למה דווקא אני?

למחרת שלחתי להורי את אחד הינשופים של הבית ספר, כדי להודיע להם שישלחו לי את החבילות והמכתבים עם הרה התנשמת של אמא.

אחרי ששלחתי את הינשוף הלכתי בשקט למעונות, כי השעה הייתה שתיים בבוקר.

אם אתם שואלים מה אני עושה לעזאזל ערה בשעה כזאת אני אסביר לכם, בלק וחבורתו נהנים למתוח אותי בכול שעה ביום וקרה כבר לא פעם שקמתי בבוקר והיו מלא עכבישים על המיטה שלי או התעוררתי עם שיער כחול, אז התחלתי לקום מוקדם ולרוב ניצלתי את הזמן הזה להכנת שיעורי בית או לצאת לריצת בוקר.

היום התחשק לי סתם לשבת ליד האגם, אבל לפני זה עליתי לחדר להחליף בגדים.

בחרתי חצאית קפלים שחורה, חולצת כפתורים לבנה ארוכה, סוודר שחור ועניבה שחורה עם סמל גריפינדור. אספתי את השיער שלי לקוקו גבוה, נעלתי את נעלי האולסטאר השחורות והגבוהות שלי (מהסוג שמגיע עד הברך) וענדתי את עגילי הזהב שלי בצורת סניץ'. אני מאד אוהבת קווידיץ' וחשבתי לנסות להיבחן השנה לתפקיד חובטת למרות העובדה שבלק הוא חובט בקבוצה ושג'יימס פוטר הוא המחפש והקפטן של הקבוצה.

רגע לפני שיצאתי מהחדר נטלתי את השרביט שלי העשוי עץ דובדבן בארוך 28 סנטימטרים עם ליבת נוצת עוף חול. הכנסתי אותו לכיס מיוחד שתפרתי בנעל וירדתי.

הלכתי בשקט למדשאות כשהשמש התחילה לזרוח. ייבשתי את הדשא לפני שהתיישבתי עליו, בדיוק כשהתיישבתי ואספתי אבנים קטנות כדי להקפיץ על המים קול מאחורי גרם לי כמעט להתקף לב.

"את ערה מוקדם" זינקתי על רגלי והסתובבתי לראות את האדם שדיבר (לפני שאתם קופצים למחשבות של: 'אוי יראו לה את התחתונים!' תמיד יש לי מכנסון קצר מתחת לחצאית).

"בוקר טוב בלק" אמרתי כשהבחנתי שהוא זה שדיבר בין ארבעת הקונדסאים  שעמדו מאחורי. "היי רוז" בירך אותי רמוס, אחד מהקונדסאים שכן סבלתי.

"תקשיבו, ממש נמאס לי מהמתיחות שאתם עושים לי כול הזמן ודי נמאס לי לקלל אתכם" ,סיריוס גיחך, "אז יש לי הצעה קטנה בשבילכם".

"איזו הצעה?" ג'יימס הסתקרן, "במקום שאני אהיה הקורבן אני רוצה להשתתף במתיחות" חיוך זדוני עלה על פני והבעות הלם על פני הקונדסאים.

בלק היה הראשון שהתאושש מההלם, "ובכן יקירתי" כרך את זרועו סביב כתפי "תצטרכי לעבור את מתיחת הקבלה" גם ג'יימס התנער מההלם וכרך את זרועו סביב מותני "אחרי המתיחה אנחנו נבדוק אם באמת יש לך את מה שדרוש כדי להשתתף במתיחות שלנו".

"כבר יש לי רעיון" החיוך הזדוני שהיה על פני התרחב והפך לממזרי.

 הרעיון שלי היה ככה: ידעתי את הסיסמא לחדר מועדון של סלית'רין, ובשעות שיטוטי הרבות בספרייה נתקלתי באינספור קללות וכישופים קורעים מצחוק והיה אחד שממש מצא חן בעיניי. הכישוף מתפוגג מעצמו רק לאחר 72 שעות ואין כישוף ביטול, הוא גורם לשיער של הקורבן להיצבע בצבע זרחני, הבגדים הופכים לבגדי ליצן ואי אפשר להוריד אותם, הפנים נצבעות בוורוד פוקסיה  זוהר ומהרגע שאתה מטיל אותו הוא נמצא בצורת עשן עד שהקורבנות עוברים דרכו.

הם פשוט השתגעו על זה. מכיוון שהשעה הייתה שלוש בבוקר, רצנו למרתפים, אמרתי את הסיסמא שהייתה "נחש כסוף" ונכנסנו לחדר מועדון שהיה כולו כסוף ירוק מבחיל. הם עמדו מאחורי בעודי מטילה את הכישוף והעשן מתחיל לצאת מהשרביט שלי "הלטו פינטו זריקו ונה". העשן המשיך לצאת מקצה השרביט שלי בעננה ורודה סמיכה והתפזר בכול רחבי המועדון המזוויע.

ברגע שסיימתי להטיל את הכישוף יצאנו בריצה מחדר המועדון ישר למדשאות. ברגע שהפסקנו לרוץ פרצנו בצחוק פרוע.

"אני לא יכול לחכות לראות את ההבעות פנים שלהם בארוחת בוקר" צחק סיריוס, "את ממש קונדסאית מלידה" ג'יימס נתמך על סיריוס בעודו מנסה להסדיר את נשימתו אחרי הריצה והצחוק.

"ממחר את קונדסאית רשמית" הם לחצו את ידי וככה התחילה הדרך שלי כקונדסאית.

הפרק הקודם		הפרק הבא