אהבה וטרגדיות אחרות

אוקיי, לאות תודה שאישרו לי את הפאנפיק אני אוסיף ישר את הפרק הראשון=]

והמחברת תמיד עושה משהוא של ה-בפרקים הקודמים. ניראלי שגם אני אעשה אותו. 

הערה: בפרק הזה יש תיאורים שכתובים בעקימות.

פרק 1: ימים גשומים ומשחקי קווידיץ'

הוא בוהה בה שוב. זה קרה הרבה יותר בזמן האחרון, לילי שמה לב מהמקום בו היא ישבה לבדה בספריה. כשהם היו קטנים יותר היא הרגישה את זה כל הזמן, אבל זה נגמר באותה מהירות שזה התחיל בתחילת בשנה החמישית.עכשיו נדמה שמבטו העקשן חזר.

היא החליטה שזה לא הפריע לה.

ולמרות זאת זה גם לא היה מפריע לה לדעת מה הוא ראה כשצפה בה.

"לילי!"

"סיריוס?" את הפנים ואת הקול היא זיהתה. זה היה המיקום שבלבל אותה. "זאת הספריה."

הוא חייך, נהנה מההתגרות שלה ועוד יותר מהעובדה שהוא הצליח להפתיע אותה. סיריוס תמיד נהנה להמם את לילי, ולמרות זאת זה היה קשה להפתיע את הילדה שצפתה בהכל. "אני מודע לכך, באתי לפה ללמוד."

הקול הגאה שלו בלבל אותה עוד יותר, ועיני האזמגרד שלה נותרו מצפות. היא חכתה לשורת המחץ.

"הו! ג'יימס, חבר! תהיתי לאן נעלמת." הוא קרא בקול שהיה יותר מידי גבוהה בשביל הספריה, בעוד הוא רואה את חברו במרחק מספר שולחנות. "מה אתה עושה פה?"

הילד המדובר אסף את ספריו במהירות, ועשה את דרכו אליהם. לילי חשדה שזה היה פשוט בגלל שאם לא היה עושה זאת זה סיריוס היה מכניס אותם לצרות עם הספרנית. הוא התיישב מולם ושם ספר מול סיריוס.

"קווידיץ', הייתי צריך לדעת!" סיריוס צחק צחוק גדול ומלא עד כדי כך שלילי בעצמה התקשתה להסתיר את השעשוע שלה כשהספרנית הסתקלה עליהם בכעס. לא היה שום דבר שקט בצחוק שלו . "אתה הולך להיות הקפטן הגדול ביותר בהיסטוריה של גריפינדור, לא, הוגוורטס, עם כמות האסטרטגיות שאתה מתכנן."

ג'יימס רק חייך ומשך בחזרה את ספר קווידיץ' שלו מסיריוס. למרות כל הפעמים שסיריוס דיבר על כמה מצחיק ופטפטן היה ג'יימס פוטר, אף פעם לא היה לו הרבה מה לומר בנוכחותה של לילי.

הם התיישבו בכיסאותיהם ולילי העבירה לסיריוס את ספרה בהתגוננות מפני כוחות האופל, כי (כמובן) הוא לא הביא את שלו איתו, והם התחילו ללמוד. לא לקח זמן רב לפני שהחבר שלה איבד את הריכוז. אבל אפילו לילי לא הצליחה להסתיר את הפתעתה שהוא הצליח להישאר חמש דקות בשקט.

"זה הגיוני, באמת." אמר סיריוס בקול מהורהר בעודו מביט מסביב.

שאלה לילי בהיסח הדעת בעודה רושמת מספר הערות מתוך ספר  השיקוים שלה. ""ומה זה?

"לילי אוונס, ג'יימס פוטר וסוורוס סנייפ." הוא הצהיר.

עיניה עלו במהירות לפגוש את עיניו, היא ראתה מזווית עיניה את ג'יימס משקף את פעולותיה, "מה?"

סיריוס גלגל את עיניו והחוות בידו אל סוורוס שישב בצד השני של הסיפרייה. "שלושת התלמידים המצטיינים של השכבה הם היחידים שנעלו את עצמם בסיפרייה ביום יפה כזה."

"סיריוס, יורד גשם." טען ג'יימס תוך התעלמות מכל שאר התצפיות.

"בדיוק!" קרא סיריוס "יש לך אפילו מושג איזה כיף אפשר לעשות בגשם? שלא לדבר על חולצתה הלבנה של לילי!"

זה זיכה אותו במכה חזקה על עורפו עם ספר השיקויים הכבד מאוד של לילי. הוא בקושי הרגיש את המכה מהילדה הלובשת את החולצה המדוברת. זה היה תורו של ג'יימס להפריע עם הצחוקו, מה שהוביל למבט מבולבל שלישי מהספרנית.

נאנחת עמוקות, לילי ארזה את הדברים שלה ומשכה בזהירות בחולצתו של סיריוס, מזמינה אותו אל מחוץ לספריה בשקט. היא תכננה להתקדם בעבודתה בשיקויים, אבל זה לא היה אפשרי עם הכלבלב שלה שדעתו מוסחת בקלות.

היא הרגישה את עיניו עוקבות אחריהם שוב, ואולי זו הייתה הסיבה האמיתית שהגיע הזמן לעזוב את הספרייה, כי היא ידעה שעד כמה שלא הפריע לה כשהוא מביט בה ככה, היא ידעה שלסיריוס זה יפריע.

באמצע הדרך לחדר המועדון סיריוס הבין שזה כנראה אחר הצהריים האחרון שהם ייזכו לבלות ביחד לפני פרידתם לקיץ הארוך שעמד לפניהם.

"בואי נלך לאגם." אמר סיריוס, גורר אותה בידה, לא טורח לחכות לתשובתה.

היא כנראה הייתה מנסה להזכיר לו שאכן יורד גשם בחוץ, אבל ידעה שזה רק ימריץ אותו.

סיריוס אהב את הגשם.

הוא מעולם לא הצליח להבין למה אנשים נתנו לגשם להפריע להם. הוא היה אומר: "אנחנו מכשפים מזורגגים בשם מרלין!" בכל פעם שלילי נסתה להעיר לו על כך.

היא נאלצה להודות שבגלל ההרגלים המוגלגיים שלה היא תמיד הייתה שוכחת להטיל קסמי חימום כשהיה לה קר, או לעשות 'אציו' פשוט כשלא הצליחה למצוא את מברשת השיער שלה.

היא הייתה אסירת תודה שהגשם לא צינן את האוויר בעוד הם עשו את שטחם אל המקום 'שלהם'.

הגומחה המעודנת של האגם מלוכסנת מעט אל בין העצים, בכך מסתירה אותם מן הטירה , למעט אולי מבט ישיר נדיר ממגדל גריפינדור . זה היה דבר טוב שמישהו היה צריך משקפת ממש טובה וזווית נכונה וקשה למציאה כדי באמת לראות אותם, אחרי כל הדברים השובבים שסיריוס הצליח לשכנע אותה לעשות במקום המיוחד 'שלהם'.

היא הייתה אסירת תודה לגשם הקר שהחליק במורד לחייה,  שהאדימו למחשבה.

הוא נכנס לפניה איכשהו, תמיד מתרגש יתר על המידה, ורגליו היחפות היו חבויות מתחת לפני השטח המזוגג של האגם עד שהיא הצטרפה אליו. הוא היה שרוע על אבן גדולה שעדיין הייתה קטנה מכדי שלילי תכנה אותה סלע, אבל עדיין בדיוק הספיקה לשניים.

היא ניערה את שיערה כדי לשחרר קצת את המים.

"מרלין..." מילמל סיריוס, במבט שהיא ידעה טוב מידי.

זה שלח  עקצוצים מטורפים לכל חלקי גופה, שהגיעו נמוך מספיק בכדי לגרום לעייניה לרפרף לשנייה.

הוא קפץ בלי בעיה לאגם, מתיז מים לכל הכיוונים, עוד משהו שלילי אף פעם לא הייתה עושה בגלל הרגליה המוגלגים. סיריוס מעולם לא חשב על לתת לבגדיו להתייבש בדרך הטבעית. למה לעשות זאת אם פשוט אפשר לנופך בעדינות ואז בחדות לשמאל כדי לייבש אותם לחלוטין?

לא נראה שהייתה בדעתו לא הדרך המוגלגית ולא הדרך הקסומה לייבש את מכנסיו, אלא רק המסלול הישיר ביותר אל החברה שלו בחולצה הלבנה שהייתה כעט ספוגת מים.

"לעזאזל", היא קיללה בעוד היא שלבה את זרועותיה במהירות על חזהה שלה בזמן שהוא עשה את דרכו אליה. היא שכחה לחלוטין מסיבה האחרת שסיריוס כל כך אהב את הגשם. הגשם מיד גרם לבגדיה להיות שקופים, או לחילופין, גרם להם להידבק אליה כמו עור שני.

היא גם קיללה את העובדה שבמקום ללבוש חזייה שחורה (הצבע היחיד שנכבס באותו הרגע), בחרה ללבוש גופיית בטן לבנה במקום.

סיריוס לא נתון לה לעשות זאת, הוא הסתקל עליה במבט עורג בעוד הוא דחף את זרועותיה לצדדים.

היא מצאה את עצמה תוהה בפעם השניה היום מה אנשים ראו כשהסתכלו עליה.

היא כמובן ידעה את הלוגיקה. היה לה שיער אדום, רק בגוון יותר כהה מגוון התפוז, ועיינים ירוקות שמשום מה אנשים תמיד ראו, למרות שאת לילי הן עיצבנו עם הניצוץ התמיד סקרן שלהן. אם היא הייתה חושבת על משהו היה תמיד אפשיר לשים לזה לב בעיניה, מה שהפך את הפעולה של לשקר למישהו קשה מאוד עבור לילי.

נאמר לה שיש לה גיזרה מאוד יפה, שהיא פיתחה בגיל ארבע עשרה, קצת מאוחר יותר מרוב הבנות, היא זכרה. הבנות החדר שלה תמיד הנאנחו בקנאה כשהיא התלבשה, בעוד הן התלוננות שזה לא הוגן שמישהי בורכה בחזה כזה ובמותניים צרות. היא הייתה יותר גבוהה מרוב הבנות בשיכבה אבל ממש לא הכי גבוהה.

"את מושלמת". הוא ענה לשאלה שלא נשאלה. היא חשדה שאלו היו עיניה שוב. הן תמיד הסגירו יותר מידי. "לילי המקסימה." (הערת המתרגמת: זה המילה הכי טובה שהצלחתי למצוא ל-Lovely)

בכל זמן אחר שהוא השתמש בכינוי האהוב של פרופסור סלגהורן בשבילה, זה היה בהחלט מטריד אותה, אבל עכשיו, כשהוא נגע בקצות אצבעותיו לאורך זרועה החשופה היא נשארה עם צמרמורת מאושרת שלא הייה לה שום קשר למזג האוויר. שוב עייניה ריפרפו כשהיא נתנה לעצמה להנמס אל התחושה המשכרת של הגוף שלה המתעורר לחיים.

היא הרגישה מהנשימות על פניה שהוא התקרב אליה, אבל זה לא עצר צמרמורת מעוררת שעברה בכל גופה, למגע בד החולצה הגס שלו על חזהה הרגיש.

נשימותיה הרדודות עידדו אותו קדימה בזמן שהיא חיכתה לו בקוצר רוח. עיניה עצומות בחוסר אונים. הנסיונות לדכא את התלהבותה היו חסרי תועלת בעוד שפתיה נפשקו מעט ועל פניה ניכר מה כיצד היא ציפתה לנשיקה. עם זאת, כאשר שפתיו סוף סוף עשו את הקשר, עיניה נפערו בעודה נאנקת.

הנשיקה התחילה בעור העדין שבו התחברה כתפה לצווארה, לפני שלשונו התגרתה בעורה , עוקבת אחרי מסלול של טיפת גשם עד לאוזנה. היא קיבלה מבט אחד על חופת העצים הכבדה מעליהם לפני שעיניה נעצמו שוב לנגד רצונה. היא אפילו לא הבינה שהיא נשענת אליו בזמן ששיניו משכו בחושניות את אוזנה עד שהוא עשה צעד להתרחק ממנה והיא נצמדה כנגדו.

בעודו מתבונן בהשפעתו הברורה עליה, "החיוך" הופיע בפעם הראשונה בצהריים אלו.

"החיוך" הייתה מסורת שפותחה בין הקונדסאים. לילי לפעמים תהתה עם בשעות הפנאי הם מתאמנים על "החיוך" במעונות שלהם כדי להפוך אותו לארשת מושלמת של ביטחון עצמי. הוא הופיע בכל פעם שאחד מה הצליח להשיג משהו שהם בדרך כלל היו מחשיבים למאתגר להשגה.

כנראה לשגע אותה מרוב הזדקקות נחשב אירוע מסוג זה.

לתת לעצמה את הקרדיט, סריוס בלק היה מאוד מחוזר, והרבה נערות אחרות בהוגוורטס יכלו להגיע לאותו מצב מהופנט שהיא נמצא בו רק כתוצאה של מגע יד קל, או כמו שהיא שמה לב אצל אחת מבנות השנה הרביעית, צל של חיוך. לפחות אותה הוא באמת ניסה להביא לשיא. לא שהוא אי פעם היה צריך לעשות יותר מידי.

הוא היה גבוה, וזה לעיתים עיצבן את לילי שהיא הייתה צריכה לעמוד על קצות אצבעותיה בכדי לנשק אותו. נופל בדיוק בצורה מושלמת בכל עת, השיער הכהה החלק שלו היה מעורר קנאה, ביחד עם התנהגותו האלגנטית תמיד שלעתים קרובות יותר מאשר לא הייתה גורמת לה להרגיש חיננית כמו היפוגריף.

אך שלא כמו לשאר הבנות המתרפסות ללילי הייתה הזכות לדעת שהגובה, השיער והאלגנטיות היו כולם תכונות תורשתיות של משפחת בלק. לכל האחרות אלה היו פשוט הדברים שהפכו אותו למושך, אך בעיניו אלו היו תזכורות של המשפחה שדחתה אותו.

"אתה מושלם." היא חזרה על המשפט שהוא אמר לה. ובגלל שהיא ידעה שהוא הולך להשתמט ממנו, היא לקחה את פניו בידיה, מעבירה את אגודלה על פני צלקת שהכעירה את לחיו. זו היתה חדש והיא אפילו לא טרחה לשאול אותו מאיפה היא באה. היא ידעה שלא תקבל תשובה מספקת, אבל היו לה חשדות, וכולן היוו את העובדה שסיריוס היה חבר טוב. להיות חבר טוב, בדעתה של לילי, היה האינדיקציה הטוב ביותר בכדי לשפוט אם מישהו היה גם אדם טוב. היא רכנה קדימה ונשקה את הצלקת לאט. "אתה מושלם בגלל זה."

בשלב מסויים נפסק הטפטוף העצל, והתזכורת היחידה לנוכחותו שהייתה בסביבה היו טיפות הגשם העבות שעוד זלגו על עורם. ואפילו ממקומה הנמוך בשמיים, השמש עוד חיממה את עורם במגעה הרך.

הוא הושיט את ידו אליה, ובמקום לשוך אותה קדימה אליו כמו שהיא ציפתה, הוא הניח את אצבעותיו על הכפתור העליון, לאט לאט מפריד את הבד עד שהיה ביכולתו להורי אותו לחלוטין מכתפיה.

היא מצאה את עצמה עושה אותו הדבר באופן לא מודע, לוקחת את הזמן להנות ממרקם השרירים של בטנו, גורמת לנשמתו להיעצר.

