הארייט פוטר

הערת המחברת: פרק זה מכיל מילים גסות כגון: פיפי, קקי ועוד. ראו הוזהרתם!

=======================================

פטוניה הצליחה לרכז את כל המשפחה בסלון. היא פתחה ואמרה: "הארייט, אני מצטערת לאכזב אותך אבל, לטובתך, עדיף שלא תלכי להוגוורטס."

הארייט פתחה את פיה בהבעת מחאה. זה היה מעניין, כי בדרך כלל הארייט היתה אדישה לרוב הדברים, נראה שהחיים בעיקר שיעממו אותה. חוץ מזה, לפעמים היא השתעממה עד כדי כך שהיא עשתה מעשי קונדס בלתי מתקבלים על הדעת, מהסוג שגורם לכל אדם נורמטיבי שמתעב כל סטיה מהנורמה להצטמרר בחלחלה.

אבל באותו הרגע, הארייט לא נראתה שובבה במיוחד. היא נראתה כאילו באמת אכפת לה ממשהו עד כדי כך שהיא תצטער, מראה שנראה לראשונה בבית דארסלי במשך כל השנים בהן הארייט גרה שם.

למרבה הצער, הארייט לא הספיקה להיראות כך למשך זמן רב למדי, כי לפני שהיא הספיקה להביע את דעתה בעניין דלת הבית הוטחה לרצפה בבת אחת, ובפתח עמד ענק שעיר וקורן.

"שלום, כולם! אני האגריד, שומר הקרקעות של הוגוורטס! אני אקח את הארייט לשופינג לקראת שנת הלימודים הבעל"ט!" הוא הכריז ברהיטות.

"הו, שלום, האגריד! באת בזמן טוב!" חייכה לעברו הארייט, הניצוץ השובב שב לעיניה והיא דלגה לעברו באושר.

"היי! לאן את חושבת שאת הולכת? את אפילו לא מכירה את הטיפוס המוזר והמפוקפק הזה!" קרא לעברה ורנון, שכנראה בכל זאת אולי איפהשהו עמוק בליבו כן היה אכפת לו ממנה.

"כן! זה מסוכן!" קראה אחריה פטוניה בדאגה.

"אני לא אתן לך לפגוע בהארייט!" קרא דאדלי וזינק לעבר האגריד בחירוף נפש.

"הו, אל תתן לו למנוע ממני ללכת להוגוורטס! זה הדבר היחיד שגורם לי אושר בעולם הזה!" קראה הארייט בדרמטיות, והאגריד שלף מטריה ורודה מצועצעת, הצביע בה לעבר דאדלי ובפיצוץ עשן מחניק דאדלי פלט זעקה אימה ונפל על ישבנו בבת אחת. הוא פלט נחרה מוזרה, ואז אחז באחוריו. זנב דקיק הסתלסל משם, ודאדלי נראה נחוש להסתיר את זה.

"הו, לא! אנחנו מוכרחים להסיר לו את זה לפני ששנת הלימודים תתחיל!" קראה פטוניה באימה.

"נכון! ואנחנו מוכרחים לקנות לי ציוד להוגוורטס לפני ששנת הלימודים תתחיל! קדימה, האגריד! קח אותי ל... למקום שבו קונים את הדברים האלה!" אמרה הארייט.

"הו, הארייט! זה מסוכן כל כך!" התייפחה פטוניה.

"אל תדאגי, דודה! הילדה הזאת חזקה יותר ממה שהיא נראית!" האגריד קרץ, והוא והארייט נעלמו משם בקול פיצוץ.

פטוניה התייפחה כל הלילה, וכשהארייט חזרה היא היתה לבושה מוזר וקנתה כל מיני דברים משונים. ורנון נעל את עצמו בשירותים ורעד עד ליום הראשון ללימודים. כמובן שהוא לא הסכים ללוות את הארייט לקינג קרוס, ולכן פטוניה נאלצה לעשות זאת לבדה. דאדלי היה בוגר מספיק והתלווה לאחד מחבריו. הוא הצטער שלא יספיק להפרד מהארייט, ומצד שני יכול להיות שהוא חיבב אותה קצת פחות מאז שתקרית זנב החזיר התרחשה.

וכעת נחזור מעט אחורה בזמן, למסע השופינג הסוער שערכו האגריד והארייט בסימטת דיאגון.

