שובר לבבות

תזכורת: הפאנפיק מתפרסם גם בבלוג שלי בתפוז, ויכול להיות שבבלוג יתפרסמו פרקים קודם.

הפרק מוקדש לNot Your Business, BSL221 ולWinter Daughter. 

וNot Your Business, ערכתי את הפרק הקודם ושיניתי את הקטע שמסביר למה קאלה שונאת את סיריוס. אני מקווה שהוא יצא טוב. תהנו, ואל תשכחו להגיב.

הרוח נשבה בחוזקה סביב טירת הוגוורטס, מזיזה מעט את צמרותיהם על העצים ביער האסור. דמות על מטאטא נראתה מתעופפת מעל מגרש הקווידיץ', בגובה של בערך חמישים מטר, למרות הרוח העזה. הדמות הייתה חיננית להפליא, וללא ספק מוכשרת בטיסה. התרגילים שביצעה היו מרשימים.

סיריוס, יושב בחדרו במעונות בני השנה השישית של גריפינדור ליד החלון, תהה מי הנערה שמעיזה להתעופף בזמן כזה. היה ברור שזאת נערה לפי השיער המתנופף, אבל הוא היה רחוק מכדי לראות את צבעו. לפי דעתו זאת הייתה בטח גריפינדורית, הרי דרוש אומץ כדי להתעופף ברוח כזאת חזקה, חזקה עד כדי כך שנבחרת סליתרין הפחדנית החליטה לבטל את מבחניי הכניסה שלה שהיו אמורים להיערך באותו היום. בהחלטה נחושה, זימן סיריוס משקפת. מה שראה מאוד הפתיע אותו. זאת הייתה הנערה האחרונה שהוא ציפה לראות. למרות שלא זכר איך קוראים לה, הוא היה בטוח שהיא בכלל שונאת לעוף וקווידיץ', והנה היא מתעופפת לה בחן ברוח החזקה הזאת.

מהירותה של הנערה הואטה מעט, וסיריוס, ששם לב לשינוי, מיהר למקד את המשקפת. דקה לאחר מכן הוא כמעט נפל ממקומו על אדן החלון. הנערה עמדה, עמדה על המטאטא שלה, ברוח החזקה הזאת! הוא התפלא שהיא לא נפלה. בהחלטה של רגע, שאחר כך הוא לא ידע למה בכלל החליט כך, לקח סיריוס את המטאטא שלו ומיהר לצאת החוצה. הוא לא ראה את פרופסור מקגונגל, שהסתובבה בטירה, מסתכלת על המטאטא האחוז בידו בחשדנות, ולא שם לב שמיהרה אחריו.

קאלה רכנה על המטאטא שלה, מגבירה את המהירות. העובדה שהרוח הצליפה בפניה בחוזק רב יותר לא הפריעה לה, היא אהבה לעוף, ויכלה לעוף בכל מזג אוויר. גם סערת ברקים.

היא כל כך שמחה שהנבחרת של סליתרין ביטלה את המבחנים שלה ולה התפנה זמן בלי שיעורי בית וחובות מדריכים. כן, קאלה נבחרה למדריכה. לא משהו שהיא שמחה בו יותר מידי, משום שמשך אליה תשומת לב מיותרת, אבל זה היה נחמד. הרי היא לא תוכל להתחבא לנצח.

לאחר כמה "תרגילי חימום" הכוללים מהלכים מסובכים וצלילות חדות החליטה קאלה לעבור לדבר האמיתי, כמעט, עמידה על המטאטא. העמידה על המטאטא הייתה אחד החלקים בטיסה שקאלה הכי אהבה. במיוחד ברוח כזאת חזקה, שאת מרגישה אותה סביבך מכל הכיוונים, עוטפת, מחבקת. אלה היו הרגעים בהם הרגישה חופשייה באמת.

