סטאפ אפ

סוויץ'

פרסי לא ידע מה הוא מרגיש. 

מפוחד, יירא, מבוהל, חושש, חרד, מבועת, מצמרר, משקשק, כול המילים הנרדפות להרגשה הזאת כשאתה עומד להשתין במכנסיים.

זה לא בגלל הבניין שנראה כאילו לקוח מסרט אימה- זה היה לילה, אז המבנה הגבוהה והמלא גרפיטי נראה כמו מסצינת רצח.

זה בגלל המנהיגה שלהם.

לפני שאנבת' שלחה אותו למשימת התאבדות- כלומר, למשימת הריגול... היא הראתה לו כמה סרטונים מיוטיוב של הריקודים של מחנה יופיטר.

הוא יכל לזהות שריינה היא המנהיגה גם בלי שיציגו אותה. 

היא זאת שרקדה בפורנט, הובילה רוב הזמן את החבורה.

הריקוד שלה גם היה הכי מקצועי, הכי זורם. כזה שהיה לוקח מקום ראשון בקלות בתחרויות יחיד ארציות.

הסרטון שצולם במצלמת סמארטפון חובבנית, הצליח לתפוס את הבעות הפנים שלה. האיפור העז והמרתיע רק חידד את האדישות שהוקרנה ממנה. לא לחוצה בכלל, כאילו יודעת שהיא כבר ניצחה.

כול הסממנים האלו הזכירו לו את אנבת'.

מה שהסביר לו שהוא צריך לפחד מריינה. מאוד.

פרסי התקרב קצת לבניין, בוחן את הגרפיטי. 

ל'קן'- ככה קראו לבניין של מחנה החצויים- היה גרפיטי דומה.

זה הרגיע אותו מעט.

הוא נכנס פנימה, זה היה בניין עם מן חנייה תת קרקעית. 

היה חושך מצרים, בקושי יכל לזהות קירות. גם דלת או כניסה לא היה שם.

מה, יש להם מן מילת מפתח שגורמת לכניסה להופיע בקסם?

זה דווקא יכול להיות הגיוני.

"אה... שומשום היפתח?"

אוושת רוח נשבה על עורפו, וחריקה נשמעה בחלל. "מה אתה עושה?"

הוא הסתובב וראה שילדה בגילאי חטיבת ביניים מביטה בו בסקרנות. 

זה כנראה היה מחזה מוזר.

"אמ... שום דבר."

הילדה התקרבה מעט וכיוונה אליו פנס.

"רגע... אתה לא פרסי ג'קסון?" היא שאלה בהלם.

היא יודעת מי הוא. מעולה.

"במבוכתו ובעצמו," ניסה להתבדח, כאילו התכוון לעשות בושות לעצמו.

היא ציחקקה. "וואו. אני לא מאמינה, ראיתי בטלוויזיה המון מופעים שלך. ממש אהבתי כשהופעת בבקריידאנס טיים, זה היה אחד הטובים שלך."

"תודה, האמ..."

"הייזל."

הייזל ניגשה ללוח חשמל ופתחה את המתג. 

אורות ניאון חזקות האירו את החנייה.

פרסי יכל עכשיו להבחין כמה גדולה החנייה, בכמה מכוניות שחנו שם, ובדלת מתכת מבריקה שהאותיות C ו-J היו חרוטות עליו.

הייזל כיבתה את הפנס ופנתה אליו. "אני מעריכה מאוד את יכולות הריקוד שלך, אבל אסור לך להיות פה. אתה ממחנה החצויים."

אוקיי, אנבת' אמרה לו שזה יתחיל ככה.

היא הראתה לו כמה פוסטים שכתבו רקדנים שהצטרפו למחנה יופיטר.

הרבה הגיעו מהרחובות. משקמים אותם שם, נותנים להם התחלה חדשה.

"אני כבר לא ממחנה החצויים," הוא עצם את עיניו ונאנח. "פשוט... כבר לא היה לי מקום שם. פרשתי."

הוא הרגיש מעט אשם כשראה הזדהות בעיניים של הייזל.

היה עדיף אילו היה פוגש מישהו לא סימפטי כול כך, שהיה מכריח אותו ללכת בכוח.

היא התקרבה אליו וחייכה בתמיכה. "אני מבינה. אתה רוצה דף חדש במקום חדש."

"לא התכוונת לומר 'אני לא מאמינה לך', או 'למה שאסמוך עלייך?', 'תן לי סיבה טובה להאמין לך', משהו מהדברים האלו?" 

"למה שתשקר לי?" 

פרסי משך בכתפיו. "אני מניח שאת צודקת."

הייזל הכניסה את הפנס לכיס בג'קט שלה. "אני אקח אותך למועדון שלנו, אבל אני צריכה להזהיר אותך."

"מה?"

"הרבה מאוד אנשים לא ייקבלו אותך. כמה ינסו לסלק אותך. בחודש הקרוב החיים שלך הולכים להפוך לדי אומללים."

הוא הניף את ידיו באוויר. "אם זה היה כזה פשוט אז החיים היו משעממים, לא?"

היא בחנה אותו כמה שניות ולא השיבה. 

"בוא אחריי," היא אמרה והלכה לכיוון דלת המתכת.

אחרי הליכה במסדרון ארוך וצר מלא דלתות (שפרסי תהה כמובן לאיפה הן מובילות), הם הגיעו לגרם מדרגות ספירליות.

הייזל התחילה לרוץ במעלה המדרגות, ופרסי השתהה מעט והביט מעלה. 

זה נראה כאילו הגרם מתמשך עד השמיים בסיבובים.

הראש שלו התחיל להסתחרר וראיותו נצבעה נקודות שחורות.

הראש של הייזל בצבץ פתאום מעבר למעקה. "פרסי, אתה עומד להעלות או לא?"

"אני עוד רגע בא. תני לי שנייה... לצבור כוחות."

"זה רק 46 מדרגות."

46 מדרגות. הוא נזכר בערגה במעלית הרעועה אך הנאמנה של מחנה החצויים.

הוא שם את ידו על המעקה והתחיל לטפס.

זה באמת היה קל יותר ממה שזה נראה.

כהגיעו לסוף המדרגות, היא הסיטה את הווילון ששימש כחוצץ בין המדרגות לחדר.

פרסי לא יכל שלא להגות 'וואו' בדממה.

המועדון היה גדול ומלא בדברים מגניבים. מצד ימין של הכניסה הייתה שורת מחשבים, בכיסאות המסתובבים שלהם היה מחזיק משקאות.

ברצינות. מחזיק משקאות בכול כיסא.

בפינה אחת היה טלוויזית פלזמה גדולה מחוברת לקיר, היא הייתה מוקפת בהרבה פופים וכורסאות.

בצד אחר היו תלויים ערסלים בגבהים שונים. 

אבל הדבר שתפס הכי הרבה מקום ומשך את כול תשומת הלב, היה במת הריקודים הנמוכה באמצע המועדון.

היא הייתה כמו בסרטים. מורכבת מריבועים מהבהבים, זרקורים נתלים מעליה בתקרה, פנסים בשולי הבמה, רחבה מספיק כדי שקבוצת אנשים ירקדו עליה.

פרסי לא שם לב שהייזל גררה אותו כבר מחצית הדרך.

הם עברו על פני פינת הטלוויזיה, שהמון אנשים ישבו שם.

אחד הנערים שם לב להייזל. "הי לבסק, תודה שהתנדבת ללכת להרים את הפקק."

"אין בעיה אליאס."

הם המשיכו ללכת, והייזל כיוונה אותו לדלת אחרת, שהובילה לעוד גרם מדרגות.

נהדר. המקום הזה ממש מבוך.

לפחות היה אפשר לראות מההתחלה את הסוף.

"אלה האנשים שאמרת שיהפכו את החיים שלי לאומללים?" שאל אותה. הם נשמעו די נחמדים.

הפנים שלה הקדירו. "ממש לא. אתה תדע כשתפגוש אותם."

היא דפקה על דלת ונכנסה פנימה, פרסי אחריה.

המקום נראה פחות מרשים מהחדר המרכזי. הוא היה פחות צבעוני, היו בו פחות דברים.

ספות, ארון עם מסמכים, רדיו, טלוויזיה קטנה, שולחן רגיל...

נער ונערה עמדו ליד השולחן ועברו על מסמך כול שהוא. 

"אמ.. ריינה?" אמרה הייזל. "יש לנו אורח מהחצויים."

ריינה והבחור השני הרימו את ראשם מהנייר ונעצו את מבטם בפרסי.

הוא הרגיש כאילו עיניה קודחות לתוך נשמתו, וזה לא הרגיש נחמד. היא נראתה אפילו יותר מפחידה בלי איפור, איכשהו.

הבחור היה הראשון להגיב. "תראו, תראו. מחנה החצויים שלח אלינו נציג שיכריז על הכניעה שלהם. אני לא יכול להגיד שלא צפיתי את זה."

הייזל גילגלה את עיניה. "הוא לא נציג. פרסי אומר שהוא רוצה להצטרף לקבוצה שלנו."

"רגע, פרסי ג'קסון?" הנער בחן אותו פעם שנייה. "את צוחקת עליי? נתת לו להיכנס לכאן?"

"אה... למה לא?"

"הוא הסגן של מנהיגת קבוצת מחנה החצויים. היא בטוחה שלחה אותו לרגל אחרינו, לגנוב את הכיאוגרפיה שלנו לתחרות."

"פרסי ממש לא כזה! הוא בא לפה בשביל התחלה חדשה. כמו כולנו."

הנער נראה ממש מתוסכל. "את גם לא יודעת לרקוד וגם טיפשה? לפעמים אני תוהה איך התקבלת לפה."

פרסי לא הכיר את הבחור, אבל הרגיש מהתחלה שהוא הולך לשנוא אותו. 

הוא רצה להגן על הייזל, אבל ריינה דיברה לפניו.

"אוקטביאנוס, אל תדבר ככה אל עמיתה לקבוצה." היא אמרה בשקט. "ואת, הייזל. נתת למישהו להיכנס לפה סתם ככה?"

"הוא לא סתם מישהו, הוא..."

"כן, פרסי ג'קסון. אני יודעת מי זה."

הנימה הנוזפת שלה גרמה להייזל להסמיק, ולאוקטביאנוס לגחך.

אבל החיוך נמחק מהפנים שלו כשריינה הפנתה אליו מבט שהבהיר לו שרצוי שישתוק.

כנראה זאת הסיבה שהיא הבוס.

היא המשיכה לדבר אל הייזל. "להבא תדעי שאני לא נותנת לכולם הזדמנות שנייה, לא לכולם מגיע אחת כזאת. אבל הכוונות שלך היו טובות. את יכולה ללכת."

הייזל הנהנה, לחשה לפרסי 'בהצלחה', ויצאה משם.

אוקטביאנוס שילב את ידיו. "מה עכשיו? שולחים הודעה לשופטי התחרות שמחנה החצויים ניסה לרגל אחרינו?"

ריינה הניחה את ידיה על השולחן. "גם אתה יכול ללכת."

"מה?"

"יש לך שיעור מעשי להדריך. אתה משוחרר."

פרסי הרגיש כאילו אבן יורדת מליבו. הוא לא יכל לסבול את הבחור.

אוקטביאנוס שלח אל פרסי מבט לא סימפטי. "ומה איתו?"

"אני אעשה מה שארגיש לנכון. תודה על העזרה שלך עם מסמך."

פרסי החניק צחוק, כי מה שהוא שמע היה 'תעוף מהפרצוף שלי כבר'.

אחרי שאוקטביאנוס עזב, ריינה הסתובבה קצת ברחבי החדר, הוציאה קלסרים מתוך הארון, הסתכלה על דפים, כאילו פרסי לא שם.

אוקיי... זה מוזר. ומביך.

היא נשענה על השולחן והדליקה טלוויזיה. היא נכנסה לתוכניות מוקלטות ושמה אחת מהן.

הוא התקדם כשזיהה את התוכנית. So You Think You Can Dance.

זה היה פרק שאנבת' והוא הופיעו כרקדנים אורחים.

"ג'קסון, אתה יודע מה אני רואה?" היא הצביע על המסך. עליו ועל אנבת'.

"האמ... שני אנשים רוקדים ריקוד מודרני?"

ריינה גילגלה עיניים. "לא. זה הדבר החיצוני. אני רואה שותפים שסומכים אחד על השני. כשצ'ייס התעופפה באוויר, אז לא היה בה היסוס. היא ידעה שתתפוס אותה."

"בסדר, ו...?"

"זה לא משהו שקל לבנות, זה לא משהו שקל להרוס. אז אתה בא ואומר לי, שאתה פרשת ממחנה החצויים ואתה רוצה להצטרף למחנה יופיטר?"

פרסי שכח את כול מה שאנבת' אמרה לו להגיד. בלאקאאוט ברגע הגרוע ביותר.

"כן," הצליח להשיב לה. וואו, איזה גאון.

"אני ארשה לעצמי להיות בוטה ופשוט לומר שאני לא מאמינה לך."

משפטים שלמים. "טוב, אני לא הייתי מאמין לעצמי. אם היית מאמינה לי ישר אז לא היית קפטנית טובה במיוחד."

"אז תן לי סיבה אחת טובה למה שאתן לך להצטרף."

"אני לא יכול."

היא הופתעה. "סליחה?"

"שום סיבה לא תשכנע אותך, אני יכול להבין את זה משתי השניות שאני מכיר אותך."

ריינה חייכה. אולי משעשוע, אולי מכנות. אבל החיוך נעלם מהר מאוד.

"ג'קסון, דבר אחד טוב שאני יכולה להגיד על מחנה החצויים זה-"

"שהם רקדנים סופר מעולים?"

"לא זה," היא ביטלה אותו, אבל השתהתה. כאילו מה שאמר גרם לה להתעמק במשהו.

פרסי תהה מה יכול להיות משמעותי בארבעת המילים שאמר.

ריינה סגרה את הטלוויזיה. "בסדר. אתה יכול להישאר."

"מה?"

"הנה התנאים: אתה לא נכנס לחדרי הסטודיו בהם מתאמנים לקראת התחרות, אתה לא מורשה לשאול אנשים על הכיאוגרפיה לתחרות, ואם אני אמצא אותך במשרד שלי מבלי שקיבלת רשות, אתה עף מפה על טיל."

"אוקיי... אני לא מבין כלום."

"תלך לחפש את הייזל, היא תראה לך את הסביבה."

פרסי עשה תנועת פסק זמן בידיים שלו. "רגע, מה גרם לך לשנות את דעתך?"

ריינה סגרה את הקלסר שהחזיקה והסתובבה אליו. "בין אם אתה משקר לי או לא, כי רוב הסיכויים שאתה משקר, אתה אמרת *הם*."

"אני עדיין לא מבין כלום."

"קודם, כשאמרת שמחנה החצויים הם רקדנים מעולים. אמרת *הם*, לא *אנחנו*. גם אם אתה לא מספר לי את האמת, אתה לא מרגיש שייך למחנה החצויים."

פרסי בלע את רוקו והשפיל את מבטו. "אני לא..."

"נתת לי סיבה טובה להאמין לך. אתה משוחרר, ג'קסון."

הפרק הקודם