לא רק אנחנו

משהו לא בסדר.

אני קם ורץ שוב לשק, יודע שאין לי זמן.

"שרה!" אני צועק. שום ריצ'רץ' לא נראה על השק.

הבן מסתער עלי לפני שאני מספיק לקום, ואני שולח כמה כדורי אש אליו. הוא מכוון את החרב שלו והאש והיא נעלמת במגע הראשון.

לא טוב.

אני מספיק להתגלגל הצידה ברגע אחרון, והוא חותך לצד השני. אנחנו ניצבים אחד מול השני משני עברי השק, כשהבחורה מצטרפת.

"פרסי, אנחנו חייבים ללכת!" היא צועקת בעודה מנסה לחבוט בי בקת החרב שלה. הצמיד שלי נפרש למגן שנייה לפני שהיא פוגעת, ואני מטיח אותו בה. היא נפגעת וחומקת הצידה.

פרסי? מוגדוריאני בשם פרסי?

"אני יודע!" הוא עונה לה. "קחי את הכלוב ולכי, אני אשיג אותך!"

הוא מתנפל עליי ואני דוחף אותו הצידה בידיים לוהטות. המוגית מרימה את הקופסא הקטנה במאמץ אבל לא זזה. היא מביטה בבן בהיסוס. "אבל..."

"פשוט לכי, אנבת'! לכי!"

קוראים להם אנבת' ופרסי. וואו. אני מביט בשניהם. "ברצינות, מאיפה הבאתם את השמות האלה?"

הבחור, פרסי, מביט בי בהפתעה, כאילו הוא לא ציפה שאני אגיד את זה. אני מנצל את ההזדמנות ועט עליו, משתמש בטלקינזיס ובכוח שלי ביחד.

הוא עף אחורה. הבת מורידה את הקופסא, כנראה מחליטה להישאר, ושולפת בחזרה את החרב שלה. אני מבעיר את הידיים. היא מסתערת ושנינו נלחמים, אני משתדל להתרחק מהלהב והיא מהידיים שלי. ובכל זאת, אני מצליח לגרום כמה כוויות. והיא כמה חתכים.

אנחנו מעסיקים אחד את השנייה ככה עוד כמה רגעים, לא מפסיקים לזוז, בזמן שהמוג מתאושש. הוא קם על רגליו ומתקרב שוב, מנצל את זה שאני עסוק, ולפני שאני מספיק להתרחק הוא בועט לי ברגליים במהירות. אני נופל.

"לכי!" הוא צועק, מרים את הקופסא בידיו. היא מרימה את השק ומתחילה להתרחק.

אני קופץ על רגליי. "לא!"

הטלקינזיס מעיף אותם, אחרי שהשקעתי בו את כל מה שהצלחתי. שניהם על הרצפה, במרחק כמה מטרים טובים אחד מהשני. השק והקופסא מונחים ביניהם. אני צונח לידם, חוטף את החרב שמונחת לידי - זאת שעשויה מעצם, של הבחורה, ולפני שאחד מהם מספיק לקום על הרגליים - אני משסף את העור שממנו עשוי השק.

אני לא מביט בו כשאני קורע אותו, כי הבת כבר הספיקה להתרומם ולצעוק - "טיפש!"

השק נקרע ללא התנגדות, ואני פוער חתך גדול לאורכו מבלי להסתכל. המוג כבר על הרגליים ומסתער.

"את בסדר, שרה?" אני שואל בלי להביט לשק, קם. החרב הלבנה בידי.

אני לא יודע אם היא ענתה, כי כשהבן מגיע אליי אני מתרכז רק בו. אני מרים את החרב ושנינו נלחמים, ולרגע אנחנו שווים לרגע, שני אנשים שמישהו מהצד היה יכול לומר שהם מטושטשים מרוב מהירות ומיומנות. אבל רק לרגע.

החרב לא מאוזנת לי בידיים, וגם אם היא הייתה, הוא בבירור יותר מיומן ממני. אני נחתך בזרוע השמאלית פעמיים וזה צורב, אבל אני לא נותן לזה להפריע לי. אנחנו ממשיכים להילחם בכל הכוח, גם אם זה ברור לגמרי שאני זה שנסוג. הוא מבזיק לי מבט של ניצחון.

"ג'ון?" נשמע קולה המבולבל של שרה מבין כל בצילצולים של החרבות.

"תשתמשי באקדח שלך, שרה!" אני צועק אליה כשאני קולט שהמוגית פנויה, וכנראה תתקוף אותה.

"מה?" היא עונה לי. היא נשמעת מבולבלת. אני מנסה לענות ולהילחם כמיטב יכולתי, אבל לפעול באוטומטיות זה לא מספיק כאן. אני צריך להתרכז רק בפרסי הזה, או שהלך עליי.

לעזאזל, ממתי המוגים כל כך טובים בחרב?

"זהירות!" קוראת לפתע הבחורה, אנבת'. העיניים של המוג נפערות, והוא מביט במשהו מתחתיי. משהו קטן שאני מועד עליו.

הקופסא הקטנה ההיא, ששוקלת כמו אני-לא-יודע-מה.

אני מאבד שיווי משקל ונופל. הרגל שלי כמעט מועכת את הקופסא, אבל רק כמעט. אפשר לומר שהיא ניצלה.

פרסי נאנח בהקלה. אני מתיישב ובמהירות הבזק בועט לו ברגליים. הוא נופל.

נופל על הקופסא.

היא נסדקת בקול צורם. פרסי מתרומם, מבוהל, אבל לא מספיק להתרחק יותר מחצי מטר כשהיא נשברת סופית.

רוחות במהירות של אלף קילומטרים לשעה פורצות ממנה, ומעיפות את כולם אל הקירות שמאחוריהם.

הבניין כולו מתחיל לרעוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא