רק טעות אנוש קטנה

מצטערת שלקח הרבה זמן... כמו שכבר אמרתי קודם, אני מגיעה הביתה שבת לשבועיים, וזה הזמן היחיד שאני יכולה לעבוד על מחשב...

תהנו :)

~

"מר לופין ומר סמפר- שקט בבקשה!" נאלץ הפרופסור נוויל לונגבוטום לבקש, בפעם החמישית בשיעור זה. שני התלמידים הללו היו ידועים בתור בעלי הנטייה הרבה ביותר להתגרות זה בזה בשיעורים המשותפים לסלית'רין ולגריפינדור, אולם הפעם הם עברו את הגבול.

נוויל, כשאר הפרופסורים בהוגוורטס, היה מודע למצב המשפחתי של שניהם- אולם אף הוא עצמו אינו גדל על מי מנוחות, ובכל זאת מעודו לא חולל מהפכות שכאלו.

אולם, טבעי היה כי השניים לא יסתדרו היטב. הם היו ממש כמו סוורוס סנייפ והקונדסאים, ממש כמו דראקו מאלפוי והארי פוטר... הם פשוט היו לופין וסמפר; וטדי לופין היה כמעט חלק בלתי נפרד מהפוטרים, כך שנוויל הניח שזה פשוט זורם לו בדם.

היו לו ספקות רבים לגבי טדי לופין, אבל דבר אחד היה ברור עבורו- הנער ירש את אופי אביו, ללא ספק. הוא רכש, נוויל הודה, מעט מהילדותיות של אימו, אולם בעיקר נאמנות אדוקה ובלתי ברורה לחבריו, אומץ לב מעורר יראה, ו... כן- הוא היה גריפינדורי בנשמה וגילה שנאה למרבית מיוצאי בית סלית'רין.

אך אפילו הפרופסור נוויל, נטול מעורבות אישית כמעט לגמרי, היה חייב להודות שיש משהו מוזר בברייס סמפר. הוא לא היה סלית'ריני רגיל...

כשנוויל למד בהוגוורטס, הוא תמיד חשב שתפקיד הפרופסורים הוא ללמד בלבד. מאז קיבל את משרת הפרופסור לתורת הצמחים, הוא הבין שטעה- הפרופסורים קולטים הרבה יותר ממה שהתלמידים חושבים- הרבה יותר ממה שהתלמידים רוצים שידעו. הפרופסורים פשוט קשובים, קוראים בין השורות... ובמקרה של ברייס מפר, החומר היה כתוב בענק, שחור על-גבי לבן. אפילו חבריו לבית סלית'רין הבחינו בשונותו- התנהגותו הייתה קיצונית מדי. הוא היה אטום רגשית ובכל ששת שנותיו כאן לא רכש אפילו חבר אחד- אם כי לימודית, יש לציין, הוא שגשג. הוא גם היה לחשנן- כל בית הספר גילה זאת כאשר ערב אחד, בשלהי חודש דצמבר, בשנה שעברה, הוא רב בקולי קולות עם אחיו התאום. כל יתר בני משפחתו של ברייס שלמדו בהוגוורטס- ליתר דיוק, אחותו הגדולה ואחיו התאום- התמיינו לבית הפלפאף, וברייס נטה להשפילם ולהעליבם בשל כך- הוא התבייש בהם, ללא ספק.

על כן, באותו הערב הוא התווכח עם אחיו התאום- ואיש אינו יודע בוודאות על מה, אולם אין איש ששכח כיצד ברייס זימן לשם נחש ענק ופקד עליו לפגוע באחיו. הנחש שיסה בו (ובעוד כמה תלמידים נוספים) את ניביו טרם אחד הפרופסורים הוזעק למקום וטיפל בעניין. הנער אושפז שבוע ימים ב'קדוש מנגו' וסלית'רין איבדו בבת אחת 75 נקודות בית, אולם ברייס הצעיר לא הביע שום חרטה על מעשיו. לנוויל זה הזכיר התנהגות של אדם אחד בלבד, והוא קיווה בכל ליבו שהנער שלפניו לא ידמה לו בבגרותו אפילו במעט...

לאחר המקרה הזה, גילו לברייס הוריו את מה שהיה ברור לכולם- הוא ילד מאומץ. אימו מתה בלידתו ואביו נטש אותו, והם הואילו בטובם לאסוף אותו אל ביתם, בטיפשותם הרבה- לו ידעו עד כמה הוא מופרע, ושהתנהגותו עלולה להעלות להם בבריאות בנם האמיתי, היו מסרבים לו כבר אז.

ולאחן מכן, ברייס נשאר בהוגוורטס בכל החופשות. הפעם היחידה שיצא מאז הוגוורטס הייתה בחופשת הקיץ, והשד יודע היכן היה ומה עשה אז- שכן לבית הוריו המאמצים לעולם לא שב.

הרקע של הנער הזכיר לנוויל עוד יותר את וולדמורט- וזה היה רע, רע מאוד.

בעצם, נוויל היה משוחד נגד ברייס סמפר עוד טרם נזרק מביתו, אולם לאחר מכן איבתו רק התעצמה; ובכל זאת, בכל הנוגע לענייני עבודה, נוויל כעס על טדי לופין בדיוק כפי שכעס על ברייס סמפר- שניהם היו פשוט בלתי נסבלים יחד.

