סטאפ אפ

הייי, כאן הכותבת של הפאנפיק.

הנה כמה נקודות שכדי לשים לב אליהם:

*כולם בני תמותה.

*הפאנפיק יכיל שיפים לסביים והומאים, אז אם זה לא הטעם שלכם- פשוט אל תקראו.

*בכמה פרקים יהיו קישורים לריקוד שהדמויות רוקדות, כדי שיהיה יותר קל לדמיין את התנועות.

תהנו מהקריאה!

ההתחלה

מחנה החצויים

"... ולבסוף, קבוצת הריקוד הידוע והצעירה המכונה 'מחנה יופיטר', התקבלה ברגע האחרון לתחרות הברייקדאנס הפופולארית 'step up',"

-"אני לא רומז דבר, אך אני חושב שהשנה יש איום על קבוצת 'מחנה החצויים', הקבוצה שזכתה 3 שנים ברצף במקום ראשון בתחרות..."

"-בהחלט יש לקבוצה הוותיקה ממה לחשוש..."

"האם מחנה החצויים תספוג תבוסה סוף סוף?"

אנבת' נהמה בכעס וסגרה את הטלוויזיה, כמעט מרסקת את השלט הרחוק. 

"אני לא מאמינה! מחנה יופיטר חושבים שהם כול כך מוכשרים. הם הוקמו רק מלפני שנה, וכבר חושבים שהם מסוגלים להתמודד בתחרות הזאת?"

פרסי משך בכתפיו. "טוב, השופטים קיבלו אותם. אז... נראה לי שכן."

"וכול המגישי חדשות האלו... מחה יופיטר זאת קבוצה חובבנית, למה אף אחד לא רואה את זה?"

"הם ניצחו בזמן הקצר הזה בשתי תחרויות אזוריות. אני צריך לשאול מה הסוד שלהם בהזדמנות. לנו לקח 5 שנים עד שניצחו בתחרות ההיפ-הופ הזאת."

"פרסי, סתום אם אין לך משהו מועיל להגיד."

הוא חייך בשעשוע. כדאי שייתן לחברה שלו להוציא קצת עצבים. אי אפשר לדבר איתה בהיגיון כרגע.

היא הייתה יותר לחוצה בגלל שהיא הייתה הקפטנית של מחנה החצויים, היא האחראית. פרסי היה יותר רגוע. הוא הסגן שלה. התפקיד שלו היה לאחד את הקבוצה, להיות איש העם, ולהרגיע את אנבת'.

אנבת' המשיכה ללכת ברחבי החדר ולרטון על ה'אי צדק'.

היא נראתה ממש מפחידה כשהיא כעסה. אבל כול עוד הכעס לא מופנה אלייך- אתה לא צריך לברוח בצרחות.

פרסי פתח את העיתון בנתיים והשעין את הרגליים שלו על השולחן.

בעיתון היה כתבה על מחנה יופיטר, על ההצלחה המסחררת שלו, על הרקדנים שהפכו למקצוענים תוך כמה שבועות אחדים, על המנהיגה שלהם.

ריינה רמירז-אריאנו. 

פרסי שמע רק על השם שלה. אין לו מושג אפילו באיזה תחום מחול היא מתמחת.

הוא סגר את העיתון והחביא אותו מאחורי הגב.

לא כדאי שאנבת' תקרא על כול השבחות למחנה יופיטר.

"נו, נרגעת?" שאל אותה. 

"נרגעתי?! אנחנו לא יודעים עליהם כלום, פרסי! לא הסגנון שלהם, לא ההירכב שלהם, לא הכיאוגרפיה שלהם... הם בטח עשו עלינו תחקיר מעמיק ויודעים עלינו את כול הדברים האלו."

"אני בטוח שנשרוד."

אוקיי. זאת בטח הייתה ההתפרצות האחרונה שלה. "ועכשיו?"

אנבת' התנשפה וייצבה את עצמה בעזרת השולחן. "כן. עכשיו אני בסדר."

פרסי קם ולקח את הידיים שלה. "הי, הכול יהיה בסדר. מחנה יופיטר? הם אולי רקדנים טובים, ואולי יש להם מזל, אבל תסתכלי עוד פעם על הרקדנים שלנו. הקבוצה שלנו וותיקה, מקצועית, מגובשת.. תשלימי אותי."

אנבת' גילגלה עיניים. "בלתי מנוצחת, חושבת כאחד ובלה בלה בלה."

"רואה? לא צריך לפחד מכלום."

