סודות

פרק 1

חלק ב'

מתיישב ליד החלון, היא בהה אל הרחוב הריק. מאלפוי באמת התעתק לרחוב שלו והשאיר תינוקת בזרועותיו רק מספר שעות לפני כן? מבט מהיר מעבר לכתפו על הילדה הישנה נתן לו את התשובה, אבל הארי עדיין התקשה להאמין.

להארי לא היה מושג קלוש לגבי מה שהוא אמור לעשות. הוא התעתק החוצה, מתכוננן להתמודד עם מאלפוי, לא עם הנער האחר שפגש לפני מספר שעות. מאלפוי היה האוייב. הוא הכניס את כל אוכלי המוות האלה להוגוורטס. הוא ניסה להרוג את דמבלדור. מחשבותיו של הארי נקטעו שוב.

הוא חשב על כך אינספור פעמים בשבועות שאותם בילה אצל הדרסלים. מאלפוי ניסה להרוג את דמבלדור. הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא נכשל בסופו של דבר. הארי ראה את שרביטו של מאלפוי יורד.

בוהה בעיוורון אל תוך הלילה, פעם נוספת, הארי נתן למחשבותיו לנדוד לדקות המכריעות הללו. דמבלדור שידל את דראקו להחליף צד. הוא הציע מקלט לו ולמשפחתו, ונראה שמאלפוי מתפתה להסכים להצעה.

מה זה אומר?

הוא לא הצליח להאמין בכך שדמבלדור היה אומר את כל זה רק כדי להציל את חייו שלו. מה שגרם למחשבותיו של הארי לנדוד אל סנייפ. הארי נדרך, אך לא הרגיש בכעס שהיה אמור להרגיש.

ברגע שהתרחק מהוגוורטס, היתה לו הזדמנות לחשוב על הכל מנקודת מבט אחרת. כשהוא עשה את זה, הוא הבין שדמבלדור הוא לא אחד שיתחנן על חייו. הארי ניסה לחשוב על העניין מנקודת המבט הזו. לא היה קשה לדמיין את זה. הוא זכר  את בית הקברות והוא זכר את האירועים במשרד. הוא בעצמו לא התחנן במשך רוב הזמן על חייו. הוא היה בטוח שהוא עומד למות שם בקבר, אבל בכל זאת הוא סרב לוותר.

הארי פשוט לא הצליח להבין את העובדה שדמבלדור התחנן על חייו. הוא לא נלחם בחזרה. הוא ידע שדמבלדור הוא קוסם חזק ביותר. האיש הזקן התעקש באמונותיו ולעולם לא היה נכנע. אבל הוא נכנע, למרות זאת. לא כך הדבר?

הארי לחץ את אצבעותיו לרקותיו, מנסה להקל על הלחץ בראשו ההולם.

דמבלדור לא היה אחד שיוותר ויודה בתבוסתו. זה הרגיש להארי לא מכובד רק לחשוב את זה. אז, מה כל זה אמר? הארי זכר את התחננותו לסנייפ. הוא זכר את דמבלדור מדבר עם מאלפוי.

מה כל זה אומר?

בפעם האחרונה שבה ראה את מאלפוי, הנער ברח מהוגוורטס. אם לשפוט על פי גלימת אוכלי המוות שלבש, הוא ככל הנראה רץ היישר לוולדמורט. הארי רצה לדעת אם הוא רץ אל וולדמורט מרצונו החופשי, או לא. שיחתו של דמבלדור עם מאלפוי גרמה לו להטיל ספק בנקודת מבטו על מאלפוי.

הארי נאנח. היו לו יותר מדי ספקות ויותר מדי שאלות, אבל עדיין לא היו לו תשובות. הוא הסתובב כדי להציץ בתינוקת. השאלות רק התווספו.

--- --- --- --- ---

הארי הושיב את עצמו ליד החלון שפנה אל הרחוב, כך שיוכל לצפות במאלפוי כשיבוא. היה משהו מוזר ולא נכון בעניין הזה, אבל הוא עשה את זה בלי חרטות.

כל הלילה והבוקר עברו בצורה הזויה למדי. הוא הקפיד להישאר בחדרו עד ששמע את דודו עוזב, זאת היתה הדרך היחידה להתחמק מעוד וויכוח איתו. לשם שינוי, הוא שמח שזה יום שני.

הוא הרגיש שהוא אמור היה לכעוס יותר ממה שהוא כועס כעת, אלא שהוא הרגיש יותר אדיש לכל המצב הזה. דודתו היתה אשמה באדישותו, כמו התנהגותו של מאלפוי שהייתה מוזרה.

