מחוננת

אנחנו גרים בארמון של המלכה ביטרבלו, והוקצב לבית שלנו שטח ענק- בערך שמינית מהטירה. יש לנו בית די גדול, וחצר די גדולה.

הכל התחיל יום אחד בהיר, כשההורים שלי חזרו מאחד המסעות הרגילים שלהם.

 ישבתי על נדנדת העץ שבחצר הארמון. הנדנדה הייתה זהובה, והשלשלאות  שהחזיקו אותה היו כסופות.

"היי, לוריני!" שמעתי את אחותי הקטנה אריאל קוראת. "בואי תראי!"

קפצתי מהנדנדה. רצתי והגעתי תוך פחות מחמש שניות אל הבית, שעמד במרחק של כמאתיים מטרים מהנדנדה. "כן, אריאל? מה?"

אחותי מאוד דומה לי. היא בת תשע- יש בינינו הבדל של חמש שנים. אמא שלי החליטה שילדים זה לא כל כך גרוע, ואם לומר בעדינות, אבא שלי הסכים בהתלהבות. אבא שלי תמיד רצה ילדים.

לאחותי יש שיער בלונדיני ארוך, שמגיע לה קצת מעבר לכתפיים. לי יש שיער חום שמגיע קצת מעבר לכתפיים. יש לה עור בהיר, כמו שלי; ריסים ארוכים, כמו שלי; עין אחת כחולה ועין אחת כסופה- לא ממש כמו שלי.

"לורין....." ביקשה אריאל. "תסתכלי, עבדתי על זה המון זמן....." היא הושיטה את ידה אל פרח נבול שנח על הספסל ליד. היא עצמה את עיניה והתרכזה. הפרח הנבול חזר לאט לאט לחיים.

לאחותי יש את הכישרון לרפא. היא יכולה לרפא כל דבר- מפרח נבול עד לפגיעה עמוקה של חץ.

הושטתי את ידי וקטפתי פרח קמומיל. התרכזתי לשנייה, וכל החיים יצאו מהפרח. הוא נשמט על הגבעול. "לא, לורין!!" קראה אריאל בבהלה. "את הורגת אותו...."

אל תדאגי, ארי. חשבתי לכיוונה. היא הנהנה בלחץ והביטה בי בציפייה. התרכזתי שוב, והצמח שב לחיים.

לפתע נשמעה דהרת סוסים מהחצר. אמא ואבא שלי הופיעו, אמא שלי על אוורדין, סוסה חומה בעלת פרווה קצרה, ואבא שלי רכב על אולין, סוס לבן צחור.

אריאל הרימה את ידיה אלי. ידעתי מה היא רצתה שאני אעשה. הרמתי אותה והרכבתי אותה על כתפי. התחלתי לרוץ אל עבר הסוסים. תוך שלוש שניות הייתי לידם והורדתי את אריאל. אבא שלי ירד מאולין בזהירות- ואמא שלי פשוט קפצה מאוורדין אל הקרקע. פניהם היו חיוורות.

"אריאל, לורין." פתח אבא. "יש לי חדשות רעות."

אבא, הכל בסדר? חשבתי אליו. הוא התעלם ממני.

"אתן שתיכן צריכות לעזוב עכשיו את הטירה. בני פיקיה צועדים לכיוון מונסי ברגעים אלה. הן יגיעו מחר בבוקר. הם מתקיפים ישר את הטירה."

"אבל אבא..." פתחה אריאל.

"בלי אבל." הוא קטע אותה בתקיפות. "שתיכן עוזבות. עכשיו. לורין, אני מצפה ממך להגן על אריאל. אריאל, אני סומך עלייך גם. תשמרי על לורין."

אבל אבא, מה איתכם..? שאלתי אותו בבהלה מסוימת.

הוא הפנה את ראשו לכיווני. "אני ואמא נילחם. אתם תלכו ללינד. תיסעו בספינה שאמורה לצאת הלילה, יחד עם דוד סקיי. בלינד הוא יעזוב אתכן לדרכיכן. אין ברירה. אני סומך עליכן."

פרק הבא המסע. הפרק הזה לא משהו, אבל הוא חיוני להמשך.

תגובות???

הפרק הקודם