"זוהי סמטת דיאגון. דודים שלך לא מוכנים שתלמדי בהוגוורטס ולכן נאלץ לממן את הלימודים שלך מהכסף שהורישו לך הורייך המנוחים." אמר האגריד ברהיטות, מטרייתו חבוקה בחיקו.

"אוקיי." אמרה הארייט.

"לכן נלך קודם כל לגרינגוטס, שזה המקום הבטוח ביותר בעולם חוץ מהוגוורטס." הסביר האגריד.

"עכשיו, אפשר באנגלית?" ביקשה הארייט תרגום.

"גרינגוטס זה שם של בנק. בנק קוסמים." הסביר האגריד ממש לאט.

"זה בסדר, אני לא מפגרת, פשוט גדלתי עד עכשיו בסביבה של לא-קוסמים." אמרה הארייט.

"מוגלגים. קוראים ללא-קוסמים מוגלגים." לימד אותה האגריד.

"תגיד, אתה גם מורה? למה אתם לא מדברים שם אנגלית בכלל, בהוגוורטס?" שאלה הארייט.

"אל תדאגי, את תתרגלי. עכשיו אני עושה שליחות לדמבלדור כבודו וגם לוקח אותך לקחת כסף בשביל השופינג, טוב?" אמר האגריד. הם הגיעו לבנק וראו שם הרבה יצורים מוזרים ומכוערים.

"מה זה כל היצורים המוזרים והמכוערים האלה?" שאלה הארייט.

"שקט, הארייט! הם רגישים! קוראים להם גובלינים." אמר האגריד.

"שלום, האגריד. אתה איש ממש טיפש ואני מקווה שיצא לנו להמר בקרוב." פנה אליו אחד הגובלינים.

"שלום לך, אחד המוגבלים." אמרה לו הארייט.

"שוש!" השתיק אותה האגריד וניסה לדרוך לה על הרגל. למזלה של הארייט, היא היתה ערמומית ובעלת תושייה ולכן התחמקה ממנו בקלות. האגריד הענק היה יכול להפוך את רגלה לפיתה מבלי להתאמץ, ולכן היה לה מזל גדול. להאגריד לא היה כל כך הרבה מזל, כי הוא איבד שיווי משקל ונפל על ישבנו.

"הכל בסדר, האגריד? רצית משהו?" שאל הגובלין.

"כן, קודם כל סליחה בשם הילדה, זאת הארייט פוטר והיא נפגשת עכשיו עם עולם הקסם לראשונה..." אמר האגריד.

"זה בסדר, בקטנה. אני באמת יכול לנקום בה בכוחות עצמי. עוד משהו, או שבאת לפה רק כדי להראות לה 'מוגבלים' כמוני?" רטן הגובלין.

"לא, אה, כן, כמובן! יש לי שליחות מדמבלדור כבודו, וחוץ מזה היינו רוצים להוציא כסף מהחשבון של הארייט." אמר האגריד.

"אוקיי, תראה לי." אמר הגובלין, לקח פתק מהאגריד, קרא אותו, הזמין את השניים לעלות איתו על רכבת הרים מטורפת שהאגריד ממש סבל ממנה והארייט צהלה "וווייי!!!" כל הדרך, ועצר את הקרון בבת אחת.

"תזדרז, האגריד." הוא אמר ופתח להאגריד את קיר המנהרה בה הם נמצאו. האגריד פשפש בפינות המערה שנפתחה, הוציא חבילה זעירה ושם אותה בכיס מעילו הגדוש.

"ועכשיו, הארייט פוטר." אמר הגובלין, הוא כמעט ברח להאגריד או שהוא רק עשה את עצמו, האגריד די נבהל והארייט צחקקה.

הם הגיעו לכספת גדושה במטבעות, והארייט לקחה מלוא חופניים. בינתיים האגריד הסביר לה בצורה מסורבלת על ערכי המטבעות, שזה היה כלכלי, כבד, ומשעמם, אז הגובלין פשוט הסביר לה בכמה מילים כמה גוזים נכנסים בירח וכמה ירחים נכנסים באוניות וזהו. הרבה יותר פשוט.

משם האגריד והארייט המשיכו וקנו הכל. אצל מדאם מלקין האגריד השאיר את הארייט שימדדו אותה והלך לעשות ארוחת שחיתות. הארייט בדקה היטב בכיסיה שהאגריד לא פילח לה קצת כסף, היא לא בטחה בו ממש כפי שדודיה הזהירו אותה.