"מרלין לילי – אני אוה-" היא עצרה אותו על שפתיה, בעוד ידיה עוברות על כתפיו העירמות.

לילי פקפקה מאוד שזה היה משהו לעשות עם אהבה. זה היה כל עניין של רצון. היא יכלה לעשות את זה כי היא אהבה אותו, אבל היא עשתה את זה כי היא רצתה אותו.

הגב שלה פגע בעץ כשהיא אפילו לא שמה לב שהם זזים. מחשבותיה היו תפוסות במלואן עם השפתיים הרכות שלו הפועלות נגדה, ובלשונו היוצירת קשר עם שלה.

סיריוס בלק ידע איך לנשק. הרבה לפני שהם היו בשלב של נשיקות, לילי ציינה לעצמה שהיו לו שפתיים "מנשקות". היא צדקה.

השפתיים המדוברות עזבו את שלה, משאירים לה רק שניה להרגיש בחסרונם לפני שהיא הרגישה שוב את לשונו על חזהה. נדרש רק מגע עדין אחד עם פטמטה הרגישה דרך בדר בכדי שגבה יפגע שוב בעץ ויוקשט לכיוונו ללא מודעות.

היא הייתה כנראה הייתה נואשת אל מול השפעתו אבל היה הרגישה את ההשפעה שלה עליו, איברו הזקוף נלחץ כנגדה במקום שבו גופיהם נגעו. בפתיחה מהירה של כפתורי מכנסיו היא משכה אותם למטה, משתחררת באיטיות באחיזתו.

היא הנמיכה את ידיה הרכות רק במספר סנטימטרים מפס תחתוניו, איברו קפץ למע מתחת למחסום והיא חייכה לעצמה בסיפוק.

היא לקחה סיכון ופחתחה את עיניה למבט מהיר מתנוחתה המעוכה, היא מצאה אותו נשען ביד אחת על העץ כדי לייצב את עצמו, ובשנייה כמעט אוחז בקרקפתה. בניו החסונים מעוותית בתשוקה פראית: עייניו עצומות בזמן שהוא נושך בפראות את שפתו התחתונה.

עיניה נפתחו אל מול הפסקתה, הן היו קהות ולא מרוכזות. הזמן להתגרויות נגמר. היא הרגישה שהוא משך אותה למעלה והרים את חצאיתה. משתמשת ביתרון שהיה לה בזמן שהוא התרחק ממנה, היא דחפה את תחתוניו מטה, הכי נמוך שהצליחה להביא אותם. שזה בערך עד לאצמא ירכיו, ולקחה את כולו בידה הקטנה.

עם ההתרחשות הוא עצר לחלוטין, נאנח עמוקות, עיניו הבדרך-כלל אפורות ממקדות בשלה.

זה היה רק עד לרגע שבו ידה הגיע לקצב קבוע; ידיו הופכות כמעט נואשות כשהוא מנסה למשוך בתחתוניה.

היא יכלה בקושי לנשום "כלל התחתונים" בחוסר אוויר לפני שהוא החליט פשוט לדחוף אותם הצידה, משתמש באצבעותיו בכדי לספק אותה באותה דרך שהיא אותו.

הוא היה הראשון לאבד את עצמו בסדרת גניחות בעוד הוא מנסה לדחוף את יריכו לתוך ידה בחוסר אונים, תוך שהוא לא מאבד קצב עם אצבעותיו. ואחרי שהוא רכב על גל התשוקה האחרון שלו הוא לקח על עצמו את המשימה של לגרום ללילי לשקוח את שמה.

משימה שהוא ביצע ללא רבב, בעוד היא רק זכרה לקרוא בשמו שלו בזמן שהיא התכווצה סביב אצבעותיו.

בנקודה כלשהיא החשכה אפפה אותם ובלילי עברה צמרמורת קור בעוד הם עושים את דרכם חזרה לטירה למרות כישוף החימום שהם הטילו על בגדיהם וידו של סיריוס שחיבקה אותה.

"כלל התחתונים? באמת לילי?" עיניו אורו עם ניצוץ ההתגרות שלילי הכירה טוב מידי.

היא תהתה אם היא הייתה מסמיקה לתגובתו לפני שנה, אבל היא לא הצליחה לחזור לאותו אדם שהיא הייתה לפני שנה. זה היה קשה להיות מובכת ממשהו סביבו שוב.

הם הגיעו קרוב מידי.

היא דחפה את זרועו בשעשוע ממנה, גורמת לידו לחזור מכתפיה לצידו שוב "אני לא זולה. לבחורה צריכים להיות איזשהם ערכים, אפילו אם היא יוצאת על סיריוס בלק."

הוא גלגל את עיניו. זאת הייתה שיחה שהם עברו כבר מאות מיליוני פעמים והוא לא שש לסיבוב נוסף.

הוא הבינה איך הוא הרגיש והיא יכלה להבין את הבלבול שלו כלפי החוק שבו אף פעם אסור להוריד את לבושה התחתון, במיוחד לאור העובדה שלא הייתה לה שום התנגדות שהו פשוט ידחוף אותו לצד. היו לו את ההרהורים שלו בצידו, אבל בסופו של דבר זה לא שינה כלום. לה אין שום הרהורים, "חוק התחתונים" לא הלך לשום מקום.

"סיריוס, חיפשנו אותך בכל מקום!" פיטר רץ לקראתם כשם היו רק במרחק מטרים ספורים מהכניסה לטירה. ג'יימס התחיל אחריו, אבל עדיין פגש אותם לפני שפיטר הגיע, מתנשף.

סיריוס קילל בשקט, כנראה שהוא לא נזקק לתזכורת למה שהיא הסיחה את דעתו ממנו מלחתחילה "לילי..."

ההתנצלות הזאת הייתה מכוונת אליה ולא אל חבריו, בעוד הוא לקח את מקומו בין פיטר לג'יימס.

הפרצוף המצפה על פניו של פיטר היה הדבר הכי קרוב להסבר שהיא אי פעם הולכת לקבל, והיא המשיכה לומר לעצה שהוא לא הייה צריך לספר לה, עצבנות רגעית חלפה בגופה לרגע שבו עברה בראשה המחשבה שאולי היא צריכה לדעת.

"אני אראה את כולכם מחר" היא חייכה חיוך רחב שיפצה על הבגידה במחשבותיה. "מוטב שכולכם תסיימו את החיבור שלכם להתגוננות מפני כוחות האופל עד אחר הצהריים. זה להגשה גם אם אתם נגד עבודה בימי שבת."

ג'יימס וסיריוס כבר לאט התרחקו ממנה, ואחרי שפיטר ביקש ממנה לעבור על שלו, גם הוא הלך.

בעוד היא מסתקלת עליהם נעלמים לתוך החשיכה שהאיר עליה הירח המלא, היא הזכירה לעצמה שאם הם יו רוצים שתדע לאן הם נעלמים כל פעם, הם היו פשוט מספרים לה.

למרה הצער, הלילה זה לא היה מספיק בכדי לגרום לה להרגיש טוב יותר.

היא השאירה על עצמה את הגישה המעוצבנת כל הדרך עד לחדר המועדון, מרשה לעצמה להקרין את רגשותיה מסביב.

תוך התעלמות מהחיבור שפיטר השאיר לה על אחד השולחנות, היא צעדה כל הדרך למעונות עם ניצוץ מטורף ולא מוכר של מרד. אפילו אם זה היה פטתי באופן מגוכך, לא לעזור לפיטר זה כנראה הכי קרוב שהיא י פעם תגיע ללעשות משהו 'רע'.

"אני אפילו אולי ארצה לספק פירוש לחיוך הזה." השותפה הנמרצת שלה אמרה לה "אם אי פעם היה סימן של חשיפת יתר לקונדסאים זה היה החיוך השובב הזה על פנייך."

"מנת יתר של סיריוס בלק היא דרך מצויינת להתחיל בזה" הוסיפה השוטפה השלישית שלה לחדר עם אנחה. הראש של אייבי נמען ממיטתה ושיערה הארוך נפל לשלולית כסופה על הרצפה. למרות תגובתה הלא נאותה לילי צחקה בעוד אייבי קרצה לה בפלרטטניות.האפקט נהרס בגלל פרצופה האדום של אייבי בגלל תנוחתה ההפוכה.

" אוי אל תשימי לב אליה. כולם יודעים שהיא מעריצה את ואנס." אמרה קאט בעודה מסתובבת לכיוונה על מיטתה "מה עם החיוך השובב, סוף סוף איבדת את התחתונים שלך?"

תוך התעלמות מהם לילי הורידה את חולצתה וחצאיתה הלוכלכות, תוך דגש על תחתוניה הזהובים, מראה לחברות שלה שהן עדיין עליה.

היא נפלה על מיטתה, נהנת מהמגע של הבד על עורה החשוף. "אז אמיליין ואנס, הא? חשבתי שחזרת לבנים השנה."

"קונור ואנס" תיקנה אותה קאט עם צחקוק, למרות שזה היה באותה מידה גם יכול להיות אחותו התאומה שתפסה את עינה של אייבי.

אייבי הייתה נפש חופשייה עם שיער בלונדיני ארוך שלילי הטילה ספק שאי פעם בחייה נגזר, עם גישה עצלנית-הוגנת להכול, החל מסקס ואהבה ועד סמים וסמכות.

"הם תאומים, כך שאם זה לא יעבוד איתו" הבורנטית היחידה בחדר המשיכה.

זה סחט צחקוק מלילי וקאט בעוד אייבי מתעלמת מהן. רק חיוך הסגיר את הההומור שלה בעוד היא קשרה את שערה בצמות. "את שוב הוצאת את עצמך מריכוז קיטי קאט. עדיי לא ביררנו מה הכניס את לילי המקסימה שלנו למצב רוח שובב כזה."

לילי לא ידעה על מי לכעוס יותר, על פרופסור סלגהורן שהמציא לה את הכינוי המעצבן, או על אייבי שהזכירה לה על מצב רוחה לא רק לקאט אלא גם לעצמה.

אבל לילי ידעה שלא משנה כמה הפריעה לה התנהגות הקונדסאים, המצפון שלה יהיה הרבה יותר גרוע. "תאמינו לי, זה לא סוג השובבות שאתן מעוניינות בו."

האם הן קיבלו את התשובה או לא לילי לא נשארה לגלות, היא ירדה בחזרה לחדר המועדון אחרי שלבפשה הת בגדי השינה שלה.

החיבור של פיטר היה באותו מקום שבו היא איתרה אותו קודם. עט נוצה ודיו חיכו לה ליד החיבור, ככל הנראה בתור מחוות הערכה על מאמציה, וזה רק גרם לה להרגי אשמה כל כך עד שהיא עברה על החיבור שלוש פעמים לפני שווידאה שהוא יקבל לפחות טוב מספיק.

פיטר ממש צריך את זה.

לילי לא היה כוח לעלות במדרגות, אז היא פשוט נפלה על הספה הקרובה לפני איבוד הכרתה.

"את פטתית"

זו הייתה הקביעה שגרמה לעיניה להיפתח באחת.

באותו הרגע הסביבה הלא מוכרת הבהילה אותה, אבל עוד יותר הבהילה אותה הרגשנות הזועמת שמאחורי מילותיו. היא פקפקה שהיא אי פעם שמעה משהו כל כך כועס המופנה כלפיה.

מרלין, היא בסך הכול ישנה!

ג'יימס פוטר עמד מולה בחדר המועדון המוחשך, למרות שהיא ניחשה שזה היה כבר כמעט בוקר.

במבטו החודר היה ניתן בקלות לראות זעם עצור. היא הסתקלה עליו, מבולבלת. הוא המשיך, ככל הנראה עוד יותר זועם כתוצאה מהתגובה התמימה שלה.

"מחכה לו כל הלילה כמו פרוצה קטנה וטיפשה." הוא ירק את מילותיו שיצאו במהירות בגלל זעמו. "איזו בובה נהדרת יצאה ממך, לילי המקסימה."

הפה שלה... הפה שלה לא עבד אז היא השתמשה ברגליה במקום, נורית מהספה ונעמדת מולו. הוא לא היה גבוה כמו סיריוס, אבל עיניהן היו עדיין לא שוות. ולמרות הבדל הגובה לילי לא הטילה ספק שהוא יכול לקרוא כל מילימטר של שוק שהיא שידרה דרך עיניה הירוקות.

"אל תקרא לי ככה." היא לא ידעה למה דווקא מכל מה שהוא אמר הכינויי הטיפשי הוא מה שהכי הפריע לה, אבל זה חמק למשונה לני שיכלה לעצור בעצמה.

כשהוא צחק זה לא היה הצחוק המלא שהיא שמעה קודם.

זה היה מר.

זה היה מזלזל.

זה היה שונא.

שוב גופה הגיב שלי מודעותה, וידה שרפה מהמגע. היא בהתה בכפתה, מבולבלבת. התקף הצחוק שלו לא שכך עד שג'יימס לקח את ידה ובחן אותה באותה דרך כמוה.

היא סטרה לו. זה היה האינטרקציה הכי מפתיעה מהילדה שידעה רק אהבה. לילי יכלה באופן משוכנע לסמן את הרגע הזה כרגע הראשון שבו היא פעלה באלימות פיזית.

היא הסתקלה עליו, מנסה נואשות למצוא את כוח המשיכה בעולם שהתהפך.

היא לא מצאה תשובה, תשומת ליבו נותרה ביד שהרגע הכתה אותו.

הוא קירב את ידה כרוב אליו, כל כך קרוב שהיא הצליחה להרגיש את נשימתו החמה על כף ידה.

מה לעזעאל הוא עושה?

בעוד דעתה מוסחת היא פספסה את עיניו העולות אליה כאשר הוא הניח את את שפתיו על ידה.

"פטתית" הוא חזר על דבריו ונעלם.

כשהיא התעוררה במיטתה בבוקר עם שום זיכרון איך היא הגיעה לשם מחדר המועדון, היא כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שזה היה חלום.

כמעט.

כל השיחה המבלבלת הזו עברה במוחה הרבה יותר פעמים משרצתה, וככל שהיא חשבה על זה יותר, כך היא כעסה יותר.

היא תמיד ידעה שלג'יימס לא היה איכפת ממנה, אבל לקרוא לה פרוצה היה מעל ומעבר לגבול האי חיבוב ההולם. במילים שלו אפילו לא היה היגיון. חוץ מזה שהוא קרא לה בובה הוא גם מתחת ביקורת על העובדה שהיא לא הטילה ספק בהתנהגותו של סיריוס, שזו בדיוק אותה התנהגות שהוא הביע.

השותפה הרביעית שלה, מארלי, כבר שכבה בשקט במיטתה, ולאור העובדה שלילי לא ראתה אותה עוברת בחדר המועדון היא הניחה שהיא הייתה במעונות הבנות האחרות. זו לא הייתה תופעה יוצאת דופן, למעשה לילי חשדה שהיא בילתה יותר זמן עם שאר הבנות מגריפינדור מאשר עם שלושת שותפות החדר בנות המוגלגיות שלה.

מארלי מקינון הייתה טהורת דם וילידת אחת המשפחות הכי משפיעות בעולם הקסם, בעוד שותפותיה לילי, קאט ואייבי היו שלוש בנות עם ילדות מוגלגית מושלמת שנזרקו לתוך משהוא מרגש וחדשני.

בימים החשוכים שבהם הן חיו, התנהוגתה של מארלי כנראה הייתה מעלה חשד אבל כל מי שהכיר את משפחת מקינון ידעו איפה היו נאמנותיהם. הם היו חלק מהמתנגדים הכי גדולים לאתם-יודעים-מי ויותר מפעם אחת היא שמעה שמארלי הגנה עליהן מהסליתרינים שאף פעם לא פספסו הזרמנות להעליב את המורשת שלהן.