נוויל בדיוק התכוון להמשיך בשיעורו כרגיל, כאשר סמפר זרק עוד הערה עוקצנית לכיוונו של טדי.

"מר סמפר!" נוויל זעם. "5 נקודות מסלית'רין!"

"כן, פרופסור- כולנו יודעים שאתה שונא סלית'רינים. בגלל בוגד דם מטונף כמוך העולם שלנו נראה כמו שהוא נראה!" ענה הנער בחוצפה.

"עוד 5 נקודות מסלית'רין, על התחצפותך." הוא השתדל לשמור על איפוק.

הנער נחר בבוז, אולם שתק. נוויל שנא את זה שהוא משחק את הנער הסובל- בזה, ללא ספק, סמפר לא דמה כלל לוולדמורט- טום רידל ניחן ביכולת מרשימה לשבות את לב הפרופסורים, ואילו סמפר לא היה חביב על אף נפש חיה בבית הספר; מלבד הוא עצמו.

אתם מבינים? מצבו של סמפר עלול היה לעורר רחמים, אלמלא הוא העריץ את עצמו- הוא התגאה בבדידותו, שלפי דבריו הייתה כוח; שכן, אדם שכמותו חופשי להביע את האמת שלו תמיד, בלי לפחד שאיש יאיים על הדבר היקר לו. במילים אחרות, הוא בעצם יכול לעשות ככל העולה על רוחו.

נוויל לא ידע אם לצחוק או לבכות כאשר הנער הגאה סיפר לו זאת בעצמו יום אחד.

על כל פנים, הבחור הזה עורר בו סלידה עמוקה, החל בדיבורו ובהליכתו וכלה בהתנהגותו. אילו היה הדבר תלוי בנוויל עצמו, הנער כבר מזמן היה מאושפז במחלקה נידחת ב'קדוש מנגו', במקום להגיע הוגוורטס וללטש לכמה אנשים שפויים את השכל.

"מר סמפר- החוצה!" פקד נוויל בפעם השלישית שהנער הפריע לו לנהל שיעור רגיל.

"אני אהרוג אותך, פרופסור." לרגע אחד היה לנער מבט רצחני בעיניים. נוויל הוטרד עד כלות נשמתו. ברגע לאחר מכן, הנער אסף בפזיזות את חפציו ועזב את החממה. נוויל היה בטוח כי אילו היו בכיתה, הנער היה טורק אחריו את הדלת בעוצמה כזאת עד שכל הטירה כולה תרעד כעלה נידף.

לו היה קורה עוד משהו מעניין בשיעור, הייתי משאירה את אור הזרקורים על הפרופסור האמיץ, אולם עד מהרה הפרופסור לונגבוטום התאפס על עצמו, והשיעור חזר להתנהל כרגיל, נטול בעיות משמעת והתנהגות. אם כן, ברצוני לספר לכם מה התרחש עם הנער הצעיר שסולק מהחממה בבושת פנים.

ברייס סמפר בקושי הספיק להיכנס לטירה, כשעצרה אותו מינרווה מקגונגל הקשישה.

"מר סמפר, הנה אתה!" היא לא נראתה כועסת מכך ששהה מחוץ לשיעור- למעשה, הקלה ברורה הסתמנה על פניה, כמו מצאה יהלום נוצץ, דבר שגרם לברייס לתהות מדוע לכל הרוחות מנהלת בית הספר מחפשת דווקא אותו בקנאות שכזאת.

"פרופסור, אני מצטער שהפרעתי בשיעור-"

"לא עכשיו." היא היסתה אותו בקוצר-רוח, וסימנה לו ללכת בעקבותיה. "יש לך אורח שמחכה במשרד שלי."

וכמו כאילו חשבה על-כך לעומק בפעם הראשונה, היא החלה לשלש את צעדיה, עד כדי כך שברייס נאלץ כמעט לרוץ.

"פרופסור, איזה אורח?" הוא שאל, בעודו מנסה להסדיר את קצב נשימותיו ולהדביק את צעדיה גם יחד. האם אמו הגיעה על-מנת להוכיחו שוב? שמא אביו הוזמן הנה בשל התנהגותו המכפישה?...

הפרופסור לא ענתה לו- דומה היה שמחשבותיה היו נתונות למקום אחר לגמרי. ברייס שאל את עצמו אם זה קשור לאורח שלו.

כשהם הגיעו (במהירות מפתיעה) למשרד המנהלת, ברייס הבין בדיוק מה הטריד אותה- אבל לא הבין מה בדיוק הוא עושה כאן, ולמה לעזאזל הוא רצה לפגוש אותו? ואיך הוא מכיר אותו בכלל?

ההסבר היחיד שעלה לו בראש באותו רגע זה שמקגונגל סיפרה לו עליו. אולם לפי פניה של הפרופסור, הוא שיער שגם היא מופתעת מהביקור בדיוק כמותו.

ברייס חייך כפי שנהג לעשות בכל פעם שמשהו לא הובהר לו מספיק, והמתין למוצא פיו של האורח.

הפרק הקודם		הפרק הבא