ילדותו של ירחוני

החופש הזה היה אחד החופשים המסעירים בחייו של רמוס.
ינשופים שעטו בכל זמן אפשרי ("עוד ינשוף אחד ואני עוברת מפה" איימה אימו של רמוס).
אך למרות הכל נסיונותיהם החוזרים והנשנים של הוריו של רמוס לאפשר לו ללמוד עלו בתוהו.
ההורים לא היו מוכנים לקבל לספסל הלימודים אדם-זאב.
אך בקיץ הזה ארמנדו דיפט, מי שהיה מנהל הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות, עזב ובמקומו נכנס לתפקיד-
"אלבוס דמבלדור, איזה אדם דגול" קרא אביו של רמוס בהתרגשות ומחה דמעה מעיניו.
"מה קרה?" שאל רמוס.
הקול התמים והרך שהיה לו נעלם.
השנים כאדם זאב עשו את שלהן וכעת קולו היה מחוספס וצרוד.
"קיבלו אותך להווגרוטס, אתה הולך להיות תלמיד שנה שנייה" קרא אביו.

חלון התא נרטב מדמעותיו הזולגות.
רמוס לופין בכה כשפרצופו מוצמד לחלון.
כלום לא עודד אותו.
לא העובדה שזה עתה הוא לומד בבית הספר הגדול לכישוף ולקוסמות וגם לא הסוכריות בכל הטעמים שרכש מהגברת הזקנה שעברה עם עגלה עמוסה ממתקים (מעיים, דשא וחצילים).
כל נוסעי הרכבת חלפו על פני התא שלו מבלי לשים לב אליו.
כך רמוס הבין שהוא יהיה מנודה, ללא חברים, שונה.
צעקות רמות שבקעו מן המעבר שבין התאים קטעו את ים הרחמים העצמיים שלו.
"מנסה לעבור סבר-מאוס" אמר קול של נער.
"עזוב אותי" אמר קול של עוד נער אך זה נשמע יותר קר "תן לעבור".
"לא נראה לי" אמר הקול הראשון.
בום- פיצוף רם נשמע מהמעבר.
רמוס הציץ מתאו וראה פרץ של אור אדמדם וילד שהוטח באוויר.
בלי לחשוב פעמיים יצא מדלת התא ותפס את הילד שנייה לפני שהוטח בקיר.
"תודה" אמר הנער והעיף לאחור פלומת שער שחור ארוכה שעפה על פרצופו.
הוא היה גבוהה בכמה סנטימטרים מרמוס, ככל הנראה בגילו.
"שמי סיריוס, סיריוס בלק" אמר הנער.
"אני רמוס לופין" אמר רמוס תוך שהוא לוחץ את ידו של אחד מחבריו הטובים ביותר לעתיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא