטר, עם פניו הילדותיות וחיוכו המתוק. כמו עוד ידיד של לילי, את פיטר לרוב לא הבינו כראוי. אך לא כמו סוורוס, שאף פעם לא יראה חלש או ריק מול אויביו, פיטר לרוב נחשב לרדוד. זה היה משהו שהוא השתמש בו לתועלתו, בעוד הוא מוכיח שהוא דווקא די חכם בדרכיו המיוחדות. הוא הבין את הדינמיקה בקבוצה וניצל אותה לתועלתו האישית.

ולמרות זאת, כמו בעיניו של רמוס, משהוא בפיטר לא נתן ללילי מנוחה. למרות שהיא הסתקלה טוב וראתה יותר מרוב האנשים, היא תמיד הרגישה שזה לא היה מספיק. לילי הייתה היחידה שהאמינה שפיטר היה מעט מסתורי.

ג'יימס היה הבחירה הכי פחות סבירה מהחבורה (הערת המתרגמת: פפפ... כן. בטח.). היא לא יכלה להאשים אותו, בעוד הוא באופן תמידי טבע באהבה והערצה, לכך שהוא האמין לזה. לא, לרודף הקוודיץ' המושך היו רק שתי גישות כלפי לילי: עצבים ואדישות.

מסוף השנה החמישית לילי בילתה את זמנה איתם, ולמרות ששאר הבנים לא רק שהיו אדישים לנוכחותה אלא דווקא שמחו לה, ג'יימס המשיך עם רצונו חסר המילים שהיא תחזור לסוורוס סנייפ או לאיפה-שזה-לא-יהיה שהיא שהגיעה ממנו.

ג'יימס פוטר לא היה זקוק לאהבתה בכלל.

וכך נשאר סיריוס.

ובגלל שהיא אהבה את פטוניה ובגלל שהיא אהבה את סוורוס, היא ידעה בדיוק כיצד לאהוב את סיריוס בלק.

היא ידעה עמוק בליבה שמקומה עם הקונדסאים. זה היה טבעי.

הוא היה זקוק לה והיא הייתה זקוקה להם.

אהבה הייתה קלה.

היה הייתה יכולה לקיים מערכת יחסים עם כל אחד מהם, אולי חוץ מג'יימס, אבל זה היה סיריוס שהיה זקוק לה הכי הרבה. ולמרות שבכל חיו אף אחד לא הגדיר אותו ככה, ללילי הוא היה בטוח.

היא לעולם לא תהיה בסכנה של לאהוב אותו יותר מידי.

לאהוב פירושו להיות בשליטה.

לאהוב מישהו יותר מידי לא היה משהו שלילי הייתה מעוניינת בו. לאהוב מישהו יותר מידי הייתה טרגדיה. תשאלו את רומיאו וג'ולייט. תשאלו את ההורים ה'נהדרים' שלה שאף פעם לא אהבו את בנותיהם כמו שהיו צריכים. תשאלו את אביה שרץ לתוך בניין בוער למרות שידע שאישתו נפטרה מזמן.

בסופו של דבר זה נגמר בילדים יתומים וסיפורי אהבה גרועים.

לכולם בהוגוורטס, סיריוס ולילי נועדו אחד בשביל השניה.

היא הייתה עוד-מעט-מדריכה-ראשית יפיפיה, והוא היה קונדסאי מקסים. זה היה ספר שרק חיכה להיכתב - הילדה שהייתה מומחית באהבה והילד שנזקק לה נואשות. טהור הדם שהולך כנגד כל אמונותיו כדי להיות עם בוצדמית.

היא הניחה שזה היה רומנטי.

		הפרק הבא