ולמרות זאת, לא משנה כמה מנומסת ואמיצה הייתה מארלי, זה אף פעם לא עבר את הגבולות המתורבתים. האי יכולת לתקשר ומחסור במכנה משותף הביא להתפתחות של חברות בינה לבין הונור סימונס, ריבנקלואית מהשיכבה וחצויית דם. שנה לאחר מכן היא גם התחברה עם אמיליין ואנס ועוד כמה מהבנות הגריפינדוריות מהשכבות הנמוכות.

מספר סליתרינים שנעלבו מהעדפותיה של מארלי, נהגו ללחוש דברים מגעילים על הסיבות האמיתיות שהיא לא הסתובבה איתן.

בשנתן השלישית קאת קיללה ילד באופן אכזרי כל כך שהוא שהה במרפאה שלושה ימים, אחרי שהיא שמעה אותו מרכל על כך שהן לא רצו להסתובב עם מארלי כי היא הייתה שמנה ומכוערת. זה כמובן לא היה נכון, למראה חיצוני לא היה שום קשר לזה ולילי חשבה שחברן נראית טוב בכל מקרה.

היא  הייתה הכי נמוכה בשכבה שלהן, אבל לא הרבה יותר נמוכה מקאט, היה לה שיער בלונדיני מתולתל שהיא תמיד אהבה קצר, ולמרות שהיא לא הייתה מקל כמו אייבי היא בוודאות לא הייתה שמנה. היה לה מין גורם של עובי, אבל הוא פעל לטובתה כשהיא מילאה את תפקיד הרודפת בקבוצת הקווידיץ של ביתם.

כאשר סיימה להתארגן לקראת היום החדש עם התסרוקת הכי מבולגנת שההיא אי פעם סידרה, לילי ירדה לאולם הגדול עם פיהוק בין כלכמה צעדים.

בין העבודה על החיבור של פיטר ולהתפרצות הפסיכית של פוטר, נשארו לה רק בערך שלוש שעות לישון, והיא לא הייתה האדם לתפקד במצב כזה.

במקום לאכול את הפודינג שלה, היא רק בהתה בו, עוקבת אחרי מרקמו הלא סדיר, עיניה נעצמו האיטיות.

"קווידיץ' היום!" קאט הכריזה בעליזות, מנערת את כתפה של לילי בעוד היא הופיע לצידה. "או סליחה מקסימה, הערתי אותך?"

לילי עצרה את עצמה מלנהום על החיוך השובב של קאט. במקום לענות היא השתמשה בכוחותיה הנותרים בכדי לדחוף  את האוכל חסר הצבע שלה לצד, מסדרת כרית מאולתרת בעזרת כפות ידיה.

"לילה מאוחר?" מארלי הצתרפה אליהן ביחד עם ואנס מאחוריה "היית צריכה לדעת יותר טוב מלארגן לילה לבן לפני משחק הקווידיץ' האחרון של השנה."

לאט לאט הספסלים החלו להעמס, והתרגשות גדולה מילאה את כולם חוץ מלילי. עד לרגע שאייבי הגיעה לילי הסיקה להחליט שלא אכפת לה לדעת מי מנצח במשחק של סליתרין נגד גריפינדור היום, ושהיא תוותר על כל זה לטובת כרית.

"אתם כבר מוכנים לראות אותי ואת קרניים גורמים לכמה נחשים לבכות?" סוף סוף הקונדסאים הופיעו כשסיריוס מוביל בראש.

הונור סימונס, שישבה מידי פעם בשולחן גריפינדור למרות השתייכותה הרייבנקלואית, חייכה אליהם במתיקות וזזה הצידה כדי לתת להם מקום לפני שטרחה לתקן את סיריוס. "אל תשכח את מארלי. זה יכול להיות קשה לנצח עם רודפת אחת פחות."

סיריוס הסכים, מתיישב ליד מארלי ופוע את שיערה עד שקצוותיו התחילו להתקרזל.

"רוצה שאני אתקן את זה?" שאלה אייבי, מכוונת לקצוות המקורזלים.

לאחר הנהונה הצביעה אייבי בשרביטה והטילה את הלחש לפני שקאט הספיקה לעצור אותה.

"ואו, תודה קאט" צהלה מארלי, נוגעת בתלתליה המושלמים. "אני אפילו לא הכרתי את הלחש הזה."

קאט נאנחה בחרטה."זה בגלל שאין לחש כזה. זה הלחש הנסיוני של אייבי על לחש פשוט לתלתלים, שזו בדיוק הסיבה למה קצוות השיער שלך עכשיו ורודים."

"אופס." אייבי נראתה אשמה להפליא תחת מבטה הקשה של קאט." סליחה מארלי, חשבתי שתיקנתי את זה."

הבנות התחילו בדיון סוער בו העלו רעיונות כיצד להחזיר את השיער של מארלי לצהוב הרך הרגיל שלו, כולם ללא הצלחה, בעוד, לילי הניחה, שהבנים אוכלים כמויות אדירות של אוכל תוך הכנה לארועי היום.

היא הייתה חייבת להניח זאת בגלל שראשה היה עוד על השולחן, בעוד היא נכנס לצב של חצי הכרה.

"מישהו יודע למה החברה של מנמנמת על שולחן ארוכת הבוקר?" שאל סיריוס עם הנונשלניות של שיחה על מזג האוויר.