"הייוש." אמר לה ילד בלונדיני מאוד, עטוי חתיכות בד שחורות, שעמד על שרפרף.

"מה זה?" שאלה הארייט בבלבול.

"הו, זה דראקו החמוד! גם הוא מתחיל ללמוד בהוגוורטס השנה. בואי, תעמדי על השרפרף לידו ואני אמדוד גם אותך!" אמרה מכשפה שמנה ומכוערת ביותר שיצאה מאחורי הדלפק.

"כמה מביך..." מלמלה לעצמה הארייט והסבה את ראשה.

"הו, את נרגשת לפגוש מישהו מושלם כל כך כמוני, אני יודע! לפני שתציעי לי נישואין כדאי שתדעי שכבר יש תור ארוך, חמישים מאורסות שניסו לשדך לי מיום היוולדי, ובכלל, אני עוד חושב שאני צעיר מידי בשביל זה." אמר הילד הבלונדיני מידי שנקרא דראקו.

"לא, התכוונתי שזה מביך שאני צריכה לעמוד על השרפרף, לעטות חתיכות בד שחורות, ולהראות מגוכחת כל כך כמו... כמוך!" אמרה הארייט. דראקו התבלבל ופער את פיו בתדהמה.

"טוב, מה יש לך? אל תגיד לי שחשבת ברצינות שאני רוצה להתחתן איתך או משהו!" הארייט גיכחה לעצמה.

"ל.. לא... אבל, בטח אם היית יודעת שאני הבן של לוציוס מאלפוי לא היית מתחצפת אלי ככה. זה בסדר, אני מוכן לסלוח לך בתנאי שאת לא מוגלגית או בוצדמית." דראקו אינפף.

"אה, אוקיי... אז, אם אני אלמד בהוגוורטס אני לא מוגלגית, ואין לי מושג מה זה בוצדמית." אמרה הארייט.

"הורים שלך קוסמים?"

"כן, שניהם."

"אז איך את לא יודעת מה זה בוצדמית?! את לא בוצדמית!" דראקו נראה רק המום יותר מרגע לרגע.

"טוב, שיהיה." הארייט משכה בכתפיה.

"גם את תהיי בסלית'רין, כן?" שאל דראקו בחשש.

"מה?" שאלה הארייט.

"את אולי חצופה מספיק בשביל להיות גריפינדורית, אבל את נראית לי חכמה מידי בשביל בית מטומטם כזה. אני בטוח אהיה בסלית'רין!" אמר דראקו.

"אפשר לדבר באנגלית, בבקשה?" שאלה הארייט.

"נו, מה איתך? באיזה בית תהיי?!" שאל דראקו.

"מה?!"

"בסדר, אז את בעצם מטומטמת. בטח תהיי בהפלפאף. טחחח, הפלפאף זה הבית הכי גרוע! אם היית מתמיין להפלפאף הייתי מתאבד! או עובר בית ספר. לא יודע." אמר דראקו.

"מה, ולא היית לומד בבית ספר של קוסמים?" הפעם היה תורה של הארייט להתפלא.

"טחח, באמת סתומה! יש עוד בתי ספר חוץ מ- היי- רגע, זה לא הגנן המפגר של הוגוורטס?" שאל דראקו, הבעת רחמים עצומה על פניו, ועיניו נעוצות בחלון הראווה. הארייט פנתה להביט לאותו הכיוון וראתה שם את האגריד מנופף בשני גביעי גלידה ענקיים.

"אה, זה האגריד. הוא דווקא לא נראה לי מפגר כל כך." היא אמרה.

"אל תהיי כל כך בטוחה..." אמר דראקו והרים גבה מתחכמת. הארייט גלגלה את עיניה.

"הו, הארייט! גמרתי למדוד אותך, את יכולה ללכת עם האגריד! תבואו לקחת את הגלימות מאוחר יותר!" אמרה המכשפה המכוערת.

"אוקיי." אמרה הארייט ודלגה מהשרפרף, מניחה לחתיכות הבד השחורות להתפזר לכל עבר ולמדאם מלקין לפרוץ בקריאות פניקה ולהתרוצץ בנסיון לאסוף הכל.

"גלידה, אני באה!" היא קראה ורצה החוצה. היא עוד הספיקה לשמוע את דראקו מתלונן על שהמכשפה המכוערת עוד לא התחילה למדוד אותו אפילו.

"טוב, עם אוכל אי אפשר להכנס לאף חנות, אז תגמרי לאכול מהר." אמר האגריד שבלע את הגביע שלו בביס אחד ופלט גיהוק ארוך.

"סליחה שאני לא ענקית כל כך כמוך." אמרה הארייט.

"תהיי רצינית, אנחנו אמורים לגמור את השופינג ביום אחד!" אמר האגריד.

"למה? זה כיף!" אמרה הארייט.

"אני לא בטוח אם בן דודך יחשוב שזה כיף אם יצמח לו עוד זנב חזרזיר..." אמר האגריד, מהורהר. הארייט פרצה בצחוק.

אז האגריד קנה לה את הספרים וכל השאר, והדבר היחיד שהארייט נדרשה להכנס לחנות כדי לקנות אותו היה שרביט.

"נו כבר, כמה זמן לוקח לאכול גלידה מסכנה?!" רטן האגריד.

"יודע מה? אין לי תיאבון!" רטנה הארייט ויירתה את הגלידה היישר לפרצופו של האגריד. אמנם הוא היה ענק, אבל בדרך קסם הגלידה המשיכה לרחף ונחתה במדוייק על קצה אפו הענקי.

"יפה, ידעתי שאת קוסמת! סיפרתי לך כבר שהורים שלך היו קוסמים ואיך הם מתו? הבנתי שדודים שלך הסתירו את זה ממך..." אמר האגריד.

"הו, דודה שלי הסתירה מדוד שלי שהיא לא הסתירה את זה ממני. וגם דאדלי יודע. אני נסיכת דרך פריווט. אני יודעת הכל." הארייט זקפה את גבה הדקיק והלכה בסימטת דיאגון המבולגנת וההולכת ומחשיכה כמו נסיכה בארמון צח ומואר.

"טוב, אבל חנות השרביטים נמצאת בכיוון השני." אמר האגריד. הארייט אינפפה והסתובבה. "אני יודעת, התכוונתי ללכת לשם גם ככה." היא הניפה את שערה האדמוני בגל בוער והמשיכה ללכת. האגריד פלט אנחה ארוכה. היא אולי נראתה כמו אמא שלה, אבל באופיה לא דמתה לה בכלום.

"הו, הארייט פוטר! איפה הצלקת המפורסמת?" שאל אוליבנדר שרביטים בע"מ, שהיה טיפוס זקן ומצחין למדי.

"למה אתה חושב שיש לי פוני אימו אם לא בשביל להסתיר את הדבר המכוער הזה?" רטנה הארייט והחליקה בידה את הפוני המכסה חצי מפניה בלהט.

"טוב, איך שאת רוצה... למרות שממש התחשק לי להעביר את אצבעי הצוננת והגרומה על הצלקת שלך." נאנח אוליבנדר שרביטים בע"מ בצער, ואז החל לשלוף שרביטים מכל מיני חורים, תוך כדי שהוא מתאר אותם, ולתת להארייט לנפנף בהם. זה היה מגוחך, אבל עם הזמן הארייט הלכה והתלהבה יותר ויותר. לבסוף אפילו היה שרביט אחד שהתלהב ממנה בחזרה.

"נהדר! קחי אותו! הוא בחר בך! וכמה מעניין, אבל התאום שלו הוא זה שיצר את הצלקת שלך! בבקשה תתני לי להעביר את אצבעי הצוננת והגרומה על הצלקת שלך!" אוליבנדר ליקק את שפתיו הדקיקות והסדוקות בערגה.

"איכס!"

"השרביט הזה ממש יקר, ואני אתן לך אותו בחינם!"

"תבטיח לי שתמכור לדראקו מאלפוי שרביט ממש דפוק."

"הוא כבר קנה שרביט שדי התאים לו."

"לעזאזל! בסדר, תגע." הארייט עצמה עיניים בחוזקה ובלעה רוק בזמן שהרימה את פוני-האימו שלה ממצחה, אצבעו הצוננת והגרומה של אוליבנדר רפרפה על צלקתה פעם אחת והיא נרתעה מיד.

"זהו! מספיק!" היא אמרה.

"את לא דומה לאמא שלך בכלל, למרות שאת נראית כמותה! חוץ מזה היא גם קיבלה שרביט יותר סימפטי, כזה של פיות וחדי קרן!" רשף לעברה אוליבנדר שרביטים בע"מ.

"אתה זוכר אותה?" התפלאה הארייט.

"ודאי! גם את אביך אני זוכר! פרחח שאין כמוהו שנאלץ להעמיד פני ילד מחונך כשהוריו היו בסביבה! גרוע כמעט כמו בלק! אני עדיין חושב שלא הרביצו לשניהם מספיק בתור ילדים!" אמר אוליבנדר שרביטים בע"מ.

"טוב, מיציתי." אמרה הארייט, והלכה משם.

"חכי! לא שילמת!" קרא אחריה אוליבנדר שרביטים בע"מ.

"דווקא כן!" היא השיבה לו, והוא עצר בפתח החנות והנמיך את אגרופו הקפוץ והגרום, בו התכוון לנופף בזעם לעברה, כדרכם של הזקנים הממורמרים.

ולסיום, האגריד קנה להארייט במתנה תנשמת לבנה. הארייט חשבה שהתנשמת יפיפיה, והאגריד זיהה בתנשמת גילויי אלימות ולכן הצליח לקנות אותה במחיר מציאה. הוא שכנע את עצמו שזה בסדר לתת מתנה כזאת להארייט, אולי התנשמת תחנך אותה.

"איך תקראי לה?" שאל אותה האגריד.

"קקי מסריח!" אמרה הארייט.

"אבל היא לבנה!" מחה האגריד.

"אז קקי ביוגורט! יוגורט זה לבן!" אמרה הארייט.

"לא, אני לא מוכן שיהיה 'קקי' בשם שלה!" התעקש האגריד.

"פיפי ביוגורט?" ניסתה הארייט.

"לא!" התעקש האגריד.

"אתה מתכוון מתישהו להתבגר?" שאלה הארייט.

"לא! רגע, מה? כן! אני כבר בוגר! דהה?" אמר האגריד.

"לתת לבנדוד שלי זנב חזרזיר לכבוד תחילת שנת הלימודים זה באמת מאוד בוגר." אמרה הארייט, מהורהרת.

"אולי זאת גם מתנה שתתאים לך, בטח יותר מהתנשמת היפיפיה הזאת!" אמר האגריד.

"בסדר, אני אקרא לה הדוויג, על שם מישהו מהספר השמן והמשעמם שקנית לי." אמרה הארייט.

"זה ספר שנמצא ברשימת הספרים שלך! והוא נקנה מכספך!" אמר האגריד.

"באמת תודה רבה שאתה מבזבז את הכסף שלי על ספרים משעממים!" רטנה הארייט.

"טוב, לפחות קראת לה הדוויג... ולפחות היום הזה נגמר. חבל שאאלץ לסבול אותך גם בהוגוורטס... או שאקווה שהיית מגעילה כל כך היום רק כי את במחזור או משהו." אמר האגריד.

"מה זה מחזור? למה אתם לא יכולים לדבר באנגלית?!" שאלה הארייט בכעס. האגריד גלגל את עיניו וקנה להארייט עלון זעיר עם מושגי קוסמים.

"אוקיי, לא כתוב פה מה זה בוצדמית." אמרה הארייט. מיד כשאמרה את המילה הזאת כל העולם התהפך, הרחוב ההומה כולו השתתק בבת אחת, וכולם עצרו ובהו בה בתוכחה.

"מה כבר אמרתי?" שאלה הארייט.

"איפה שמעת את המילה הזאת?" שאל האגריד.

"הילד הבלונדיני המגלומן מהחנות של הבגדים המכוערים אמר את זה." אמרה הארייט.

"הו, מאלפוי, זה דם רע! תתרחקי ממנו!" אמר האגריד. הרחוב נשם לרווחה וכולם שבו לעיסוקיהם ורעשיהם.

"איך ידעת שהוא מאלפוי?" שאלה הארייט.

"הוא לא? אמרת שהוא בלונדיני! כולם יודעים שזאת משפחה עם יותר כסף מילדים..." אמר האגריד ונאנח.

"מה זה בתים? מה זה סלית'רין וגריפינדור והפלפאף?" שאלה הארייט.

"הכל כתוב בספר השמן שקראת לו משעמם, יקירה." אמר האגריד. הוא אחז בידה ושניהם נעלמו בקול פקיקה והופיעו שוב על מפתן דלת דרך פריווט מס. 14.

"אז נתראה בהוגוורטס, אני מניח..." נאנח האגריד.

"נתראה." אמרה הארייט וחייכה לעברו חיוך זדוני כל כך שגרם לו להצטמרר.

הפרק הקודם		הפרק הבא