תחילה אמרה שני לחשים, אחד למניעת פציעות במקרה של נפילה והשני שליטה במטאטא בכוח המחשבה. הלחשים האלה היו חיוניים – לא היה אפשר לעמוד על המטאטא בלי להשתמש בהם. לאט לאט נעמדה קאלה על המטאטא, והו, איזו הרגשה נפלאה הייתה זו! עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעפה ברוח כזאת חזקה וטובה, והפעם הקודמת גם נקטעה בדיוק כשעמדה להגיע לקטע של העמידה על המטאטא, על ידי פרופסור מקגונגל. הפרופסור מיהרה לפקוד עליה לרדת מיד וכמעט הורידה גריפינדור נקודות על הסיכון שלקחה. אבל הפעם אף אחד לא הפריע לה. היא סובבה מעט את המטאטא, כדי שפניה יהיו לכיוון הרוח. ועכשיו הגיע הכיף האמיתי, חשבה, ומלמלה לחש נוסף, להפחתת משקל הגוף.

שנייה לפני שמשב רוח חזק במיוחד הכה בה, קאלה זינקה. זרם האוויר נשא את גופה קל המשקל כדקה, ולאחר מכן היא נחתה שוב על המטאטא, בעמידה. היא נתנה לעצמה שנייה וזינקה שוב. הפעם בצורת הדאייה של הציפורים, כאשר פניה כלפי מטה. מה שהיא ראתה לא מצא חן בעיניה. סיריוס בלק, על מטאטא משלו, ריחף כחמישה מטרים מתחתיה, מוכן לתפוס אותה אם תיפול. כאילו שזה יקרה, אבל הוא, כמובן, לא מכיר אותה כדי לדעת זאת. היא דאגה לכך בעצמה. למטה, על הקרקע, עמדה פרופסור מקגונגל, ידיה על מותניה.

קאלה נאנחה, כמי שהבינה שהכיף נגמר, וצללה, ראשה בקו ישר עם האדמה. ללא המטאטא, שריחף במקביל אליה. בלק מיהר לצלול גם הוא, אבל לא כל כך בחדות, ופרופסור מקגונגל הניפה את שרביטה, יוצרת מזרן בעובי חצי מטר מתחת לקאלה. היה ברור שלפרופסור אין מושג שהיא לא תזדקק לו.

מטר וחצי מעל הקרקע קאלה עברה למצב דאייה ולאחר מכן נחתה ברכות על המטאטא, בעמידה. את המטר האחרון שהפריד בינה לבין הקרקע היא ירדה בדקה, מרחפת בקלילות במעגלים, עדיין בעמידה. סיריוס בלק הספיק בינתיים לנחות ופרופסור מקגונגל להעלים את המזרן, היא הבחינה.

מיד אחרי שנחתה החלה פרופסור מקגונגל לצעוק.

"לעוף כל כך גבוה! ברוח כל כך חזקה! ו- ולזנק ככה מהמטאטא! ואם היית נהרגת?! מה אז?!" קאלה הביטה על ראש הבית שלה בשקט וביטלה את הלחשים שהטילה. לאחר מכן אמרה, "הטלתי לחשי בטיחות, פרופסור. אני לא טיפשה." זה היה מעט חוצפני מידי, אבל לא בדיוק היה לה אכפת באותו הרגע.

"הממ." זעפה פרופסור מקגונגל. "כנראה מיותר לצפות שלא תעופי שוב ברוח כזאת, נכון?"

"זה הכי כיף לעוף ברוח כזאת, פרופסור." ובתגובה למבטה המשתומם  של ראש הבית שלה, "רק ככה אפשר להתאמן על שיווי משקל."

"בסדר." התרצתה פרופסור מקגונגל. "וחמש נקודות לגריפינדור, בשבילך, מר בלק. ההתנהגות שלך הייתה גריפינדורית מאוד." קאלה כבר הספיקה לשכוח שסיריוס בלק עומד לידה. גופה נדרך. היא הייתה לבושה בבגדים צמודים שלא עזרו בהסתרת צורת גופה, שערה היה פזור, עיניה בורקות מההתרגשות שבטיסה וסומק טבעי על לחייה. היא הייתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר חוץ מהמקום בו נמצאה כעת. פרופסור מקגונגל הסתלקה, והיא נשארה לבד עם בלק, ש, כמובן, מיהר להתחיל לשאול שאלות.

"למה את לא בנבחרת של גריפינדור? המבחנים מחר, אם את רוצה להיבחן." קאלה נאנחה, יודעת שהמבול, שרק התחיל, יימשך עוד זמן רב.

"זה היה מרשים מה שעשית. איך את מצליחה? ולמה הכי כיף לעוף ברוח כזאת? אני בטוח שזה לא השיווי משקל, בזה את טובה." מחמאות ממנו. זה הדבר האחרון שהיא צריכה.

זה לא מסוכן? באיזה שנה את? לא שישית, נכון?" הוא עצר כדי לקחת נשימה עמוקה לפני שימשיך ונעץ בה מבט ארוך.

"רגע אחד!" הוא קרא פתאום, וקאלה ידעה שהוא הבין. "את קאלה קאריס?"

"כן." היא השיבה בעצבנות והחלה ללכת לכיוון הטירה.

"המדריכה מהשנה החמישית?" קאלה ידעה שהוא תכף יגיע לשאלה האמיתית שלו.

"כן."

"את זאת ש..." הוא נראה נבוך.

"לפני שנתיים ביציאה השנייה להוגסמיד? כן. יש לך בעיה עם זה?" בלק נראה המום מטון דיבורה.

"אה, לא." הוא החליט.

"יופי." קאלה האיצה את צעדיה. בלק האיץ גם הוא את צעדיו.

"אז, למה לא ניגשת בשנים קודמות למבחני הכניסה לנבחרת?" זה היה כל כך צפוי שהוא ישאל את זה שוב, ועדיין היא הרגישה לא בנוח. היא לא ידעה מה לענות, ולכן שתקה.

"את מתכוונת לענות לי?"

"ואם לא?" היא לא ידעה שקולה יכול להיות קריר כל כך.

"אז אני אמשיך לשאול. מרוצה?" נראה היה שבלק מתחיל להתעצבן.

"לא." מה, היא אמורה להגיד לו שהוא הסיבה?

"יופי. אז...?" הוא נשמע כמחכה למשהו.

"אז... מה?" קאלה התחילה לאבד את הסבלנות.

"לא ענית לי עדיין." הזכיר בלק.

"ואני לא עומדת לענות, בלק." והיא הוסיפה למראה ההבעה על פניו, לא מסוגלת להתאפק. "מה, כבר שכחת את שם המשפחה שלך?" בלק נראה מרוגז מאוד. שמה לב שעצרה, היא החלה ללכת שוב, במהירות. בלק מיהר אחריה, והיה לה ברור שהוא ישיג אותה. ולא ייתן לה ללכת עד שתענה לו, ואת זה היא לא התכוונה לעשות.

"היי! קאריס, תחזרי הנה!" הוא קרא, מגביר עוד יותר את מהירותו. הוא כמעט רץ. קאלה עלתה על המטאטא שלה, ונופפה ממנו לסיריוס בלק המרוגז.

"להתראות!" קראה בלעג. הו, סוף סוף היא נפטרת ממנו. והיא הייתה באוויר, עולה יותר ויותר גבוה. בלק הביט אחריה בזעם, ואז קפץ על המטאטא שלו, רודף אחריה. קאלה ידעה שאין לו סיכוי לתפוס אותה, היא כבר הייתה בגובה חמישים מטרים מעל הקרקע, והיא המשיכה לעלות. ליתר ביטחון היא מלמלה את הלחש המגן מפני פציעות ואת זה שמאפשר לה שליטה בכוח המחשבה על המטאטא. עכשיו היא הייתה בגובה שבעים מטרים, ולעיניה נגלה מראה עוצר נשימה: שקיעה. בגוונים זהובים, כתומים, ורודים והשמש עצמה באדום – ורוד כהה.

