רק בדיחה לא מזיקה

היה זה נדיר לראות את הרמיוני כה כועסת, אבל רון והארי ידעו שהיא קטלנית מאוד כאשר היא מרוגזת, והיא נראתה זועמת- יותר מכפי שאי פעם ראו אותה. יותר אפילו מהפעם שבה סטרה לדראקו בשנתם השלישית. היא אפילו לא הבחינה שגלימתה המונחת ברישול על כתפה הראתה את פס חזייתה מאז שפרד נישק אותה, או ששיערה נראה מוזר ורך יותר אחרי שאצבעותיו של פרד נעו בתוכו, או שהשפתון הוורוד-בהיר שלה נמרח. היא לא דיברה במהלך כל שיעור שיקויים, ועד סוף השיעור נראתה עייפה ומרוקנת למדי.

"הרמיוני..." התחיל הארי התחיל לומר בעודם הם נכנסים לאולם הגדול.

"מה?" שאלה בגסות.

"כולם ישכחו מזה בקרוב, אל תדאגי," הארי אמר, מנסה לנחם אותה. רון הנהן נחרצות.

הרמיוני צחקה צחוק מזויף. "הם היו עלולים, הארי, אם סנייפ לא היה גורם לכתה לאחר ואני הייתי מרביצה לפרד לפני שכולם באו. עכשיו הסלית`רינים, לבנדר ופארוואטי הולכים לדבר על זה הרבה מאוד זמן. לא רק שהיה שם ויכוח ופרד התנהג בתמימות, אלא שהוא גם נישק אותי. הוא נישק אותי מול סנייפ, הארי!"

"באמת, `מיוני`, את מכירה את פרד. הוא רק בידר את הקהל, כמו תמיד. כולם ישכחו את זה בקרוב," אמר רון.

“הוא נישק אותי!" היא קוננה שוב. "איכס."

"זה לא יכול להיות כל כך גרוע," רון אמר בזעף, "זה נמשך עידנים- אוו!" הארי מרפק אותו בחוזקה.

הרמיוני נאנחה ופסעה בכבדות לאולם הגדול. לחישות ולעג ליוו את שלושתם. הם לא הבחינו בפרד, מה ששיחק לטובתו, משום שהרמיוני החלה להיזכר במספר גדול של לחשים מבעיתים לאחר שנער רייבנקלואי צעק משהו גס להפליא.

הארי ורון ניסו לגרום לה לדבר על קווידיץ` ועל שיעורי בית, אך היא כמעט שלא דיברה. הרמיוני רק הביטה בצלחתה והזיזה מעט את המזון שבה בחוסר עניין. רק כאשר התייצב ג`ורג` וויזלי מאחורי הארי ורון וקרא בשמה, הרימה הרמיוני את עיניה.

הארי ורון התכופפו, ידיהם מעל ראשיהם, בעת שהרמיוני קפצה על רגליה ושלפה את שרביטה במהירות של הילאי. "זה ג`ורג`! אני ג`ורג`!" הוא צעק, ממהר לגונן על עצמו. "פניי לשלום!"

קולות צחוק רמים הדהדו בכל רחבי האולם. הרמיוני התיישבה, פניה בוערים מכעס ומבושה. "מה אתה רוצה?" רטנה.

"אמ..." ג`ורג` הנמיך את ידיו. "תשמעי...פרד אומר שהוא מצטער. וגם...וגם..."

רון ראה את פניו של אחיו מתעוותים בניסיון שלא לחייך. או או, הוא חשב. 

"כן?" הרמיוני האיצה בו, עיניה מוצרות.

"ושאת מנשקת טוב," הוסיף ג`ורג` בגיחוך מרושע.

הרמיוני רדפה אחריו כל הדרך אל מחוץ לאולם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"היי, הרמיוני, מתי החתונה?"

"למה שמישהו ישקול לצאת איתך? את משלמת לו, נכון גריינג`ר?"

תגובות שנעו מ-"עבודה טובה, אישה!" ועד ל-"זונה!" ליוו את הרמיוני לכל מקום שאליו הלכה במשך השבוע. פרד וג`ורג` נמנעו מלבקר בחדר המועדון כאילו שררה בו מחלה מידבקת, ולי ג`ורדן ישב הרחק ממנה בזמן שבו לא ירד למחתרת עם התאומים. הרמיוני מצידה נעצה בו מבטים נוקבים, אבל נמנעה מלתקוף.  

הארי ורון אמרו לה כתריסר פעמים ביום שזה יעבור, אבל הם עצמם לא נראו משוכנעים בכך. הרמיוני ופרד היו הזוג המדובר ביותר בהוגוורטס, ו"פרידתם" עוררה אפילו יותר רכילויות.

שלושה ימים לאחר התקרית מחוץ לכיתת השיקויים, התיישבו לבנדר ופארוואטי ליד הארי, רון והרמיוני. הרמיוני לטשה בהן את עיניה, אבל השתיים פשוט החזירו לה מבט, לא מוטרדות.

"הרמיוני," אמרה לבנדר, "מתי את הולכת להשלים עם פרד?"

"כבר אמרתי לכם," הרמיוני זעפה, שיניה כה הדוקות עד שהיה זה פלא כי הצליחה לדבר, "שאין שום פרד. אנחנו מעולם לא יצאנו."

"בטח," אמרה פארוואטי, מגלגלת את עיניה, "הוא רק הביא לך עוד כרית."

“אני אמרתי לך-" הרמיוני החלה לדבר בלהט, אבל לבנדר קטעה אותה.

“-תראי, את לא חייבת להסביר לנו שום דבר," היא הפריעה לה. "אבל את הורסת את מערכת היחסים ביניכם רק בגלל ריב טיפשי על כלום. אני בכל מקרה לא מבינה למה ניסיתם לשמור את זה בסוד. היינו מגלות בכל מקרה. את תמיד נשארת ערה עד ממש מאוחר, ועד שאת חוזרת למעונות את ממש עייפה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאת מתמזמזת איתו כבר שנים."

הארי ורון ניסו בקושי רב שלא לצחוק. הרמיוני פתחה את פיה, סגרה אותו, והטיחה את מצחה בשולחן.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"העלמה גרייג`ר, אני רוצה להחליף איתך מילה, בבקשה," פנתה אליה פרופסור מקגונגל בסוף שיעור שינויי-צורה. הרמיוני סימנה להארי ולרון ללכת בלעדיה והתקדמה אל שולחן המורה. "הובא לידיעתי," אמרה מקגונגל בחומרה, "שפרד וויזלי ביקר בחדר המעונות שלך. ואני חייבת לומר, ציפיתי ממך ליותר-"

"לא גם את!" הרמיוני נאנחה, מטיחה את אגרופיה בתסכול כנגד שולחנה של מקגונגל.

מקגונגל נדהמה, נרתעת מהתנהגותה הלא-צפויה של הרמיוני. "סלחי לי?"

"פרופסור, פרד מצא אותי ישנה בחדר המועדון ונשא אותי למעונות," הסבירה הרמיוני. "לא קרה כלום, אבל פארוואטי ולבנדר ראו אותו עוזב. ניסיתי לספר להם את האמת, אבל הוא חשב שזה מצחיק ו..." שטף דיבורה גווע, והיא נאנחה באומללות. מקגונגל וודאי לא תאמין לה, בדיוק כמו כל היתר. 

מקגונגל, להפתעתה, גיחכה. "אה, אני מבינה. ואדון וויזלי רצה להשתעשע בקהל, כמו שאומרים?"

הרמיוני הנהנה.

"ובכן, העלמה גריינג`ר, אני מציעה שתעשי משהו בנידון."

"כבר ניסיתי; אף אחד לא מאמין לי."

"לא, לא בנוגע לשמועות," אמרה מקגונגל, עיניה נוצצות. "בנוגע לאדון וויזלי."

"מה?"

"נערה, רכילות לא חשובה, אל תשקיעי כל כך הרבה אנרגיה בניסיון למנוע אותה. אבל אני, לו הייתי במקומך, לא הייתי נותנת לאדון וויזלי את כל הכיף, את מבינה?"

אור ניצת בעיניה של הרמיוני. נקמה, ובדרך שלא תשלח אותה לריתוק או לאזקאבאן. עכשיו, זה רעיון נחמד... 

"תודה רבה, פרופסור," אמרה הרמיוני באיטיות. "לא חשבתי על זה."

מקגונגל זיכתה אותה בחיוך נדיר. "אם יש דבר אחד שלמדתי משהותי בהוגוורטס-  וזה בעיקר מג`יימס פוטר וחבורתו- הוא שבדיחה טובה אחת מובילה לשנייה."

הפרק הקודם		הפרק הבא