כשהארי ירד במורד המדרגות, דודה פטוניה הושיטה לו שמיכת תינוקות וכמה בגדים נקיים להלביש בהם את התינוקת. היא יידעה אותו במהירות שכשתחזור תביא איתה ציוד לתינוקת, ומיד לאחר מכן קראה לדאדלי והשניים עזבו.

לאחר שהם עזבו האמת הכתה בהארי, לא שכל מה שקרה לא הייתה חתיכת מכה. הוא עומד לטפל בתינוקת, והוא הבין שהשמיכה הזו בוודאי היתה שלו.

השמיכה הרכה והנעימה היתה צבועה באדום עם גווני זהב עליה. לדודה פטוניה אין משהו כזה. היא בטח לא ידעה אפילו מה מסמלים הצבעים. ובוודאי שלא ידעה שאלה צבעי בית גריפינדור. על פי הריח שדבק בשמיכה, היא רק יצאה מהכביסה.

הארי בהה בה בבלבול זמן מה. לא היה לו מושג כמה זמן ישב שם, אבוד במחשבות על הוריו. הוא הבין מה זה אומר. הוא הובא אליהם עטוף בשמיכה הזו. הוא מישש את הבגדים הקטנים. הם היו כחולים וקטנים, וכנראה באו איתו עוד ביום ההוא.

 הוא הציץ אל עבר המקום בו נעלמה דודתו לפני רגעים אחדים. היא בוודאי שמרה אותם כל הזמן הזה. לא היה לו מושג למה, והיה לו ספק שהיא באמת אהבה אותו, אבל הוא היה אסיר תודה בכל זאת. היא מעולם לא היתה נחמדה כלפיו, אך הוא הניח שהיא בכל זאת הרגישה משהו כלפיו. או לפחות כלפי אחותה.

התינוקת החלה לבכות שוב, מוציאה את הארי ממחשבותיו.

"איך אני אמור לעשות את זה?" הוא מלמל, יודע שהוא לא עומד לקבל תשובה.

כשהצליח להרגיע אותה לבסוף, הוא הלביש אותה בפיג'מה, לא חושב שיהיה לה אכפת שהיא לבושה בפיג'מה למרות שעכשיו כבר בוקר. זה כל מה שהיה לו בשבילה.

הוא הניח את הבקבוק בפיה והתיישב ליד החלון, מחכה לבואו של מאלפוי. הוא עדיין התקשה להאמין שהוא מחכה למאלפוי, לכן הביט בתינוקת במקום. לא היה לו מושג מאיפה היא הגיעה, או אפילו לא איך קראו לה. הוא לא הצליח לעכל את העובדה שהיא בדיוק איבדה את משפחתה.

העובדה הזאת בלבד גרמה לחזהו לכאוב. והכאב הגיע בגלל שראה אותה בפיג'מה הכחולה שלו.

צופה בה שותה מהבקבוק שלה, הוא החליט שהיא די חמודה. הוא חייך והביט בשיער השחור והקצר שהיה מפוזר על ראשה. הוא תהה אם כך השיער שלו נראה כשהוא היה קטן. היא לא הייתה בוגרת מאוד, אבל היא גם לא נראתה ממש קטנה. להארי לא ממש היה ניסיון עם תינוקות.

היא החזירה לו מבט בעיניים אפורות וגדולות. היא היתה כולה עדינה ו... עגולה, החליט הארי. היא נראתה כל כך שבירה והארי לא הצליח להבין איך זה שהוא האחד שאוחז בה. היא באמת צריכה להגיע למישהו שיכול לטפל בה כראוי.

הוא עדיין לא ידע מאיפה היא באה, למען האמת. הוא נאנח והניח את הבקבוק הריק בצד, מניח אותה על כתפו כמו שדודתו הראתה לו.

מניח למבטו לנדוד שוב אל החלון, הוא מצמץ בתדהמה כשהבין שמאלפוי צופה בו מהשביל שהוביל לבית הדרסלים. הוא מצמץ שוב, מופתע לראות את מאלפוי לבוש בג'ינס וחולצה ירוקה. הארי גלגל את עיניו. אפילו כשהתלבש כמו מוגל, מאלפוי עדיין נראה כמו סלית'ריני.

הוא גם עמד שם באור היום. הוא הרגיש את כאב הראש מנסה שוב למצוא את דרכו אל ראשו. הוא לא אמור לנסות להרוג את מאלפוי, במקום להזמין אותו לתה?

