החופשה של הארי רון והרמיוני

בס"ד

ויתור זכויות: כל הזכויות על חלק מהדמויות ועל עולם הקוסמים שמורות לג'ואן ג'ו רולינג ואין לי כוונה להרוויח כסף מכל זה, רק להינות.

המכונית המקרטעת השמיעה רעשים מהמנוע. זה היה הרכב היקר ביותר שהארי, רון והרמיוני יכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית, והיא די ענתה על צרכיהם. הם כמעט ולא נסעו בה, לכן היא לא הייתה רגילה לנסוע למרחקים ארוכים.

"הרמיוני," רון אמר, "תעשי משהו לאוטו לפני שהוא יפוצץ את כולנו! את בטוח מכירה קסם כלשהו שיעצור את הרעשים!"

"אני לא יכולה, רון," הרמיוני אמרה לו בפעם העשרם, "אני נוהגת!"

הארי ישב במושב האחורי והביט בהם בשעשוע. הוא באמת התרשם מהרמיוני ומאיך שהצליחה לעבור טסט של מוגלגים. הוא ניסה פעם אחת ללמוד לנהוג, אבל הוא היה צריך גם להזיז את ההגה וגם להסתכל לכביש וגם למראה האחורית וגם למראות הצדדיות וגם להזיז את ידית ההילוכים וגם ללחוץ על הקלאץ' וגם לא לדרוס אף אחד וגם לאותת וגם לזכור את הדרך? זה היה הרבה יותר מדי בשבילו, וגם רון חשב כמוהו.

"לפחות כשנגיע לשם נוכל לנוח, אני בסוף אקיא מכל הטלטולים האלה..." רון התלונן שוב, "והכביש הזה בכלל לא משובש!"

"די, רון, תנסה להנות מהנוף בזמן שאני מנסה להביא אותנו לשם בחתיכה אחת," הרמיוני ענתה לו.

רון חייך. "וכשנגיע בחתיכה אחת, מה את מתכוונת לעשות לי? כי הגב שלי כואב..." הוא אמר.

"היי, כבר דיברנו על זה!" הארי אמר פתאום.

"אוף, בסדר, בסדר..." רון ענה באכזבה. הם באמת דיברו על זה, שלושתם, לפני היציאה לחופשה. הארי הסביר להם שאם הם באמת רוצים שקט ושירגישו בנוח אז שרון והרמיוני יצטרכו להפסיק להיות כאלה דביקים כשזה רק שניהם והוא, הארי הרווק הבודד. הוא מרגיש כל כך לא בנוח שהם עושים את זה, וזה נוגד את מטרת החופשה שלהם - נוחות. לא סתם הם בחרו לנפוש במקום מוגלגי, רחוק מכל עולם הקוסמים. כל אדם שהכירו הזכיר להם את זוועות המלחמה, וכל קוסם או מכשפה שלא הכירו היה מגיב בהתלהבות ומבקש חתימות. הארי, רון והרמיוני קיבלו כל מני מתנות ממעריצים בדואר, משונות יותר ופחות. רי פרחים, בונבוניירות, קופידונים מזמרים ואפילו זוג תחתונים מלאים בליפסטיק הגיעו פעם לתיבת הדואר של הארי. לא, הם היו חייבים את החופשה הזאת. וזה גם רק לשבוע, שבוע אחד של שקט לפני שחוזרים למירוץ החיים. מה כבר יכול לקרות?

אז הם נפרדו מכולם, הבטיחו לגברת וויזלי הבוכייה שהם יחזרו בריאים ושלמים, ושזה רק לשבוע ואין לה מה לדאוג. ועכשיו הם נוסעים להם למקום שהרמיוני מצאה בעיתון מוגלגי כלשהו בטענה שהוא "הכי טוב בכל האי הבריטי." הם העדיפו להגיע ברכב שלהם כדי לא לעורר חשד, רק שהרכב החלש שלהם התקשה להרכיב אותם.

"נו, הרמיוני, תעשי איזה קסם קטן שיעזור לאוטו," רטן רון.

"רונאלד וויזלי, בפעם העשרים ואחת, אני לא יכולה לבצע קסמים כשאני נוהגת!" זעפה הרמיוני.

הארי נאנח. הוא שלף את שרביטו החדש (אחרי הקרב על הוגוורטס החליטו כולם לקנות שרביטים חדשים, הרי חצי מהמתים בקרב נהרגו רק בגלל ריב על שרביטים) ולחשש משהו שתיקן את הרכב.

"הו, תודה הארי, לפחות אתה דואג שנגיע בחתיכה אחת," רטן רון.

הרמיוני בלמה את הרכב.

"מה קרה?!" שאלו הארי ורון המבוהלים.

"אני לא מוכנה לנהוג ככה, רון מפריע לי להתרכז וזה גם ממש לא נחמד מצידו!" היא רגזה.

"אויש, נו, דווקא את צריכה להבין אותי יותר מכולם," ניסה רון לפייס אותה, "אותי, את כל השטויות וחוסר הטאקט שלי, במידה מסוימת זה מה שגרם לך להתאהב בי..." הוא קירב אליה את ראשו.

"הו, רון... הרמיוני קרבה את ראשה אליו.

"אהמ!" רעם הארי.

"אהמ... אתה צודק... סליחה..." הרמיוני אמרה וחזרה לנהוג.

הם ישבו בשתיקה כמה דקות כשהארי הציע לפתוח את הרדיו, "גם ככה השתיקה הזו מעיקה עליי ואני לא אוהב את זה. אני רוצה לחזור למה שהיינו פעם, לפני שהכל התחיל, שלושה חברים טובים מהוגוורטס שנהנו ביחד ושיחקו אותה בלשים ועל הדרך הצילו את כל הוגוורטס. פעמיים."

"כן, חוויות, איך שהמלכה בשחמט המוזר הזה נתנה לי מכות רצח בדרך לאבן החכמים," צחק רון.

"צחוקים, איך שהבסיליסק איבן אותי," הרמיוני רטנה.

"איך ששחררנו את סיריוס ובקביק..." הארי התרפק על העבר.

"וזהו. ואז וולדמורט חזר והחוויות נגמרו," הוא סיים במרירות.

הם שבו לשתוק.

"באמת היה כיף, בשנתיים הראשונות, הייתה נאיביות כזאת," רון אמר בחולמניות. "הרמיוני, תפתחי את הרדיו, אולי יהיה שם משהו שיעלה את המורל."

"רון, בפעם העשרים ושתיים, אני נוהגת!"

"אוף... בסדר... בסדר..." התעצבן רון והדליק את מכשיר הרדיו שהיה להם באוטו. גיטרות התחילו להישמע.

"היי, אני מת על השיר הזה!" קרא רון.

"שיר מצוין לנסיעות," הסכים הארי.

"when i wake up
well i know im gonna be
im gonna be the man who wakes up next to you" רון שר את ההתחלה של הבית הראשון. היה זה השיר I'm gonna be הידוע יותר בתור 500 miles.

"די, רון, תן לשמוע את הזמר!" צחקקה הרמיוני והרדיו המשיך לנגן להם. זה שבר את המתח שהיה ביניהם והם התחילו לצחוק יחד, ובפזמון שלושתם זייפו יחד:

"But I would walk 500 miles 
And I would walk 500 more 
Just to be the man who walked a 1000 miles 
And fall down at your door " הם שרו יחד והחלו לצחוק. הארי החל למחוא כפיים, רון רקע ברגליו והרמיוני רקדה לה במקומה.

למרות שהיא נוהגת.

למזלם הנזק לא היה נורא, אמנם הפגוש הקדמי נמעך לגמרי אך כריות האוויר הצילו את רון והרמיוני והארי התנגש במושב של רון אך גם הוא יצא ללא פגע. למזלם הם בדיוק סטו לשביל עפר שהיה אמור להוביל אותם ליעדם לפני התאונה, כך שהם היו במרחק הליכה מהמלון. למזלם הרמיוני גם נהגה במהירות נמוכה באותו שביל עפר.

