מכורה

יום החזרה להוגוורטס הגיע, ולילי הייתה די מרוצה מעצמה. בשבוע האחרון היא עזרה מאד בעבודות הבית וקיבלה שתי אוניות. כעת, יש לה בסה"כ שבע אוניות.
***
עד מהרה גם אוניות אלו, איתן לילי חזרה להוגוורטס, נעלמו כלא היו. לילי לא ראתה אפשרויות מלבד אחת: להתחיל לעבוד. נכון לעכשיו, לילי לא רואה עבודה אחרת. היא רואה רק עבודה אחת, לצערה.
***
"אז כמה את לוקחת?" שאל אותה רובין קורן, תלמיד מהשנה השביעית.
"אונייה לפעם אחת." היא השיבה בחיוך, עיניו נפערו בתדהמה.
"יקרה..." הוא מלמל, "מאד יקרה." הוא הוסיף ושפשף את מצחו.
"אין זונה אחרת בהוגוורטס." היא אמרה, "אז אנחנו הולכים על זה או לא?" היא שאלה בחיוך, הוא הנהן.
"יופי." היא השיבה והוציאה דף מתיקה, "אשמח אם תכתוב לי פה את היום, התאריך, השעה והמקום שבו סיכמנו." היא אמרה והושיטה לו את הדף. הוא הוציא עט נוצה מתיקו, עט ללא דיו, משהו מדהים. הוא רשם לה את הפרטים והחזיר לה את הדף.
כך זה המשיך, שבועות על גבי שבועות, חודשים על גבי חודשים...
לילי לא הרגישה שהיא אט-אט מתמכרת, שהיא לא יכולה בלי זה, שהיא כבר לא עושה את זה בשביל הכסף...
***
"מה גילית?!" שאל הארי בתדהמה, הייתה זו שעת ערב בבית משפחת פוטר, ג'יני סיפרה להארי את החדשות שהגיעו לפיה.
היא הנהנה בראשה בעצב. "מה ששמעת, הארי." היא אמרה לו, "הבת שלנו, בשר מבשרנו, משתכרת כזונה." היא מלמלה. "מי היה מאמין?!" היא הוסיפה.
"איך גילית?" שאל הארי ושפשף את מצחו.
"סוזי קאברן גילתה את זה, וסיפרה את זה לאמא שלה, ג'ני, שפנתה מיד אליי..." היא סיפרה. "אני מאוכזבת ממנה." היא אמרה באכזבה גלויה. לילי הפתיעה אותם מאד. היא תפסה אותם לא מוכנים. הם ידעו שביתם היא ילדה שעושה צרות, אך הם לא האמינו שהיא תרחיק לכת כ"כ...
"זה לא ייתכן..." מלמל הארי. "אנחנו חייבים לבדוק את זה!" הוא הכריז, ג'יני הנהנה נחרצות.
"אנחנו עכשיו מתעתקים להוגסמיד." הוא אמר, "חייבים."
"ברור, כמובן." אמרה ג'יני, מהנהנת בראשה במהירות, היא נעמדה מן הספה בסלון. הארי אחז בכף ידה החמה של ג'יני, והיא החזיקה את כף ידו הקרירה, ובתוך רגע הם נעלמו.
הוגסמיד נראתה יפה מתמיד, חג המולד יגיע בעוד שבועיים, וההכנות בהוגסמיד כבר החלו. הארי וג'יני לא עצרו להביט בקישוטים, או במבצעים או כל דבר אחר בחלונות הראווה. רק לדבר עם לילי.
הם הגיעו להוגוורטס. איפה הם יוכלו לחפש אותה? מי יוכל לעזור להם? לא אחר מאשר נוויל לונגבוטם, החבר הותיק שלהם וראש בית גריפינדור.
"אתה זוכר איפה המשרד שלו?" שאלה ג'יני, הארי הנהן, הם עלו לקומה השנייה ונכנסנו לחדר מספר עשרים ושבע. הם דפקו על הדלת.
"יבוא." נשמע משם, לילי ישבה שם, יחד עם נוויל, לחייה אדומות מזעם.
"או, תראו, תראו. בדיוק מי שרציתי לראות!" אמר נוויל בכעס ונעמד. הוא התקרב אליהם והסביר להם בשקט ששוב לילי עושה בעיות, ושוב היא מציקה לתלמידי שנה ראשונה, ושוב היא מבריזה משיעורים.
"תכף תשמע מה הגיע לאוזנינו..." מלמלה ג'יני, "כל הדברים שאמרת מתגמדים לעומת זה." היא אמרה, וחייכה חיוך מריר.
"טוב, ובכן, שבו." אמר נוויל. הם התיישבו בכיסאות שהופיעו בהרף עין ליד לילי.
"לילי, אני משער שאת יודעת למה הגענו הנה." אמר הארי.
"לא, אני לא יודעת." השיבה לילי בכנות, "עוד פעם הזמינו אתכם לפגישה?" היא שאלה, "אה, לא. נוויל-" היא מלמלה, נוויל תקע בה מבט כועס, "כלומר, פרופסור לונגבוטם אמר היה די מופתע לראות אתכם פה, אז בהתחשב בעובדות אלו... לא. אני לא יודעת מה אתם עושים כאן." היא דיברה בתמימות גמורה.
"מתי חשבת לספר לנו, לילי?" שאל הארי בטון נוזף.
"לספר מה?" שאלה לילי.
"לספר לנו שאת זונה." אמרה ג'יני ועיניה נמלאו דמעות.

הפרק הקודם		הפרק הבא