עוצם את עיניו, הוא ראה בדמיונו את שרביטו של מאלפוי רועד ומופנה כלפי מטה. הוא יכל לשמוע את דמבלדור אומר למאלפוי שהם יוכלו להגן עליו אם רק יצטרף לצד הנכון.

פוקח את עיניו, הוא בהה בחזרה בסלית'ריני, מקמט את מצחו. בהנחה שהוא יוכל להזמין פנימה את מאלפוי. הוא אמר שהוא לא יכול לחצות את המדשאה.

איכשהו מרגיש בטוח יותר כשהחזיק את התינוקת, הארי אחז בה ביד אחת ובידו השניה הניף את שרביטו, יוצא להתמודד עם מאלפוי.

"היא בסדר?" מאלפוי שאל אותו במהירות.

"היא נראת בסדר," הארי אמר לבסוף.

הארי קימט את מצחו כשהבחין באנחת הרווחה שבקעה מפיו של מאלפוי לפני שמסכה קרירה כיסתה את פניו שוב.

"אתה לא עומד להזמין אותי פנימה, פוטר?" מאלפוי לעג.

הארי הזעיף את פניו. "אתה לא חושש שיש הילאים שמחכים ללכוד אותך בתוך הבית?" הוא ירה בחזרה.

מאלפוי הביט בבית בחשש מה. "יכול להיות," הוא הודה בקרירות.

הארי עדיין לא היה בטוח למה אין הילאים בביתו שמחכים ללכוד את מאלפוי. הוא שקל את זה, אבל החליט שלא היה לו כדאי לקרוא להם. הוא הרים את גבותיו בהפתעה כשהבין שמאלפוי מודע לעובדה שהוא עלול להילכד בכל רגע.

"אתה רוצה להילכד?" הארי שאל בחוסר אמונה.

"לא," מאלפוי ירק במהירות, "אבל אני מקווה שהסקרנות הגריפינדורית שלך תמנע ממך מלהזעיק הילאים. לפחות, עוד לא."

הארי הבין באי נוחות שמאלפוי צדק. הוא רצה תשובות והוא לא יקבל אותן אם יזעיק הילאים.

מאלפוי גיחך, מבין משתיקתו של הארי שהוא צודק. "תזמין אותי פנימה, פוטר, ואני אסביר."

"כדאי שיהיו לך כמה תשובות מוצלחות, מאלפוי," הארי קרא.

"אני לא מסביר כאן כלום." מאלפוי התפרץ על הארי.

הארי הביט מסביב, ועיניו נחתו על ביתה של גברת פיג. הוא לא חשב שמישהו צפה בו כל הזמן, אך הוא לא יכל להבטיח את פרטיותם. כנראה שזה לא יהיה חכם להתלבט ולעמוד פה זמן רב.

"איך אני אוכל לתת לך לעבור?" הוא שאל.

"אתה לא יודע כלום, פוטר?" מאלפוי גיחך.

"מעולם לא הזמנתי אוכל מוות לבית הזה בעבר," הארי השיב.

עיניו של מאלפוי נורו לזרועו. החולצה בעלת השרוולים הארוכים הייתה בולטת למדי במזג האוויר החם. הוא הסביר להארי בשקט כיצד הוא יוכל לתת לו לעבור ולהיכנס לבית.

הארי עדיין היסס. "איך אני יכול לדעת שאתה לא תקלל אותי או את קרובי המשפחה שלי ברגע שאני אתן לך לעבור?"

"אתה לא יכול," מאלפוי אמר ביובש, עיניו נודדות לעבר התינוקת.

הארי נאנח, ממלמל את המילים שיתנו למאלפוי לעבור.

מאלפוי הביט בו בהפתעה, והארי הבין שמאלפוי לא ציפה ממנו לתת לו לעבור. מאלפוי התעשת במהירות, "אתה נותן יותר מדי אמון, פוטר," הוא אמר בלעג, הולך בשביל אל עבר דלת הכניסה.

קימוט מצחו של הארי רק העמיק כשהביט עליו. הוא לא סמך על מאלפוי, אבל משהו קורה. הארי הסתמך על האינסטינקטים שלו, שאמרו לו בבירור שהוא צריך לפחות להקשיב למאלפוי.

הוא הניד בראשו ונכנס לבית בעקבות מאלפוי, בתקווה שהוא לא עושה טעות ענקית.

הפרק הקודם