לרוע מזלם, לעומת זאת, הפגוש הקדמי נמעך לחחלוטין מההתנגשות בעץ והרכב העלה עשן.

"הארי, רון, קחו את כל התיקים שלנו ורוצו! אנחנו במרחק התעתקות משם!" הרמיוני המבוהלת קראה בעודה פותחת את תא המטען ומרוקנת אותו ממזודותיהם.

"הרמיוני, מזל שלא הבטחת להחזיר גם את הרכב בחתיכה אחת, כי אז היית מסתבכת עם אמא שלי בגדול..." רון אמר.

"אנחנו אפילו לא צריכים להתעתק," הארי אמר ועלה על גבעה סמוכה, "תראו!"

ואכן מבעד לגבעה הייתה מדשאה רחבת ידיים ובסופה היה המלון שלהם, מלון עם נוף אירופאי פסטורלי, מלון מפנק ובלי הרבה אנשים. החופשה השקטה והמושלמת.

"בואו!" הארי קרא ובעודו אוחז את מזוודתו החל לרוץ לאורך המדשאה.

הרמיוני חייכה. "שנרוץ אחריו?" היא שאלה את רון.

"נו, מגיע לנו קצת להשתולל, לא?" רון ענה ויחד עם הרמיוני רצו גם הם לאורך הדשא.

הם הגיעו לכניסה למלון, מתנשפים אך מרוצים, ועברו מבעד לדלת הזכוכית אל תוך הלובי הצנוע.

"שלום, יש פה מישהו?" הרמיוני שאלה היות ולא ראתה איש מלבדם מאחורי הדלפק או בכלל בלובי.

"שלום!" נשמע קול נשי, כזה שהזכיר להארי את דודה פטוניה. קול של אישה חטטנית שכל הזמן דוחפת את האף בגינה של השכנים. בעלת הקול הייתה אישה שמנמונת וג'ינג'ית שצצה לה מאחורי הדלפק. היא לבשה בגדים שהיו צמודים עליה והבליטו את גופה הרחב ולעסה מסטיק בקול רם. היא נראתה כבת שלושים וחמש.

"שלום, אני פיונה, נעים מאוד. הזמנתם חדר?" היא שאלה בחיוך ובקול מאנפף.

"אהה... כן, פיונה," הרמיוני אמרה בבלבול, "אני רק אחפש פה את כרטיס האשראי שלי..."

"אין צורך," פיונה אמרה, "גם ככה כמעט ואין פה אנשים. למעשה אתם האורחים היחידם פה כרגע, אז אולי רק תגידי לי על שם מי הזמנתם את החדר?"

"אהה... גריינג'ר, הזמנו בעזרת כרטיס האשראי שלי," הרמיוני ענתה.

פיונה הסתכלה במחשבה המיושן בשעה שרון והארי בהו במכשיר בפליאה.

"אה, זה מחשב עם הwindows החדש, מרשים, נכון?" פיונה אמרה בחיוך להארי ורון, והם זכו למבטים זועפים מהרמיוני, מבטים האומרים: "אל תסגירו את העובדה שאנחנו קוסמים!".

"כן, אני רואה, הזמנתם חדר אחד..." פיונה עיינה בצג המחשב, "אבל בגלל שהמלון ריק אני יכולה לתת לכם שני חדרים באותו המחיר, אחד לזוג ואחד ל...לו," היא הצביעה על הארי שהפעם היה תורו לנעוץ מבט זועם בהרמיוני. הרמיוני הבינה את הרמז.

"תודה, אנחנו נוותר... נישאר בחדר אחד, שלושתינו," היא ענתה.

"נו, טוב, אם זה מה שאתם רוצים," פיונה ענתה והושיטה להם מפתח. "ברוכים הבאים למלון לוטוס," היא אמרה בחיוך, "החדר שלכם נמצא בקומה החמישית. אתם מוזמנים להשתמש במעלית."

"תודה רבה לך, פיונה," הרמיוני חייכה בחזרה והשלושה עלו לחדרם.

החדר היה די מרווח. הייתה בו מיטה זוגית אחת ומיטת יחיד נפרדת, שני חדרי שירותים מרווחים וחדר אמבטיה אחד. היה להם מטבחון וחדר ארונות, נראה כאילו החדר מוכן לשהותם למשך שבוע ימים.

"אה, אני משתוקק להניח את ראשי על הכר הרך... או לעשות אמבטיה נעימה..." אמר רון.

"אני אבחר באמבטיה," הוא אמר ונכנס פנימה יחד עם מגבת, בשעה שהארי התמקם במיטת היחיד.

"אתה לא חייב לישון פה לבד," הרמיוני אמרה לו.

"לא, זה בסר, תישנו אתם יחד, עדיף שרון יישן איתך מאשר שאני אעשה את זה במקומו," הוא ענה.

"אולי אתה תישן עם רון ואני אהיה במיטת היחיד," הרמיוני הציעה.

"לא," הארי אמר, "תישארו אותם יחד. אני גם צריך שקט משלי. הגיבושון הנחמד הזה יכול לחכות למחר. גם צריך לעשות משהו עם האוטו," הוא הזכיר.

"יו! האוטו!" הרמיוני החווירה. "תגיד לרון שהלכתי לבדוק מה נעשה עם האוטו! אני לא חושבת שלחש קטן יעזור לנו עכשיו..." היא נאנחה ויצאה מהחדר, משאירה את הארי לבדו.

בעבר הארי היה סובל משקט כזה. סנייפ אהב להציק להארי בגלל זה, אבל הארי ידע כל הזמן שהיה משהו בדבריו. כל האווירה ותהילת הפרסום שסביבו באמת גרמה לו להרגיש טוב יותר, כל עוד הרכילויות לא היו שהוא היורש של סלית'רין או שהוא איזה משוגע שדמיין שראה את וולדמורט חוזר מהמתים או "גורם שלילי מספר אחת". הצלקת על גב ידו של הארי, "לא אספר עוד שקרים", הכאיבה לו פתאום כשנזכר בה. לפחות צלקת הברק על מצחו לא כאבה לו מאז שהרג את וולדמורט.

אבל הארי של היום הוא לא הארי של פעם. הוא העדיף את השקט, את הבדידות. כל האנשים סביבו הכבידו עליו ולא היה לו רגע אחד של מנוחה בשבועות האחרונים. בשנה האחרונה, למעשה. הוא כל הזמן היה עסוק בלצוד את ההורקרוקסים ולשמור על חייו וחיי חבריו. הוא רצה להשתעמם, הוא השתוקק להיות בחוסר מעש. לפעמים הוא אפילו התגעגע לימים בהם היה נעול בארון שמתחת למדרגות בדרך פריווט. לכן השקט הזה כל כך התאים לו. עכשיו הוא רק עם שני חבריו הטובים ביותר, אבל לא מתוך הכרח כמו בתקופה שבה צדו את ההורקרוקסים, תקופה בה הייתה סכנה ממשית לבטוח במישהו והיחידים שהארי בטח בהם היו רון והרמיוני. לא, הפעם זה היה מויזמתו. הייתה לו ברירה אחרת, אבל הפעם הוא בחר להיות עם שניהם. הוא רצה לחזור לשקט. לכן גם לא הפריע לו להיות לבד לכמה זמן, הרי הוא כבר לא כל כך נהנה מהפרסום. זה כבר החל להכביד עליו.

דלת חדר האמבטיה נפתחה ומשם יצא רון, מכוסה במים, אדים ומגבת.

"אתה לא מבין איזו אמבטיה מצוינת יש שם! הרבה יותר טוב מהמקלחון העלוב בהוגוורטס! כמעט כמו אמבטיית המדריכים!" רון התלהב.

