סודות

הלוו, החלטתי להתחיל לפרסם פה את הפאנפיק הזה ויש לי כמה דברים לומר לפני כן. 

הפרקים ארוכים מאוד ולכן אני מחלקת אותם לשני חלקים. דבר נוסף הוא שהפאנפיק הזה מעניין מאוד בבסיסו, הוא מציב סוף חדש לסדרת הספרים שאנחנו מכירים. הוא בונה מחדש את כל מה שקרה מאז מותו של דמבלדור כך שאל תוותרו על הפאנפיק הזה למרות שבהתחלה הוא מתקדם קצת לאט כי הוא תופס תאוצה בסביבות פרק 7 ובבת אחת הרבה מאוד דברים מתחילים לקרות בו. 

מה גם שרוב הפרקים פה הם בדירוג PG ואולי PG13. לפני הפרקים האחדים שיגיעו לNC17 אני ארשום אזהרה לפני הפרק. 

תהנו ^^

קאלה לילי

פרק 1

חלק א'

הארי התיישב, בוהה אל מחוץ לחלון שלו. זה הפך לתחביב שלו במהלך השבועיים האחרונים. השינה חמקה ממנו וכשהוא בכל זאת הצליח לישון, הוא היה נרדף על ידי סיוטים. מחשבותיו פשוט לא רצו לעזוב אותו במנוחה.

היה זה רק אמצע יוני, והוא היה אמור להיות עדיין בהוגוורטס. ובכל זאת, הוא בילה כבר שבועיים אצל הדרסלים, מעביר את הזמן הדרוש כדי שקסם הדם ימשיך לפעול בשנתו האחרונה. הוא לא עשה דבר עד כה, רק חשב. היו לו יותר מדי שאלות ומעט מדי תשובות. הוא עבר על כל פיסת מידע שהייתה בידיו בתקווה למצוא מעט היגיון בדברים. עד כה, לא היה לו מזל וזה תסכל אותו לחלוטין.

לפתע, בעודו בוהה אל תוך הלילה האפל הוא קפא. הוא אימץ את עיניו במטרה להבחין בדבר מה בין הצללים. לאחר מספר שניות, הוא היה בטוח שראה משהו, והיה בטוח במה שהוא ראה. מישהו התעתק אל שולי דרך פריווט. בוהה אל תוך הצללים, הוא ניסה להבחין ולהבין האם זהו אויב או חבר. זה היה קשה במיוחד בגלל שמי שזה לא יהיה, הוא היה נחוש בדעתו להישאר בין הצללים.

הוא היה טוב בלהישאר חבוי, אבל הארי הבין במהרה שמי שזה לא יהיה לא היה זהיר מדי. נראה היה שהאדם החבוי מיהר במיוחד. רגע לאחר מכן, האדם הואר באור רך שהגיע מאחד הבתים כשהתקרב קרוב יותר כדי לראות את מספר הבית.

הארי קפא בהלם, מזהה את גלימת אוכל המוות. אם לשפוט על פי המעט שהוא ראה, זה בהחלט היה אדם אחד והארי היה בטוח שהוא מחפש אחריו. ברגע שהוא הסתובב, הארי הבחין בשיער בלונדיני. זה יכול להיות רק אדם אחד אם כך.

אחרי שבריר שניה של היסוס, הארי קם ממיטתו וירד במדרגות. הוא פתח את הדלת לכדי חריץ צר שדרכו יוכל לעבור.

"פוטר?"

"מאלפוי," הארי ירק. "מה אתה עושה?" הוא ירק את המילים כשעיניו חיפשו את הדמות שראה מחלונו. הוא הבחין בצילו של מאלפוי בקצה הרחוב.

"פוטר? הו מרלין, תודה," מאלפוי מלמל.

הארי קימט את מצחו, לא מבין למה מאלפוי שמח לראות אותו. "איך מצאת אותי?" הוא שאל.