"הייתה ערה עד מאוחר עם שיעורי הבית." זאת הייתה הצהרה שהיא רצתה לעסות עם הסנתר זקוף בעוד היא בבירור אינה מסתקלת על ג'יימס פוטר. "נרדמתי בחדר המועדון, אבל לצערי לא הצלחתי לישון הרבה, הספות שם לא נועדו לשינה וגם קול מעוד מעצבן העיר אותי בבוקר."

פיטר זע במקומו באי נוחות "אני לא התכוונתי לעייף אותך, לא הייתי צריך להתיש אותך כל כך."

עכשיו לילי הרגישה רע. היא ניסתה לגרום לג'יימס להרגיש כמו אידיוט, ובמקום זאת גרמה לפיטר להרגיש אשם. ג'יימס, מצד שני, דחף בסקוויטים לפה ומייך אל הונור ואמיליין כאילו הוא לא כמעט הטריד אותה אמול בלילה.

"לא, פיטר אני נשבעת שהחיבור שלך לא גרם לי צרות בכלל." היא חייכה אליו בחמימות."אני נשארתי עד מאוחר כדי לעבוד על פרוייקט מיוחד ללחשים. החיבור שלך לא לקח הרבה זמן בכלל. – כתוב טוב מאוד!"

סריוס נתן בה מבט מלא ספק, אך פיטר קרן מרוב גאווה.

ארוכת הבוקר נגמרה ואיכשהו לילי מצאה את עצמה נגררת אל המגרש במקום אל מיטתה החמימה, אבל היא ידעה שסיריוס היה רוצה שהיא תהייה שם וזה הפך את זה ליותר נסבל. למרבה המזל המשחק היה כל כך מרגש שהיא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ כדי לעמוד על רגליה בעוד היא צורחת בעידוד לכל שחקני קבוצת גריפנידור (אולי חוץ מג'יימס פוטר).

"היית נהדר היום." אמרה לילי לסיריוס בזמן טקס הניצחון מאוחר יותר באותו ערב. "אי פעם אמרתי לך כמה סקסיים המדים האלו בעיני?"

"מקסימה, למה את חושבת שאני עדיין לובש אותם?" הוא הרים אליה גבה כהה.

בעוד הצחוק שלה מילא את המסדרון, לילי הגיעה למסכנה שליבה יכול להתפוצץ בגלל שהרגיש כל כך מלא. הסתבר לה שביחד עם מורשתו של סיריוס באים גם שיעורי ריקוד. לילי הייתה הראשונה להודות שהיא הייתה רקדנית גרועהת וגפיה הרגישו כמו ג'לי מרוב עייפות בעוד היא רקדה. ובכל זאת, זה היה נחמד.

"בואו נצלם תמונה של הקבוצה שהביסה את סליתרין והשיגה את הגביע!" צעק קול בלי פנים.

אנשים הגיבו לרעיון בהתלהבו כזו גדולה עד כדי כך שלילי נדחפה הצידה בעוד אנשים גוררים את סיריוס הרחק ממנה. היא התיישבה על הספה, מסתקלת על הקבוצה מסתדרת: סיריוס והחובט האחר, דבון באטונס, לימין לשומר, צ'רלי טיילור, והרודף השלישי, כריסטוס סאלאואס, משמאל. מארלי והמחפש הבלונדיני הקטנטן, ראבי גרין, עמדו לפניהם, ולא היו צריכים אפילו להתקופף, בגלל מבנה גופם הקטן. ג'יימס פוטר, רודף וקפטן, עמד באמצא.

לילי חשבה לעצמה שהיא כנראה תרצה עותק של התמונה הזו, אבל החליטה שלא. היא ידעה שהדבר היחיד שהיא תראה כשהיא תסתקל בתמונה הזו אפילו בעוד שנים יהיה ג'יימס פוטר. היא לא ידעה למה זה, אבל איכשהו הוא גרם לכולם להראות קטנים.

היא עמצה את עיניה בגלל שהיא לא הייתה צריכה להסתקל כדי לדעת שאלו יהיו העיינים שלו שיבהו בה לתמיד דרך התמונה הזו.

ובדיוק כמו היא עשתה כל היום, כפת ידה הימנית עיקצצה אל המחשבה עליו, באותו המקום שהוא הניח את שפתיו בלילה הקודם.

לא, זה לא היה נכון. הוא לא הניח את שפתיו.

הוא נישק אותה.

היא שיפכשה את ידה על בד השפה בתקווה שזה יקל על חוסר הנוחות.

זה לא עבד.

איכשהו היא ידעה שהולך לעבור הרבה זמן, אם בכלל, עד שהעיקצוץ יפסיק.

~~

אז כן, זה הפרק הראשון, וזה רק משתפר. נשבעת. הו, ואם יש לכם משהו ששובר לכם את הלב למיליון חתיכות בגלל מוות של אחת-שתיים של הדמויות, אז כדאי לכם להפסיק לקרוא. אה והדמויות האלו לא יהיו לילי או ג'יימס. הפאנפיק הזה יהיה לאורך הקיץ של בין השנה השישית לשביעית, וכל השנה השבעית, וייסתיים בטקס סיום הלימודים של לילי וג'יימס. נועד לאנשים שאוהבים סלואו-ברן.

הפרק הקודם		הפרק הבא