תמשיך לאהוב אותי כשאני לא צעירה ויפה?

נקודת מבט: טונקס
עברו 5 שעות אומללות עד שעזבתי את החדר הזה.
עין-הזעם מודי העביר אותי לצינוקים החדשים שהם רק בנו; כנראה, הייתי הראשונה להשתמש בהם, בכלל שכל מי שהיה לצידו של וולדמורט הועבר לאזקאבן ישר אחרי המלחמה. אפילו לא הבנתי שיש בתא מיטה נוחה ונעימה בפינה בגלל שהייתי עסוקה מידי בהתמוטטות הנפשית שלי. לא יכולתי להאמין שבאמת סיפרתי להם הכל... בדרך כלל הייתי חזקה יותר... לפחות הייתי כשאמא שלי אמרה לי להיות חזקה.
נכשלתי.
נכשלתי בלהציל אותה, נכשלתי בלתפוס את הרוצח. אם הייתי מכינה את השיקוי המטומטם הזה נכון, האישה אליה התחפשתי לא הייתה הורסת את כל התוכנית! זה כבר לא היה משנה עכשיו כי... הייתי בכלא, וזה לא היה נראה כאילו אני עומדת לצאת מפה בקרוב. "תשמרי על שליטה טונקס..."
לא הצלחתי לעשות את זה.
אני קורסת לפינה המקבילה למיטה, אני נשברת ובוכה - מניחה את הידיים על הברכיים. הדמעות שורפות את העור שלי יותר מאשר אש; החום מתגלגל ללחיים שלי - ומשם, לריצפה הקשה. אם אחד מהחברים שלי היה רואה אותי עכשיו... הם היו יודעים מי אני באמת. הייתי תינוק מגודל. הם בטח היו חושבים "אבל את טונקס! בדרך-כלל את זו שגורמת לאנשים לבכות! לא ההפך כאן!" זה מה שהם היו אומרים... אם כל החברים שלי לא היו מתים. המחשבה על החברים המתים שלי גורמת לי לבכות אפילו יותר.
שמעתי קול חלש בתת-ההכרה שלי שלחש לי להפסיק לבכות. זה היה נשמע דומה באופן נורא לקולה של אמא שלי; קול רך, נעים שהיה יכול לגרום לכל-אחד להרגע. אני מרימה את ראשי באיטיות, סורקת את החדר דרך הראיה המטושטשת שלי. זה לא היה כלא נורא; הייתה פה מיטה ומדף שהיו מונחים עליו כמה ספרים. למעשה, זה היה כלא מאוד נחמד להיות בו. לא שאני אומרת שאתם צריכים לעשות משהו בשביל להכנס לפה... טוב, הבנתם את הנקודה שלי.
המחשבות שלי נדדו חזרה לחקירה הארוכה שהייתה לי.
קודם כל לא יכולתי להאמין שרמוס היה איש-זאב! כמובן שהכרתי אותו פעם אחת, אבל מעולם לא ממש דיברתי איתו. כל מה שידעתי עליו היה שהוא היה חבר טוב של סיריוס; וכל מי שהיה חבר שלו, היה גם חבר שלי. האם הייתי עצבנית שהוא הצליח להוציא ממני את כל האמת? כן, הייתי. אבל זה לא אומר שהוא אדם רע... אני מניחה שהוא רק עשה את מה שעין-הזעם אמר לו. העובדה שהוא איש זאב בדרך כלל לא הייתה מדאיגה אותי; לא הייתי אדם בעל דעות קדומות. מאז המצב הנוכחי שבו אני נמצאת עכשיו, היה מעורב איש זאב. אני מניחה שאפשר לומר שאני קצת -מודאגת-.
"טונקס?"
כמעט קפצתי מתוך העור שלי כששמעתי קול עדין קורא בשמי.
ניסיתי לנגב את הדמעות שלי במהירות כך שהוא לא יראה אותם, אבל זה לא עזר. הכוחות שלי לא היו חזקים מספיק באותו רגע בשביל להסתיר אותם, אז פשוט שאפתי אוויר והצצתי לראות למי שייך הקול. זה היה רמוס. נשמתי לרווחה נשימה שלא ידעתי שלקחתי כשהתברר לי שזה לא עין-הזעם. הבחור הזה היה לוחם מדהים, אבל הוא לא מהאנשים שירצו לראות אותך בוכה.