"כל אחד יכול למצוא אותך, אבל זה לא חשוב עכשיו," מאלפוי התיז. "אני צריך את עזרתך."

"אתה צריך את העזרה שלי?" הארי שאל בחוסר אמון. "אתה היריב שלי, מאלפוי!"

"אני יודע את זה," מאלפוי ירק. "אבל אני צריך שתיקח אותה."

הוא יצא אל מחוץ לצללים כדי שהארי יוכל לראות אותו טוב יותר. עיניו של הארי התרחבו בהפתעה, כשמוחו סירב לעכל את מה שעיניו ראו. הארי ראה את זרועותיו של דראקו מחזיקות צרור של גלימת אוכלי מוות שבתוכה התפתל משהו קטן. זה היה דומה באופן מוזר למה שקרה בבית הקברות. לפתע, מאלפוי נראה מסוכן יותר והארי החל לסגת.

"תתרחק ממני, מאלפוי!" הארי צעק הכי חזק שהצליח.

"תנמיך את הקול שלך," מאלפוי לחש.

הארי בלע את רוקו. נכון שהם היו בשכונה מוגלגית, באמצע הלילה, אבל להארי לא היה אכפת.

דראקו קימט את מצחו, מציץ אל תוך הצרור שהחזיק לפני שחזר להביט בהארי בבלבול. "מה הבעיה שלך, פוטר?"

"מה זה?" הארי שאל, מקלל את עצמו על כך שנתן לפחד לחלחל לקולו.

"זה תינוק, פוטר," מאלפוי דיווח. "התמודדת מול אדון האופל. לא ציפיתי ממך להיבהל מתינוקת חסרת אונים."

"תוכיח את זה," הארי לחש, בוהה בצרור שדראקו החזיק.

הקמט במצחו של דראקו העמיק, אבל הוא בכל זאת משך את הגלימה הצידה וחשף את התינוקת שהחזיק.

הארי התנשף בכבדות, עוצם את עיניו לזמן קצר לפני שפתח אותן שוב. "במה אתה משחק, מאלפוי? למה יש לך תינוק? ולמה אתה פה?" הוא שאל.

מאלפוי נראה כחוזר למציאות ואז הוא הביט סביבו בחשש. "אין לי זמן להסביר כלום," הוא אמר במהירות. "אני צריך שתיקח אותה ותשמור עליה. הם בטח כבר הרגו את שאר משפחתה. הצלחתי להוציא אותה משם, אבל אם אני לא אחזור עכשיו הם ישימו לב."

הארי הבחין שמאלפוי עצבני יותר מאי פעם.  הסלית'ריני הרגוע שהארי הכיר התפרק לנגד עיניו.

"בוא, קח אותה ,פוטר," אמר מאלפוי, קולו נשמע מודאג ולא תובעני. "אני לא יכול לעבור את השערים."

"מה לא בסדר איתה?" הארי שאל בזהירות.

מאלפוי הביט בילדה הקטנה שבזרועותיו. "נאלצתי להטיל עליה לחש השתקה כדי שהיא לא תזעיק או תעיר אף אחד. חוץ מזה, אני חושב שהיא בסדר. אני מקווה, בכל מקרה," הוא הוסיף ברכות.

הארי ניער את ראשו, מנסה להחליט אם הוא נרדם אחרי הכל וזה רק חלום. הוא צפה במאלפוי זז כדי להוציא את שרביטו, כשהוא משאיר את שרביטו מופנה כלפי האדמה.

מאלפוי הטיל לחש השתקה פשוט סביבם לפני שנטרל את הלחש שהיה סביב התינוקת, שבין רגע פצחה בבכי קולני. הבכי נשמע חזק יותר ממה שהיה באמת בשקט הלילה. "עזרה, פוטר," הוא אמר בתחנונים.

"אני לא יודע איך מטפלים בתינוק," אמר הארי בעצבים.

