בני אצולה

אני רצה ורצה ורצה במהירות ובמהירות אני מתחילה להתנשף, אני לא רגילה לרוץ אני נתקלת בכמה עצים קשה לראות ברור בחושך, הרגליים שלי גוררות אותי צעד צעד וההתנשפות שלי נעשית כבדה ואני נתקלת בעץ, אני נופלת על האדמה ומסתכלת ימינה , אין כלום אני באמצע שום מקום.

אני מסכלת שמאלה ורואה את היער, אני שומעת קולות ינשופים ומהסססת אם להיכנס אל היער או לא, זו החלטה שיכולה להשפיע על מותי אני עלולה למות ביער בשנייה הראשונה שאכנס אליו.

אני מרגישה שעוקבים אחרייי , זוג עיינים מהיער נועצות בי, גופי רועד מהקור והפחד.

לבסוף אני מרגישה אמיצה מספיק כדי להגיד משהו בטון מתנשא "זה לא מנומס לבהות" כתגובה נשמע קול צחוק מלגללג ומפחיד שנשמע כמו נמייה נחנקת "בת אצולה מטומטמת" הוא אומר בקולו המוזר והמעוות מהיער.

"מי אתה?" אני שואלת "אני כאן" נשמע קולו מהיער "בואי, אני אגן עלייך".

אני שותקת וסוקרת את היער בעייני , אני זקוקה להגנה והוא הקול הזה אמר שייגן עליי, לא הייתי בעמדה לוותר על זה .

אני צועדת צעד קטן לעבר היער , צעד קטן שעלול להרוג אותי בשניות, הצעד הכי מפחיד שעשיתי אי פעם בחיי.

"אני פה מתוקה שלי" אומר הקול המבלבל ממרומי עץ אחד, אני מביטה מעלה ורואה אותו, אדם.

איזו הקלה!!

הוא אדם ולא ייצור, אומנם עורו כחלחל וגבו מכופף אך הוא אדם אין צורך להפלות אותו.

"רד אליי" אני אומרת וחיוך קטן מתגנב אל פני והאדם מהנן בראשו ויורד אלי, כעת אני מבחינה בגובהו של האדם הוא ממש נמוך, חצי ממיני אני מתאפקת לא לצחוק והחיוך שלי גדל, הוא מחייך גם וחשף את שיינו המטרידות.

"אז את בת אצולה?" הוא שואל "כן" אני אומרת, הוא מתקרב אלי צעד ועוד צעד וחייכו גדל.

הוא מניח את ידיו על כתפי ואני מתכופפת לעברו כשלפתע קופץ עליו נער ונאבק בו, אני צועקת וצועקת מילים לא מובנות והנער מסתער עליי האדם המעוות נאבק בו ושורט אותו בשניו "תברחי" אומר הנער  ובו זמנית נאנק מכאבים, הוא מעיף את הייצור ותופס בי, אנחנו מתגלגלים יחד במורד הגבעה...

הפרק הקודם		הפרק הבא