היום שבו הפכתי להרמיוני

הגרסה המקורית של הפאנפיק הזה

(שנקראה 'פיקמולדת', ללא אף סיבה נראית לעין. טוב, הוא היה נקרא ככה כי במקור הוא נועד להיות מתנת יום הולדת של עצמי לעצמי... אבל בואו נשכח את העובדה המביכה הזאת ונמשיך בחיינו)

היא נכתבה וננטשה ב-2014.

7 שנים מאוחר יותר, ב-2021 נתקלתי בו באחד הבידודים שלי והחלטתי לשכתב אותו,

אבל אז הבידוד נגמר, ואיתו נעלם הרעיון והזמן הפנוי.

השנה כעת היא 2022, וגלית שלנו (אני) חולת קורונה. והנה שוב מצאתי את הפאנפיק הזה - והפעם אני מתכננת להמשיך וסיים את השכתוב.

תהנו!

"כבי את הנרות, אליסה!"
הגשם נטף מחוץ לחלון הגדול. עצמתי עיניים והתרכזתי.
"כן, קדימה!"
מחשבה מטופשת עלתה בראשי וגרמה לי לגחך.
"רגע!!! תנו לה להביע משאלה קודם!"
"ששש... אתם מפריעים לה להתרכז!"
הפסקתי להאמין במשאלות עוד בגיל שמונה, כשביקשתי שלום עולמי והתאכזבתי לגלות שהמשאלה לא התגשמה.
השנה, החלטתי ללכת בכיוון קצת אחר ולבקש משהו מטומטם ולא הגיוני בעליל. מילאתי את ריאותיי באוויר ונשפתי חזק.
שישה עשר הנרות נכבו בבת אחת.

*****
בלילה הגשם הלך והתחזק.
אליסה שכבה במיטתה והקשיבה לקולות המים. היא שכבה על צידה והביטה מעבר לחלון. למרות הסערה, היא יכלה להבחין בכוכבים בודדים, שנצצו מבעד לעננים השחורים.
היא חייכה לעצמה בסיפוק. הבטן שלה הייתה כבדה מרוב עוגות וממתקים, אבל זו הייתה דאגה ליום אחר.
היא התהפכה על בטנה ונרדמה במהרה.

*****

כאב חזק פילח את גבה והיא התעוררה בבהלה. הכאב גרם לה להתכווץ לתנוחה עוברית ולנהום בכעס.
למיטה היה ריח משונה. ריח… זר.
היא פקחה את עיניה בבלבול.
המיטה שעליה שכבה הייתה מוקפת בווילון אדום.
אליסה קפצה בבהלה ומיד הצטערה על כך. היא סיננה מילים לא מובנות בכאב.
לבה פעם בפחד.
'אולי אני חולמת?' היא חשבה לעצמה.
בידיים רועדות היא אחזה בווילון והסיטה אותו לכדי חריץ, כדי שתוכל להציץ מבעדו. החדר שנגלה אליה היה חשוך, אך לא חשוך לגמרי. אור הירח חדר מבעד לחלונות והאיר אותו בגוון כסוף.
אליסה זיהתה את מעגל מיטות הקומותיים, את העיטורים הזהובים עליהן.
'יופי. אז, זה חלום…' היא נשמה עמוקות.
היא פיהקה עמוקות.

*****

אור שמש בוהק סנוור את עיניי.
נהמתי בעייפות והתהפכתי לכיוון השני. גיחכתי לעצמי. היה אפשר לחשוב שהפכתי לאיזי, החברה הכי טובה שלי.
פיהקתי וגירדתי את עיניי. פקחתי אותן באיטיות.
לבי החסיר פעימה.
בחנתי בחוסר אמון את הבד האדום של ווילונות המיטה.
'יכול להיות שבאמת הגעתי להוגוורטס?!'

		הפרק הבא