"כן? נהנית?" הארי חייך אליו.

"מה יש? אתה נראה עצוב כזה," און אמר פתאום.

"לא, אני סתם נרגע מהשקט," הארי השיב.

"טוב," המשיך רון, "אז בכל מרה אני כולי יושב שם, מורח על עצמי כל מיני שמנים וסבונים, כשפתאום אני שומע אנשים שרים מלמעלה! חשבתי שאנחנו לבד במלון, לא?"

"מוזר," הארי אמר, "אולי אחד העובדים מאזין למוזיקה בחדר מעלינו."

"בחדר האמבטיה?" רון שאל, "באמת, הארי! אולי יש משהו מוזר במלון הזה?"

"לא יכול להיות, רון, זה מלון מוגלגי, עם אנשים מוגלגים וחדרים מוגלגים. אין פה שום דבר מוזר," הארי ענה.

"אוף... בסדר... בסדר..." רון אמר והתלבש.

"תגיד, רון," הארי אמר פתאום.

"מה?"

"יכול להיות שאתה בסך הכל מתגעגע לתקופה שבה היינו שלישיית ילדים בלשים שהצילו את הוגוורטס?" הארי שאל בחיוך.

"אין לך מושג כמה, אתה יודע מה הייתי עושה בשביל לחזור לאותם רגעים?" רון אמר בחיוך.

"מה?"

"הייתי מוותר על אכילת צפרדעי שוקולד עד יומי האחרון!" רון הצהיר.

"אז כדאי שתפסיק לאכול," נשמע קולה של הרמיוני שנכנסה לחדר.

"הרמיוני! איפה היית?" שאל רון.

"הלכתי לבדוק מה שלום מהכונית ומה אפשר לעשות כדי להציל אותה, או לפחות לחזור הביתה, וראיתי שם משהו ממש מוזר."

"כן, גם שמעתי אנשים שרים בחדר האמבטיה מעלינו!" רון אמר.

"נו, זה יכול להסביר כמה מהדברים שראיתי שם," הרמיוני אמרה.

"אז בואו נראה מה זה!" רון קפץ במקום מרוב שמחה.

"באממ?" הארי שאל, "אולי נדחה את זה למחר? באנו לפה לנוח..."

רון והרמיוני הביטו בהארי בחיוך.

"איפה ההארי שאני מכיר? זה שהיה קופץ להרפתקאות! זה שהיה עושה הכל כדי להציל את העולם! אולי אנחנו עומדים להציל את העולם עכשיו!" התלהב רון.

"איפה ההרמיוני שאני מכיר שהייתה מרגיעה אותי, ואת רון בעיקר?" שאל הארי בחיוך.

"נו, הארי, בחייך," הרמיוני ארמה לו, "הרפתקה אחת אחרונה? לזכר הימים ההם?".

הארי הביט בידם המושטות ללחיצה של רון והרמיוני.

"לזכר הימים ההם," הוא אמר בחיוך ולחץ את ידם.

"אז ככה," הרמיוני החלה לספר להם בדרכם החוצה מהמלון, "זה התחיל בזה שראיתי מישהו שאין ספק שכולנו מאוד אוהבים..." היא אמרה בציניות.

"מי?" שאלו הארי ורון כשהם בדיוק עברו ליד פיונה בלובי.

"קוראים לו דראקו מאלפוי..." הרמיוני החלה לספר להם בעודם יוצאים מהמלון ומטווח השמיעה של פיונה, שהרימה את הטלפון בקבלה, חייגה למספר כלשהו ואמרה לשפופרת הטלפון: "פוטר ונשי החברים שלו יצאו החוצה לרגע, אפשר להתחיל בתוכנית..."

אם אתם לא מכירים את השיר שהם שמעו בדרך למלון ורוצים לדעת מה זה השיר המוזר הזה אתם מוזמנים לשמוע אותו בקישור הבא: https://www.youtube.com/watch?v=tM0sTNtWDiI

		הפרק הבא