"איך... איך את מרגישה?"
"כבר היה יותר טוב."
הוא גיכך מעט על השאלה המטושפת שלו. "זאת בטח לא הייתי שאלה כל-כך חכמה לשאול, נכון?" בדרך כלל הייתי מחייכת ומסכימה איתו. אבל זה לא היה בדרך-כלל באותו הרגע, אז פשוט הבטתי הרחק ממבטו.
רמוס פתח את הדלת בעזרת שרביטו ונכנס, מתיישב על המיטה. חשבתי בדממה; למה הוא כאן?
צפיתי בכל תנועה שלו. מה הוא רוצה ממני? כבר סיפרתי להם כל מה שקרה.
"למה אתה כאן?"
הוא נירא מופתע מהשאלה שלי אז תיקניתי אותה.
"אני מתכוונת... כבר חקרת אותי חמש שעות!; אתה לא עייף ממני?"
הצחוק שלו נשמע מוזר; הוא נשמע שמח, אבל זה גם נשמע כאילו כואב לו. אל תבינו אותי לא נכון, היה לו צחוק נחמד, אבל זה פשוט היה מסקרן. סטרתי את עצמי בדימיון כשחשבתי על זה. איך את יכולה לחשוב על זה כשהאמא -שלך- נהרגה לפני פחות מיומיים?!
"ובכן, אני מניח שרק תהיתי אם תרצי לטפל בהלוויה של אמא שלך."
קפאתי והסתכלתי על הפנים המצולקות שלו.
"אני... אתה מאפשר לי ללכת?"
רמוס חייך והנהן. "כמובן שעם השגחה... את באמת חושבת שאנחנו עד כדי כך מרושעים שלא ניתן לך לטפל בהלוויה של אמא שלך?" הוא שאל אותי. הייתי בהלם, אז פשוט משכתי בכתפיים והסתכלתי על הריצפה האפורה-מנומרת. לא ידעתי איך להגיב או מה להגיד, אז פשוט ישבנו שם לכמה רגעים מביכים.
"לי בעצמי לא הורשה ללכת להלוויה של אימי... אז זה רק צריך להיות הוגן שלמישהי צעירה כמוך ינתן לעשות את זה."
"אני מצטערת... זה בטח היה קשה."
להפתעתי, רמוס חייך.
"זה היה למעני... אבל אני חושב שזו הייתה הדרך שבה היא הייתה רוצה את זה. את מבינה, הייתי במשימה סודית מהמסדר, אז לא יכלתי להסתכן בלנפץ את המבצע כולו. הלכתי לבקר אותו לאחר מכן כמובן... אבל זה לא היה אותו דבר."
אני חושבת שהוא הבין שהוא מקשקש אז הוא פשוט נענע את הראש והסתכל חזרה אליי. לא ידעתי אם לנחם אותו או פשוט לשבת ולבהות בו. האפשרות השניה נראתה גסה, אז פתחתי את הפה לדבר איתו - אבל רק בשביל שהוא ירים את היד ויעצור אותי. "את לא חייבת להגיד כלום טונקס; לא הייתי צריך לספר לך בכלל." הוא אמר לי, נשען על הקיר.
"אני שמחה שסיפרת."
למה שתגידי את זה טונקס?!
"אני מתכוונת... זה נחמד לדעת שאני לא היחידה שהיה לה הרבה... כאב בחיים שלה"
היו הרבה אנשים שהיה להם רע יותר מאשר לי, אני הבנתי את זה, אבל יש מצבים שאתה לא יכול שלא להרגיש שאתה במצב הכי גרוע בעולם. תודה לאל שרמוס חייך ולא הביך אותי. לזמן מה, לא אמרנו כלום. שיחקתי עם הציפורניים שלי בזמן שהוא סקר את החדר בסקרנות.
"אז המ... מתי ההלווייה?"
זה כאב לי לשאול את השאלה הזאת, אבל הייתי סקרנית.
רמוס הסתכל בשעון שלו, "בעוד בערך 15 דקות."
נעמדתי ולקחתי נשימה עמוקה, לא מוכנה להמודד עם זה עדין
נקודת מבט: רמוס
כאב לי לראות מישהו כל-כך צעיר כל-כך פגוע.
ידעתי שבכאב שלי היה גרוע יותר... אבל ידעתי מה היא מרגישה עכשיו. להרוג מישהו בשביל למנוע את הסבל שלו... זה הורג חלק בך. הכאב גובר מעט כל יום, כשאתה מבין טוב יותר ויותר שסיימת את החיים של מישהו. לדעת שהם לעולם לא יחיו את חייהם מחדש והחלומות שלהם כבר לא התגשמו.
הלוואי שטונקס מעולם לא הייתה יודעת איך זה מרגיש.
אני, טונקס ועין-הזעם התעתקנו לביתם של ההורים של טונקס, שכולם כבר התאספו שם. עין-הזעם הזהיר אותה מראש שאם היא תנסה כל דבר אנחנו נהמהם אותה ונחזיר אותה חזרה לתא שלה בכלא. הייתה לי הרגשה היא לא תברח מהלוויה של אמא שלה עצמה. בטחתי בה. עין-הזעם החליט להשאר מאחור ולהתבונן, בזמן שלקחתי את טונקס לחדר שלה כדי שהיא תוכל להחליף בגדים. בהתחלה מודי פסל את הרעיון, אבל לבסוף הצלחתי לשכנע אותו שזה יהיה לא מתאים ללכת להלוויה עם בגדים רגילים.
"תובילי בדרך, טונקס."
עקבתי אחריה לבית ועליתי איתה במדרגות לחדר שלה. היא הסתכלה עליי בנביכות כשהיא פתחה את הדלת, "אתה הולך להשאר כן בחוץ, נכון?" שאלה טונקס. צחקתי והנהנתי "כמובן." עניתי ברוגע. היא הנהנה וסגרה את הדלת בשקט. קיוותי שהיא לא חשבה שאני איזה איש סוטה עכשיו.
לפי הידעות שלי על נשים, ידעתי שהיא תיהיה שם הרבה זמן. הסתכלתי מסביב.
היה שם כמה תמונות על מדף ממש ליד הדלת. הרמתי אחת מהן בעדינות וניקיתי ממנה את האבק. זאת הייתה טונקס כשהיא הייתה ממש קטנה; היה לה שיער סגול ולחיים שמנמנות, היד שלה מונחת על הכתף של אמה. לא יכולתי שלא לחייך לחיוך השובב שלה. אמא שלה נראתה בדיוק כמוהה; חוץ מהשיער, וזהו.
הם נראו שמחים לחלוטין בכל התמונות.
זה גרם לי להרגיש אפילו גרוע יותר בשביל טונקס. כשראיתי את החיוך שלה כשהיא הייתה קטנה... ועכשיו הפנים שלה מוכתמות דמעות והעיינים שלה אדומות. נאנחתי ושמתי את התמונה בחזרה למקום, כי טונקס יצאה מחדרה. הדבר הראשון ששמתי לב אצלה היה השיער הורוד זוהר שלה במקום החום-כהה שהיה לה קודם. "זה היה הצבע האהוב על אמא שלי עליי"
חייכתי אליה בזמן שהיא הלכה למקום בו עמדתי, מציצה למטה על התמונות.
"היא נראיתה כמו אישה מדהימה."
בפעם הראשונה, טונקס חייכה.
"היא הייתה; היא תמיד הייתה עוזרת לאנשים, אפילו כשזה לא הגיע להם. זה תמיד הפתיע אותי כמה היא יכלה להיות נחמדה לאנשים שתמיד התייחסו אליה כמו אל משוגעת. לעולם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, אני יכולה להגיד לך את זה מעכשיו."
צחקתי והסתכלתי על החלון, שם-לב שהאנשים התחילו ללכת בכיוון הגבעה בעבר השני של הבית.
"את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה?"
