חבל שאין 'נבחר' שיגן על הנבחר

ג'יני התעוררה במיטה עם סדינים לבנים כל כך שהיו יכולים להיות רק בבית החולים. הם כיסו אותה עד קודקודה, שכאב כאילו המון זועם חצה אותו בריצה נלהבת. היא הרימה את ידה בגניחה והורידה את השמיכה מראשה, והתיישבה.

היא שכבה בחדר שנראה זהה לחדר של הארי, מלבד חלון אחד עם וילונות כתומים שאור שמש פרץ ממנו והאיר את החדר. היא הספיקה לסרוק את החדר רק פעם אחת, וכבר הדלת נפתחה. הרמיוני נכנסה בשקט וסגרה מאחוריה את הדלת בדממה. רק כשהסתובבה גילתה את ג'יני יושבת ערה במיטתה.

"ג'ין," אמרה בהקלה. "איך את מרגישה?"

"חוץ מהראש שלי שמרגיש כאילו דרסו אותו, אני חושבת שאני בסדר," אמרה בכובד ראש מעושה. הרמיוני צחקה.

ג'יני חייכה. ההרגשה הייתה טובה, סתם לחייך ככה. כמה זמן עבר מאז שעשתה את זה? נדמה ששנים.

הרמיוני התקרבה והתיישבה על קצה המיטה בזהירות. "אז. מה את זוכרת מאתמול?" שאלה, מבטה נעוץ ברצפה מתחתיה.

"אתמול? אני -" ואז היא נזכרה. בהכל. באירועי היום השגרתיים שלה מהשבוע האחרון - הביקורים הקבועים אצל ד"ר גילר וד"ר מוריסון, ואז אספה את טדי, באה לבית החולים... והשיחה עם הארי. אם אפשר לקרוא לזה שיחה. ג'יני בלעה רוק בקושי. "זאת את שנכנסת לחדר והנחת יד על הכתף שלי?"

הרמיוני הנהנה. "שמענו אותך צועקת מהמסדרון ונכנסתי לבדוק מה קורה." היא העיפה בג'יני מבט חטוף אז החזירה את מבטה אל המרצפות. "קראתי לרופא והוא הזריק לך סם הרגעה, או הרדמה, אני לא בטוחה. ישנת 11 שעות רצופות."

ג'יני הנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. "אז... כמה שמעת?" היא פחדה מהתשובה.

הרמיוני נעצה בה מבט מוזר. "את בהריון."

זו לא הייתה שאלה. היא קבעה עובדה. אבל ג'יני הנהנה הכל זאת.

"אוי, ג'יני!" הרמיוני לכדה אותה בחיבוק ענקי. "זה כל כך מרגש! את תהיי אמא נפלאה, אני בטוחה! לפני כמה זמן?"

ג'יני הסמיקה. "לפני שלושה חודשים וחצי. שבועיים אחרי החתונה."

"אהה, כמה שאני מקנאה בך..." אמרה הרמיוני בחולמנות. "אבל אני ורון עדיין אפילו לא התחתננו, אז ייקח זמן... וגם צריך לחכות שהארי יתעורר..." ואז היא התעוררה מחולמנותה עם אזכור השם הארי. "צעקת עליו."

ג'יני הנהנה בקושי, מסמיקה אפילו יותר.

"כעסת עליו?"

היא הנידה בראשה. "כעסתי על עצמי. שנתתי לזה לקרות. והסתובבתי עם הכל בבטן ולא סיפרתי לאף אחד, גם לא על ההריון." היא עצרה לרגע, והמשיכה. "כשראיתי אותו ישן בכזאת שלווה, ותפסתי את עצמי מספרת לו על אנשים אחרים וכמה שהם דואגים לו והוא חייב להתעורר בשבילם, לא קלטתי שאני מדברת על עצמי. הסכר נפרץ. התפרצתי. צרחתי עליו כמו משוגעת, שהוא מכאיב לכולם ולא מוכן להתעורר אפילו בשביל אישתו או הבן שלו..." היא ניערה את ראשה. "ואז קרסתי על הרצפה לידו ובכיתי לתוך הסדינים שלו שהכל בגללי, והוא... הוא מת בגללי, והבן שלנו..." היא רעדה מכף רגל ועד ראש.

הרמיוני הניחה יד מנחמת על כתפה. "תירגעי, זה בסדר. הוא התחתן איתך, אני בטוחה שהוא מבין."

"אני לא רואה איך זה יעזור לו להתעורר..." מלמלה ג'יני בייאוש.

"זה בסדר. את בהריון. התפרצויות רגשיות כאלה תמיד יוצאות לנשים בהריון."

"הוא יתעורר ויחשוב שאני משוגעת..."

הרמיוני גיחכה.

"אם הוא בכלל יתעורר..."

הרמיוני הפסיקה לגחך.

ג'יני מצמצה. "קרה משהו?"

הרמיוני תפסה את ידה של ג'יני בידיה ולחצה אותה בעידוד. "ד"ר מוריסון אומר שאחרי שהעבירו אותך למיטה והוא נכנס לבדוק את מצבו של הארי..."

"מה?" שאלה ג'יני בלב הולם, קפוא מפחד. "מה קרה?"

הרמיוני חייכה. "הארי שכב על הצד. הוא התהפך מתוך שינה. הוא עדיין צמח, אבל ד"ר מוריסון אומר שזה סימן טוב. התקדמות."

ג'יני כמעט קפצה מהמיטה. "אני לא מאמינה! את חושבת שהצעקות והבכי שלי באמת עזרו? אולי אני צריכה לעשות את זה שוב..."

הרמיני ציחקקה. "נו בואי, נלך לומר לו בוקר טוב."

ג'יני השפילה מבט אל בגדיה. הטי-שירט והג'ינס מאתמול. ברור, אף אחד לא החליף לה בגדים.

"ללכת ככה?" היא בחנה את עצמה במראה.

הרמיוני צחקה שוב. "את רוצה להתייפייף בשבילו?"

"צודקת, אנחנו מבזבזות זמן. בואי נלך."

ואז, כשיצאו, היא לחשה לעצמה - "הארי שלי מחכה."

הפרק הקודם		הפרק הבא