"גם אני לא יודע, אבל אתה חייב לקחת אותה,"  מאלפוי התחנן. "אין מקום אחר שאני יכול לקחת אותה אליו. פוטר, אני חייב ללכת."

בעוד שתחושת הניתוק מהמציאות מתגברת, הארי התקרב אל קצה החצר ולקח את התינוקת מידיו של מאלפוי.

מאלפוי הביט בו בהקלה. "אני אנסה לחזור בבוקר. זה אמור להיות בטוח עד אז. אל תספר שום דבר לאף אחד, אחרת היא ככל הנראה תהרג."

ובכך, הוא התעתק בקול "פוף" שקט. הארי בהה בחוסר אמון בנקודה שמאלפוי עמד לפני רגע. מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?

 יללה חזקה הסיטה אותו ממחשבותיו והארי מיהר לבית כשהתינוקת בזרועותיו.

"ילד! מה המשמעות של כל זה?" ורנון שאג, מדדה במורד המדרגות כשהארי נכנס אל תוך הבית.

"אני לא יודע," הארי התיז. הוא לא היה במצב הרוח המתאים כדי להתמודד עם הדרסלים. לקול חריקה, הוא הציץ במעלה המדרגות רק כדי לראות את פטוניה ודאדלי בוהים בו בתדהמה.

"אתה לא יודע?" ורנון אמר בצורה מסוכנת. עיניו ננעצו בתינוקת שהארי החזיק. "אל תגיד לי שנפטרו מעוד אחד מכם והשאירו אותו על דלת ביתנו. אנחנו לא לוקחים עוד אחד."

"אל תדאג, אני לא אתן לזה לקרות לה אפילו אם אתה תרצה לטפל בה," הארי צעק בכעס, גורם לתינוקת לבכות חזק יותר.

"תשתיק את הדבר הזה!" ורנון צעק בזעם.

"אני לא יודע איך!" הארי ענה בחוסר עונים.

הארי החזיק את התינוקת על כתפו וניסה להרגיע אותה.

עדיין עומד שם, מקשיב לנזיפות של דודו ולבכי התינוקת, הארי צפה בפטוניה נעלמת למטבח, וקיווה להיעלם כמוה. במוחו הסתחררו מחשבות רבות, הוא עדיין לא הבין מה קרה.

הוא היה עוד יותר מופתע כאשר ראה את דודתו חוזרת עם בקבוק לתינוקת ומגרשת את בעלה ובנה למיטות. הם הלכו בחוסר רצון, אבל היא הבהירה שאם הם רוצים שקט, אז היא הולכת לעשות משהו בנוגע לזה. היא לא לקחה את התינוקת מהארי, רק הביטה בה בסלידה, ואפילו לא הראתה להארי איך להאכיל אותה. 

הארי נרגע במושב הכיסא כשסוף-סוף נהיה שקט בבית. נשמע רק רעש הלגימות של התינוקת.

"מאיפה היא הגיעה?"

הארי העיף מבט בדודתו היושבת בכורסה ליד. "אני חושב שהיא קורבן נוסף מהמלחמה מזאת," אמר בזעם, לא עונה במדויק לשאלה.

היא חרקה בשיניה. "זאת מלחמה מהסוג שלך, לא?"  היא שאלה. "כל מקרי הרצח האלה, זה בא מהקהילה שלכם."

"כן," הארי הודה, מתעלם מהעובדה שוולדמורט לא מה''קהילה'' שלו. הוא הבין למה שהיא התכוונה. "למורת שוולדמורט ישמח להרוג גם אתכם אם יהיה לו הזדמנות."  

"אתה יכול לעזור לעצור את זה?" היא שאלה בהיסוס.

הארי הביט בה בסקרנות, אבל ענה לה בכנות. "אני היחד שיכול לעצור את זה," אמר ביובש.

 היא בהתה בו בזעזוע מוחלט. "אתה רק ילד!" היא קראה.