טונקס הסתכלה עליי ברצינות, "לא, אבל אני הולכת לעשות את זה כל מקרה"
שוב, עקבתי אחרי טונקס עד לגבעה שם כל החברים והמשפחה שלה עמדו מסביב לקברה של אנדרומדה.
"טונקס, טונקס היקרה שלי. אני כל-כך שמחה שיכלת לעשות את זה."
אישה מבוגרת יותר בכתה בזמן שהיא דיברה עם טונקס. "לא משנה מה את חושבת יקירה... לא משנה מה את חושבת, זו לא אשמתך בשום אופן. אנחנו תומכים בך בדיוק כמו שתמכנו באימך." שמתי לב שטונקס לא בכתה עדיין... אבל הייתה לי הרגשה שהיא תשבר בקרוב. כולם היו נשברים בהלוויה של אמא שלהם; אלא אם כן היית בן-אדם נורא וחסר לב.
"תודה קולי,"
החלטתי להשאר מאחור כשטונקס צעדה לתחתית הקבר של אמה.
"התאספנו כאן היום בשביל לזכור את אנדרומדה טונקס. אנדרומדה הייתה באמת... אדם מדהים ושוחר שלום. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר כמה פעמים היא עזרה לי לצאת ממצבים לא נעימים. היא אף-פעם לא איכזבה אף-אחד; לא משנה איזה צבע, איזה סוג של ייצור היית. מלאך אמיתי זו הדרך בה היא יכולה להיות מתוארת. אבל זה לעולם לא יהיה מספיק."
הרבה מהאנשים הרעישו עכשיו, ולא יכולתי להאשים אותם.
"להתראות אנדרומדה, נראה אותך מתישהו בקרוב."
אחד אחרי השני כולם השאירו ורד ורוד בקבר שלה. האחרונה לעשות זאת הייתה טונקס; שעדיין לא בכתה, להפתעתי. היא התיישבה על הברכיים והניחה באיטיות את הורד שלה שנחת ליד הקבר של אביה. זה הרג אותי קצת יותר מבפנים... לדעת שאין לה אף-אחד (חוץ מסיריוס, זהו זה). לא ידעתי מה בדיוק גרם לי להרגיש כל-כך נורא לגבי זה; אולי העובדה שטונקס הייתה כל-כך צעירה ומנוסה בחיים. היה לה הרבה מה ללמוד, אבל עכשיו לא היה אף-אחד שילמד אותה.
אולי יכולתי לשנות את זה.
בטח שקעתי במחשבות להרבה זמן כי כשלבסוף הסתכלתי למעלה, כולם עשו את דרכם חזרה לבית.
כולם חוץ מטונקס.
טונקס ישבה בקצה הקבר, בוהה באבן שנשאה את שם אמה במבט אטום. נגשתי אליה בהיסוס ונעמדתי מאחוריה, תוהה אם אני צריך להגיד משהו.
"אתה יודע, הייתי ממש מטופשת כשחשבתי שאחרי המלחמה הכל הולך להיות בסדר. חשבתי, חשבתי שכל האנשים הנוראים פשוט יעלמו. אבל אני מניחה שטעיתי, כמו בדרך-כלל."
שמתי את ידי על הכתף של טונקס, גורם לה להסתכל עליי.
"טונקס... אני יודע שאין עצה שאני יכול להביא לך שתגרום לך להרגיש יותר טוב... אבל אני יכול להגיד לך שאת לא היחידה שחשבה שהכל הולך להיות בסדר. גם אני חשבתי כך... אבל זה רק מוכיח שיש לנו עוד דרכים ארוכות ללכת."
הושטתי את ידי לטונקס כדי לעזור לה לקום.
היד הרכה והקטנה שלי החליקה לידי כשהיא נעמדה. דמעות טריות התגלגלו מהעיינים הנהדרות שלה, מורחות את האיפור שלה על הלחי שלה. היא ניגבה את הדמעות במהירות וחייכתי אליה חיוך קטן, מנסה להגיד לה שהכל יהיה בסדר.
"בואי נלך טונקס... היה לך יום ארוך."

הפרק הקודם