עשרים מטרים מתחתיה נעצר גם בלק, וצפה בשקיעה. היא שמה לב ששערו קיבל זוהר נחושתי מעט ומיהרה לטלטל את ראשה כשהבינה על מה חשבה. אסור לה להפסיק לשנוא אותו.

כצפוי, הוא נזכר אחרי חמש דקות למה הוא מרחף על המטאטא בגובה כזה, והסיט את מבטו מהשקיעה. הרוח התחזקה, וקאלה ראתה שהוא מתאמץ לשמור על שיווי משקל. היה ברור שהוא לא מורגל בתעופה בכזה גובה ברוח כזאת חזקה. למרות שזה היה הדבר האחרון שרצתה לעשות קאלה מצאה את עצמה יורדת עשרים מטרים, עד שנמצאה ליד סיריוס בלק.

"אתה צריך לרדת למטה, בלק. אתה עוד תאבד את שיווי המשקל שלך."

"לא." הבעת עקשנות גריפינדורית ובלקית במיוחד נראתה על פניו. קאלה קיללה בליבה. "אני לא יורד עד שאת לא אומרת לי למה לא ניגשת למבחנים." היא הבינה שאין לה בררה.

"כי לא רציתי, יופי?"

"אז הפעם תיגשי?" תקווה נשמעה בקולו. "חסר לנו רודף."

"לא." כי זה בדיוק מה שהיא צריכה – עוד בילוי עם סיריוס בלק.

"למה?" מעט רכות התגנבה לקולו, וקאלה נעצה את מבטה בשערו הזוהר במקום בפניו. הוא אכן היה חתיך, אבל חתיך שהתקשה לשמור על שיווי המשקל כנגד הרוח. השיחה שלהם צריכה להסתיים במהירות.

"את מפחדת להיכשל?" פיה נפער בתדהמה.

"לא! איך הגעת לזה?!" איך הוא היה מסוגל לשאול את זה, מרלין! היא גריפינדורית. הוא חייך חיוך אשם.

"טוב, זאת הייתה האפשרות ההגיונית היחידה. אז תבואי?"

"לא." קאלה החלה לחשוד שהוא לא מכיר את פירוש המילה הזאת.

"אז את מפחדת." קבע.

"אני לא!" מחתה קאלה בזעם, ואז נאנחה, יודעת מה הוא מנסה לעשות. היא רצתה פשוט להסתלק ולעוף יותר גבוה, אבל ידעה שירדוף אחריה. ואם ישהה עוד זמן ממושך על המטאטא הוא ייפול, ואסור שזה יקרה. בלק נעץ בה מבט כלבלבי.

"אוך, נו." חיוך זחוח החל להתפשט על פניו של בלק. "אבל רק כדי שלא תיפול מהמטאטא. אני לא רוצה שכל בית גריפינדור יהיה נגדי." החיוך של בלק דעך מעט והוא התייצב טיפה.

"ותבואי איתי להוגסמיד ביציאה הבאה? לחוויה מתקנת?" אוי לא.

"לא!" קולה יצא טיפה יותר מידי מזועזע.

"ובכל זאת?"

"כשלילי ופוטר יתחילו לצאת." בלק נראה מובס. כולם ידעו שהסיכויים שלילי תסכים לג'יימס פוטר קלושים ביותר.

"טוב, לפחות את באה למבחנים. אני בטוח שתעברי." הוא חייך אליה. היא החלה לחשוש שהיא לא שונאת אותו כמו שחשבה. "ועכשיו נראלי שכדאי שאני ארד למטה, הרוח מתחזקת ואני- היי! אולי- לא, אין סיכוי. להתראות!" בלק התרחק וקאלה נשארה באוויר, הפעם בגובה שבעים מטר, עוד חצי שעה בערך, מוחה כמעט מתפוצץ ממחשבות ותהיות.

ת"ב? 

הפרק הקודם		הפרק הבא