הוא נחר. "האם אי פעם הייתי רק ילד?" הוא השיב במרירות. "זה גם ככה לא משנה לוולדמורט," אמר בביטול.

"איפה המנהל שלך?" פטוניה שאלה, בקולה כמעט נשמעה תקווה.

"מת," ענה ביובש.

היא בהתה בו בחוסר אמון. "אין תקווה?"

הארי הבין שדודתו באמת מפחדת. האישה בפחדה עד מוות מפני מה שקורה, ולעומת הרבה מוגלגים אחרים, היה לה מושג קלוש לגבי מה שבאמת קורה בעולם שלהם. היא תמיד ניסתה להדחיק כל דבר שידעה או זיהתה שקשור לעולם הקסמים, אבל היא ידעה שהוא קיים. היא ידעה שאחותה ובעלה נהרגו על ידי קוסם אפל. היא הבינה מספיק מהנסיבות שהביאו לכך שהארי הגיע לביתה לפני כמעט שש-עשרה שנים כדי לפחד כעת.

דודתו נבהלה מספיק מאירועים האחרונים כדי שתעז לדבר איתו על עולם הקסמים. הארי ניער את ראשו, תוהה ברצינות לגבי שפיותו. מאלפוי משאיר תינוקות על סף ביתו ודודה פטוניה מודה שעולם הקסמים באמת קיים. הוא ידע שעולם הקסמים מתפרק, אבל שני האירועים האלה הכו בו חזק יותר מאשר מקרי הרצח האחרונים.

הוא הביט שוב בעיני דודתו. "אני מאמין שיש תקווה," לבסוף הוא ענה. הוא הסתכל למטה אל התינוקת שכמעט נרדמה בזרועותיו. "חייבת להיות תקווה," הוא לחש.

"מאיפה היא הגיעה?" שאלה דודה פטוניה שוב.

הוא הביט למעלה והבין שגם היא מסתכלת על התינוקת. הוא נאנח בכבדות. "אני מאמין שכל משפחתה נרצחה הלילה. אני לא יודע הרבה. אני לא יודע כלום. האיש שהביא אותה אלי אמור לחזור מחר בבוקר להסביר."

דודה פטוניה חשקה שוב בשיניה, והארי היה בטוח שתתחיל להתווכח איתו. היא לא רצתה עוד יצורים בביתה, אבל נשארה שקטה.

"אני לא יודע במה מדובר, אבל אם האיש יחזור, אז חשוב שאני אדבר איתו," אמר הארי.

היא עצמה את עיניה ופניה התעוותו. "אני מאמינה שאני ודאדלי נצא מחר לסידורים למשך כל הבוקר. אני בספק שנחזור עד אחרי ארוחת הצהריים."

הארי הנהן, מבין מה היא מנסה לומר לו. ורנון יהיה בעבודה, והיא תוודא שדאדלי לא יהיה בסביבה כשה"אורח" של הארי יגיע. נראה שזה לא מצא חן בעיניה, אך היא תוודא שבנה או בעלה לא ידעו על כך דבר.

 שניהם הופתעו כאשר נשמע נקישה על החלון. עם תינוקת בידיו או בלי, שרביטו של הארי היה שלוף ומכוון אל עבר מקור הקול. כשהבין שזה היה רק ינשוף הוא הרגיש כמו אידיוט. הוא העיף מבט בדודתו, מתכווץ קצת למראה מבטה, תוהה אם הפחד הוא כתוצאה מהרעש או מתגובתו.

הוא נעמד במבוכה והושיט לה את התינוקת, שאותה היא לקחה בלי התנגדות. הוא הלך אל עבר החלון כדי לתת לינשוף להיכנס, תוהה אם יכול להיות שהוא קשור למאלפוי. הינשוף עזב ברגע שבו הארי לקח את המכתב שהיה קשור לרגלו, מקמט את מצחו בתהייה. 

עיניו התרחבו כשזיהה את חותם משרד הקסמים. "הו, לעזאזל," הוא קילל בחשש, ופתח את המכתב. מאלפוי הטיל קסם השתקה, וכמו בעבר הוא עומד לחטוף על כך. עיניו התרחבו עוד יותר כאשר קרא את תוכן המכתב.

"הארי?" פטוניה שאלה בהיסוס.

הארי מצמץ, תוהה עם הוא אמור להודות במה שנכתב שם. לפני אירועי השעה האחרונה, הוא היה אומר שהיא תשנא את החדשות, אבל עכשיו... עכשיו יש סיכוי שהיא עוד תקבל את זה.

"אממ, האיש שהביא את התינוקת הטיל לחש," הוא הודה, צופה בתגובת דודתו. היא עצרה את נשימתה וחיכתה שהארי יפיל את הפצצה האמיתית.

"משרד הקסמים עוקב אחרי הקטינים. מי שמתחת לגיל שבע-עשרה אסור לו לעשות קסמים מחוץ להוגוורטס." הוא המשיך. "המכתב הזה נותן לי רשות, אפילו שטכנית אני עדיין לא בגיר לפחות לא עד ליום ההולדת השבעה-עשר שלי, שיהיה בעוד חודש וחצי." הוא הוסיף במרירות את התזכורת ליום הולדתו, מכיוון שבכנות, הוא לא היה בטוח שדודתו זכרה את המאורע. הוא הרגיש תחושת סיפוק משונה כששמע את  דודתו נושמת שוב כשהיא בחנה את השרביט שהציץ מכיסו האחורי.  

"הם מאשרים לך להשתמש בקסם, בגלל שזאת מלחמה?" היא שאלה, עדיין בוחנת את שרביטו. הוא הוציא את שרביטו מכיסו, ועיניה עקבו אחר תנועתו.

הארי העביר את מבטו בין שרביטו למכתב שעדיין היה בידו השמאלית. "כן," הוא ענה לבסוף. "יש לי רשות מיוחדת משר הקסמים בעצמו 'בשל הנסיבות המיוחדות'. אני מוכן להמר שזה בגלל שמשרד הקסמים לא יצא באור חיובי אם יציק לי עכשיו." הוסיף עם טעם חמוץ בפיו. הוא שמח שהוא מורשה להשתמש בקסם כעת, אך לא אהב את הנסיבות שבגללן סקרימג'ר נתן לו את הרשות הזו, הרי הוא 'הנבחר'.

פטוניה לא אמרה דבר, והארי יכל לראות את הבעות פניה המנוגדות. הוא היה בטוח שהבין מה עובר עליה -  היא גם כעסה וגם הרגישה הקלה בעקבות החדשות.

הוא הביט אליה בזהירות, מחליף נושא. "דודה פטוניה? הממ, מה אני עושה איתה עכשיו?" הוא שאל, מצביע על התינוקת שבידיה.

דודתו העבירה לו קורס מזורז בטיפול בתינוקות, בשעה שתיים לפנות בוקר. היא עזרה לו להוציא מיטת תינוקות מאחד הארונות והראתה לו איך להחזיק בקבוק. היא גם הראתה לו איך להחליף לתינוקת. כשהוא שאל אותה למה יש לה דברי תינוקות, היא קפצה את שפתיה בדרכה הרגילה, אבל אז היא הודתה שלשכנה יש ילד קטן. היא שמרה את הדברים רק למקרה שבו תבוא האישה לתה.

הארי חשב שהוא לא אמור להיות מופתע מדי. דודתו תמיד העדיפה להיראות כמארחת הטובה ביותר, שמספקת לאורחיה את כל צרכיהם. לאישה היה גם תחביב - לעקוב אחרי כל מה שקורה מסביב.

בסופו של דבר, התינוקת נרדמה ודודה פטוניה הלכה לחדרה, משאירה את הארי לבדו עם מחשבותיו.

		הפרק הבא