הוא צחק ומשך אותה לכיוון היציאה. "קדימה, יש ארוחת ערב. אנחנו צריכים לתת נאום ניצחון."

אנבת' חייכה חיוך קלוש ונתנה לו לגרור אותה עד סף הדלת, אבל שם היא נעצרה בקיפאון.

"רגע, יש לי רעיון."

פרסי הסתובב אליה. "מה?"

החיוך הקלוש שלה השתנה לחיוך פחות מהוסס, ויותר תחמני.

"מה דעתך ללכת לבקר את מחנה יופיטר?" היא שאלה אותו.

"מה?!" 

 מחנה יופיטר

ריינה ניסתה להרגיע את עצמה. 

"... קבוצה כזאת חדשה? אין סיכוי שתשרוד בתחרות ברמה כזאת."

"כולם יודעים שמחנה יופיטר נועד לכישלון. הם צעירים מידי לתחרות בקנה מידה כזה."

"לפי חדשות מהשטח, מחנה יופיטר קרא תיגר על מחנה החצויים... לפחות אנחנו יודעים שיש להם חוש הומור."

"שתי תחרויות אזוריות תוך שנה זה מרשים. אך האם מחנה יופיטר מוכן ל'step up'?"

זה נשמע כול כך גרוע.

אף שופט לא ייקח אותם ברצינות.

אף ספונסר לא ייקח אותם ברצינות.

אף אחד לא הולך לקחת אותם ברצינות.

בעיני קהילת הריקוד, הם סתם חבורת בני נוער שמתעסקת במחול כ'תחביב'.

"תעשה לי טובה, גרייס. תכבה את הרדיו."

ג'ייסון היה שקוע במחשבות על הביקורות של שדרני הרדיו, אך התעורר מהם כשידברה אליו. הוא הנהן ומיהר ללחוץ על כפתור הכיבוי.

היא הניחה את העט על הדף. היא ניסתה לחשוב על כיאוגרפיה חדשה, אבל כול הרעיונות נעלמו לה בגלל מה ששמעה.

המורל ממילא לא ממש גבוה אצל הרקדנים. ביקורת שלילית כזאת תוריד את הביטחון העצמי של כולם אפילו עוד יותר.

 "זה... די מבאס," אמר ג'ייסון אחרי כמה דקות של שתיקה.

"טוב, לא ציפיתי שיקבלו את הקבוצה בידיים פתוחות. אבל אני מסכימה. זה מבאס."

ריינה נשענה אחורה על הספה. 

למחנה יופיטר לא היה חסר כישרון. הרקדנים היו מוכשרים ומהירי למידה, ממושמעים, מוכנים ללמוד.

זה הוביל אותם כול כך מהר לניצחונות.

אבל עדיין היה חסר להם הניסיון, האחדות. לא היה ממש אמונה אחד כלפי השני.

יש להם חצי שנה עד תחרות ה'step up' לעבוד על זה.

והפסד ממש לא בא בחשבון.

ג'ייסון הפך כמה מסמכים. "אנחנו יכולים לשכור מורי היפ-הופ וברייקדאנס. אולי עכשיו כולם צוחקים עלינו ברדיו, אבל נפתיע אותם ברחבה."

הם כבר ניהלו את הוויכוח הזה בעבר. "אתה יודע שאין לנו תקציב לזה."

"כן, אבל אם נשקיע בזה, הסיכויים שננצח ב'step up' יהיו גבוהים יותר. ואם ננצח, נקבל את הפרס הכספי וההשקעה תחזור."

ריינה לא השתכנעה מהאופטימיות שלו. "מצד שני, אם נפסיד, נצטרך לפרק את הקבוצה. יעקלו לנו את הסטודיו, ושירותי הרווחה ישלחו את כול הילדים שאין להם לאן לחזור לבתי אומנה."

"נכון, אבל ריינה..."

"אני לא לוקחת את הסיכון הזה. סוף דיון."

הבעת הפנים של ג'ייסון הבהירה שהוא רוצה להתווכח, אבל הוא לא יכל. הוא הסגן שלה, הוא לא יכול להחליט במקומה, רק לנסות לשכנע אותה.

"אבל... יש לך רעיון אחר," חייך ג'ייסון.

הוא הכיר אותה. תמיד יש לה תוכנית.

היא זרקה את המחברת על הספה וקמה. "אתה צודק. קראתי את התקנון של התחרות כדי לוודא שהתוכנית לא עוברת על שום חוק."

"והתוכנית היא?"

"מה דעתך ללכת לבקר במחנה החצויים?"

החיוך שלו נמחק. "מה?"

		הפרק הבא