רק טעות אנוש קטנה

פרולוג- חלק II (ואחרון:)

נרקיסה מאלפוי התרחבה על הספה הגדולה והנוחה ביותר באחוזת מאלפוי. הרצפות הבוהקות הפיצו ריח ניקיון קל ונעים, כמו גם הספות שנקנו לאחרונה. הנברשת החדשה האירה את החדר באור נוגה, והיא פרסה לפניה בשלוות נפש עותק של 'הפקפקן'- הרגל מגונה שלה ושל לוציוס לבדוק בכל יום מה נכתב עליהם. ביד אחת היא אחזה בקפה רותח, וביד השנייה ליטפה ברכות את ביטנה, שהחלה לטפוח מיום ליום. היא חייכה מדי פעם, בין מפני ששמה זוכה בעיתון, ובין מפני בעיטות עוברה.

היה זה הסוד הקטן של משפחת מאלפוי- נרקיסה הרתה באמצע המלחמה. מעבר לשאלות שהעלו חברים על סדר העדיפויות הלקוי שלהם בעת מלחמה, המאלפויים חששו ביותר מאויבים שינסו לפגוע בה כנקמה- וללוציוס היו, לרוע מזלם, לא מעט כאלה.

מאז נכנסה נרקיסה לחודש השמיני להריונה, לוציוס ודראקו ערכו משמרות עליה- על כל צרה שלא תבוא.

היום היה יום חריג- דראקו יצא לראיון עבודה, ולוציוס הלך ל"סידורים". נרקיסה הביטה בדאגה בשעון- לוציוס הבטיח לה שישוב עד חצות היום. השעה כבר הייתה אחת.

ולפתע היא הרגישה משהו שגרם לה לשפוך חצי מכוס הקפה שלה.

עברו ח"י שנים מאז חוותה זאת לאחרונה, אולם היא ידעה בוודאות- זה היה ציר.

נרקיסה נכנסה לפאניקה איומה.

בדיוק כאשר הציר השני החל, מישהו נכנס לאחוזה. נרקיסה נשמה בהקלה והרגיעה את עצמה שהנה בעלה כאן לצידה כאשר היא צריכה אותו- אולם לא לזמן רב; כאשר הצעדים התקרבו, נרקיסה התקשתה לזהות אותם.

כאשר האורח נכנס לתוך הסלון, נרקיסה צווחה.

"סטן שנפייק!" היא נלחצה.

"נרקיסה מאלפוי, מזמן לא התראינו." הוא התקרב אליה בחיוך נבזי ובשרביט שלוף. נרקיסה התחלחלה.

"מה... מה אתה עושה כאן?" קולה נעשה צרוד מהרגיל.

"בעלך הואיל בטובו לרענן את זיכרונותיי, ונחשי מה? הם לא היו כל-כך טובים."

סטן קפא לרגע כאשר תקף אותה ציר נוסף, והביט סביב: לוציוס לא היה באחוזה- הוא וודאי העדיף לטפל בשרביט שלו טרם ישוב לכאן (שכן, מה מאפיין את לוציוס מאלפוי יותר מאשר הדאגה לשרביטו על פני הדאגה למשפחתו?... ). הוא לא יודע שלאשתו יש צירים.

לאחר רגע, הוא התעשת; רגלו נגעה קלות בקצה הקפה שנשפך, והוא החל להכתים בטעות את כל הרצפה הבוהקת כולה כאשר התקרב אליה עוד יותר.

"אני רואה שכאשר כושפתי, לוציוס בילה יפה מאוד..." הוא היה כעת קרוב אליה עד לכדי מגע. הוא נגע בקצה שרביטו במרכז בטנה. היא הביטה בו באימה, אולם לא העזה להוציא הגה מפיה.

"אתה... תהרוג אותי?" היא שאלה לבסוף, כאשר גם הוא שתק. הוא לקח ממנה את הקפה והניח אותו על השולחן הקטן שנח שם, ואז אמר בשלווה מוחצת: "כן."

"אני מבקשת ממך, יש לי צירים..." היא לחשה את המובן מאליו. "אני הרה, הנח לי בבקשה..."

"הרית לאדם הלא נכון, נרקיסה." הוא אמר בקרירות, אולם לא מש ממקומו.

"אני נענשת על פשעיו של בעלי?!" תוכחה נשמעה בקולה.

"אני נענשתי על הפשעים של בעלך!" הוא שאג. הכוס התנפצה.

"נוכל לפצות אותך... יש לנו הרבה כסף... אה!" הכאב החד חזר ושיסה בה.

הוא רכן על-מנת לעזור לה, כמו שכח לרגע את מטרת בואו. היא הביטה בו ונאנקה בבכי.

"את צריכה ללכת לבית חולים." הוא פסק לאחר מחשבה קצרה. "אני לא בעלך. איני רוצח תינוקות. ואם כבר מדברים על לוציוס היקר שלנו..."

הוא שלף צנצנת דיו וקלף חלק, פרס אותו וכתב: 'אם אתה רוצה את אשתך בחיים, תגיע לסמטת נוקטורן ברגע שתראה את זה. תזכור- אני צופה בך. ניסיון קטן אחד, והם מתים!'

"אמרת בית חולים..." נרקיסה מלמלה בחשש, מאיימת לקרוס סופית.

"אמרתי." הוא החל לעזור לה לעמוד יציב. "אבל לא אמרתי שאני סולח לבעלך."

היא הביטה בו בחוסר-הבנה.

"לוציוס לא יהיה איתך בלידה, הוא יהיה בסמטת נוקטורן. תסמכי עליי שאעסיק אותו מספיק זמן... אחרי שתלדי, אני נותן לך את מילתי שאדאג לילד שלך- וכמובן, אחסל אותך. זה יהיה מהיר, אני מבטיח."

היא פתחה את פיה על-מנת לומר דבר-מה, אולם סטן היסה אותה.

"אל תתגרי במזל, אני עלול להתחרט." הוא הזהיר.

"לא, רק רציתי לשאול-"

"התשובה היא כן. יהיה לי איך להעסיק את לוציוס אפילו שבוע, אם יידרש."

"התכוונתי... יש משהו שאני צריכה לספר ללוציוס... אני מניחה שאתה תשמח לספר לו במקומי."

סטן הניד במעט את ראשו בנימה שאינה מחייבת, ונתן לה להמשיך.

"ההיריון הזה..." היא נשמה בקושי. "הוא לא ממנו."

סטן הרים גבה. זה היה מפתיע.

רגע אחד, אם הילד לא של לוציוס, אז של מי הוא כן?...

"הוא של האדון." נרקיסה כמו קראה את מחשבותיו. הוא הזדעזע.

"את מתכוונת ללדת את ילדו של וולדמורט?" סטן חש דחף עז להקיא. היא הנהנה.

"רצית נקמה? הנה לך. תספר לו את זה. תניח לי."

"לא יקרה." הוא אמר מיד. "ואם אגלה ששיקרת לי, בשם תחתוניו המסריחות של מרלין- אהרוג את הילד."

עיניה לרגע התאבנו הפחד, אולם אז הקרח שבהן הפשיר.

"תשמור לי על הילד." היא ביקשה, משלימה לבסוף עם מר גורלה, ונגעה ברוך בעוברה המאיים לצאת.

"אילו התכוונתי להזניח אותו, הייתי הורג אותך כבר עכשיו, גברת מאלפוי." הוא פתח את הדלת. "אם את רוצה להציל את חייו, אל תנהגי בטיפשות."

"אני יודעת מה לוציוס עשה לך. תודה שאינך רוצח את ילדי." היא אמרה בכנות, ונעזרה בו על-מנת לצאת בבטחה.

"אל תתגרי במזל." הוא ביקש שוב. הוא פתח את שערי האחוזה, והם יצאו.

"תחזיקי חזק," הוא הזהיר. "אני מתעתק לקדוש מנגו."

ומקץ שנייה, שניהם לא היו שם יותר.

***

'אני יודעת מה לוציוס עשה לך.' נזכר סטן בדבריה של נרקיסה מאלפוי החוזרים ונשנים טרם מותה.

מה גדולה האירוניה שבדבר- במקום להרוג את כל משפחתו של לוציוס מאלפוי, אוכל המוות המובהק, הוא הציל את בנו של וולדמורט עצמו... סטן חשב על-כך והתמלא זעם. אפילו כאשר סיפר ללוציוס את סודה של אשתו, דקות מספר לאחר שרצח אותה (וללוציוס שיקר ואמר שרצח גם את הוולד טרם יצא מהבטן), הוא לא הרגיש את הסיפוק המיוחל. גם לא כאשר לוציוס נכנס להתקף זעם מטורף, ולא כאשר אושפז בקדוש מנגו לזמן-מה, עקב קריסת מערכות.

סטן רק עמד במחלקת היולדות שבבית החולים המכושף, והשקיף דרך חלון מזערי על הרכב משפחה מעניין למדי; כל בני המשפחה היו כהי-עור וכהי-עיניים, פרט לתאומים הזאטוטים שנוספו למשפחה בעלת שלושת הנפשות- ליתר דיוק, אחד התאומים דמה כשתי טיפות עין לאימו, שנחה בבטחה בתוך ערימת עוגות ובלונים, ואילו האחר היה שונה מכל מה שרק נראה אצל משפחתו: עורו היה לבן כשלג, ראשו קירח לגמרי, ועיניו ירוקות כהבזק הקללה ההורגת.

~

אשמח לתגובותD::

הפרק הקודם		הפרק הבא