מציאות אחרת

כשהארי התעורר בבוקר הדבר הראשון שראה היה את דראקו רוכן מעליו. "סוף סוף התעוררת" רטן הבלונדיני, תוך כדי שהארי משפשף את עיניו בניסיון לראות מעבר לצלליתו המטושטשת של דראקו. "בוקר טוב" מלמל בלא הבנה והושיט את ידו למשקפיו שהונחו על השידה בצד המיטה.
"קדימה, שלא נפספס את ארוחת הבוקר" דחק בו דראקו.
"רד... אני אצטרף אלייך עוד כמה דקות" אמר הארי.
"כרצונך... אני אשמור לך מקום" אמר דראקו בחיוך ופנה לצאת מהחדר.
הארי הביט בו הולך לכיוון דלת היציאה ונעלם אל תוך חדר המועדון. "קדימה" ניער הארי את ראשו ומלמל לעצמו. הארי פשט את הפיג'מה, שם על עצמו בזריזות את תלבושת ביתו, הביט סביבו לראות שלא שכח דבר, ולפתע שם לב לחבילה שעמדה בצמוד למיטתו. הוא ניגש לחבילה לפתוח אותה ולראות מה נמצא שם, אך היה נראה שמישהו כבר פתח אותה. הוא הוציא את תכולת החבילה החוצה והביט מה מספר שניות. "זה מסביר את ההתנהגות שלו הבוקר" חשב לעצמו הארי בזמן שהחזיר את תוכן החבילה פנימה. הוא פנה ללכת לכיוון הדלת, העיף מבט לאחור ונעלם לעבר מסדרונות הוגוורטס.

"בוקר טוב, הארי!" קרא רון כשראה את הארי בדרכם לחדר האוכל.
"בוקר טוב, וויזלי" סינן הארי מפיו כשהסתובב לעברו.
"איך קראת לי?!" התרעם רון.
"וויזלי. כמדומני, זה השם שלך" אמר הארי בחוסר הבנה.
"וויזלי?!  קוראים לי רון! ר-ו-ן!" צעק רון בעצבנות לעבר הארי.
"בסדר... אז אני מבקש מחילה על טעותי המרה" פלט הארי חסר הסבלנות והסתובב לכיוון האולם הגדול.
"חכה שנייה!" קרא רון לעבר הארי ושלף את שרביטו בשקט.
הארי הסתובב לשמע קריאתו ושלף שרביטו גם הוא. "אל תנסה אותי" קרא הארי לעברו.
"אתה לא מפחיד אותי" התגרה בו רון.
"אקספליארמוס!" הניף הארי את שרביטו והצביע על רון.
שרביטו של רון נפל מידו והוא נהדף לאחור בחוזקה. במשך מספר שניות דמות ג'ינג'ית שכבה על הרצפה, נראית כאילו איבדה את הכרתה, וילד הפלא, הארי פוטר, עומד לידו, ממלמל בעצבנות ופונה ללכת.
רון הרים את ראשו. הוא הביט סביבו וראה את עצמו מוטל על הרצפה, את שרביטו מונח לידו ואת הארי מסתכל עליו ופונה ללכת. הוא מתח את ידו לעבר השרביט ונאחז בו, מתאמץ לקום. "קרו-" החל רון לומר, ונקטע באמצע על-ידי המורה לשיקויים.
"מה קורה פה?" נזף סנייפ ברון.
"שום דבר, המורה" גמגם רון.
"הארי?" סובב סנייפ את פניו לכיוונו.
"הוא ניסה לפגוע בי, אז הגנתי על עצמי. לא קרה שום דבר, אדוני" הסביר הארי לסנייפ.
"כיצד, אם יורשה לי לשאול?"

"בעזרת לחש אקספליארמוס פשוט שמזיז את השרביט סנטימטרים ספורים מידו, המורה" שיקר הארי.
"אם כך, אקבל זאת. אך תזהר פעם הבאה, מורים אחרים לא יראו זאת בעין יפה" אמר סנייפ להארי.
רון הביט בשניהם בפה פעור. הארי פגע בו בכוונה, ולא בלחש פשוט כמו שהוא מתאר. איך סנייפ יכול להאמין לו?!
"דרך אגב, חמש נקודות מגריפינדור על ניסיון להטלת קללה מסוכנת" קרא סנייפ לעבר רון כשראה את מבטו, הפנה אליהם את גלימתו ונעלם אל תוך האולם.
"שניכנס?" הציע הארי לרון אחרי שראה שהוא לא מתכוון לזוז משם.
רון המשיך להביט בו במבט בלתי מוסבר. ספק עצבני, ספק מופתע, ספק היה הורג מישהו אם היה יכול. "כן" מלמל רון ונכנס אחרי הארי לחדר האוכל.

"אני לא מאמין שלא הייתי שם!" קרא דראקו כשהארי סיפר לו את ההתרחשויות בינו לבין רון.
"זה היה ענק! היית צריך לראות את המבט שלו כשסנייפ הוריד להם חמש נקודות" קרא הארי וצחק.
"זה נשמע מדהים. אנחנו חייבים יום אחד לעשות את זה ביחד" הכריז דראקו בגאווה.
"לעשות את זה ביחד הא?" קרץ לו הארי.
"נו... אתה יודע מה אני מתכוון" רטן דראקו וגרם להארי להתחיל לצחוק שוב.
"אל תדאג. אנחנו נמצא את הרגע המתאים ונעשה את זה הכי טוב שאפשר" אמר לו הארי בחיוך.

"זה פשוט לא ייאמן! לא ייאמן!" התעצבן רון לאוזניי הרמיוני.
"לא אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר איתך?" נזפה בו.
"אבל זה פשוט לא פייר! הוא תקף אותי ואני האשם?!" המשיך לרטון רון. "היית צריכה לשמוע את טון הדיבור שלו!".
"זה לא מעניין אותי..." אמר הרמיוני והסבה מבטה לצלחת האוכל שלה.
"יופי שזה לא מעניין אותך..." מלמל רון הנעלב והסב מבטו גם הוא.

"תלמידים יקרים, הקשבה בבקשה" קולו של דמבלדור מילא את האולם וכל התלמידים הפנו את מבטם. "היום זהו יום חגיגי עבור בית ספרנו, היום אנחנו חוגגים יום הולדת לבית הספר..." המשיך דמבלדור לומר, ונקטע באמצע על-ידי גל של ינשופים ותנשמות שנכנסו בסערה אל האולם הגדול.
"נמשיך אחר כך..." נאנח דמבלדור והתיישב במקומו.
תנשמת לבנה כשלג התעופפה באולם הגדול מפנה את מבטיה בין שולחן סלית'רין ושולחן גריפינדור, כאילו מתלבטת לאיזה כיוון עליה לפנות. "זאת הדוויג!" קרא רון כשראה את התנשמת המבולבלת. הדוויג זיהתה את קולו של הילד ומיד התעופפה אל שולחנו והפילה מכתב לידיו.
"בשבילי?" תמה רון והחזיק בידו את המכתב.
"מה זה?" פנתה אליו הרמיוני.
"לא אמרת שאת לא מדברת איתי?" רטן רון.
"נו, מה זה?" המשיכה לשאול בעקשנות.
"לא יודע, לא פתחתי" השיב רון.
"אז תפתח!" קראה הרמיוני וחטפה מידו את המכתב.
"זה מוזר, את יודעת. זאת הינשופה של פוטר, למה היא הביאה את זה לי?" חשב רון בקול.
"זה לא מעניין... מה שיש בפנים יותר מעניין" אמר הרמיוני והביטה בקלף הבלוי שהיה בידה.
הקלף היה קרוע מעט בצדדים וצבעו היה שילוב של חום-צהוב ולבן, במרכז בקלף התנוססו מילים מוזרות חסרות משמעות עבורם ובתחתית הייתה תמונה קטנה וחשוכה למדי, כך שלא היה ניתן לראות את המתרחש בה.
"מה זה?" שאל רון.
"תראה בעצמך" אמר הרמיוני והביאה לו את הקלף.
רון הביט בו במשך דקות ארוכות עם פרצוף מקומט, מתאמץ לחשוב.
"מה זה?" שאל רון שוב לבסוף.
"כבר אמרתי, אני לא יודעת" השיבה לו הרמיוני.
"את מזהה את השפה הזאת?" המשיך רון לשאול, כאילו נמצא בחקירה.
"לא" ענתה הרמיוני.
"רשום מי שלח את זה בכלל?"
"לא"
"אז צריך לבדוק את זה..." הכריז רון בתום החקירה.
"טוב שהבנת את זה" אמר הרמיוני בלעג. "מתי נפגשים ואיפה?"
"נפגשים?" תמה רון. "אני חוקר את זה לבד. המכתב שלי".
"תראה אני אולי לא מחבבת אותך במיוחד, אבל זה יכול להיות מסוכן" הכריזה הרמיוני. "חוץ מזה, אני בטוחה שתצטרך את השכל שלי בחקירה הזאת שלך" הוסיפה בגאווה.
"מה שתגידי..." מלמל רון. "מחר אחרי הלימודים בספרייה" הוסיף ונעלם אל תוך קערת האוכל שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא