החופשה של הארי רון והרמיוני

בס"ד

"אין מצב! את עובדת עלינו, הרמיוני!" רון אמר בעודם חוצים את השדה שהפריד בין המלון לבין הרכב השבור.

"לא נכון," הרמיוני ענתה, "תראו בעצמכם!" והצביעה לעבר המכונית ההרוסה.

ובאמת, על העץ שבו התנגש הרכב נשען לא אחר מאשר דראקו מאלפוי. גם הוא היה לבוש בבגדי מוגלגים. הוא נראה אדיש כשהתקרבו, בהה בנקודה מרוחקת באוויר ושיבולת הייתה בפיו. מראה מתנשא משהו.

"מאלפוי!" צעק הארי, "מה אתה עושה כאן?! לא הספיק לך הקרב בחדר הנחיצות?"

"אוי, פוטר," מאלפוי אמר וירק את השיבולת על הרצפה כשביטא את האות פ' במילה "פוטר", "נימסים אף פעם לא היו הצד החזק שלך, ותאמין לי שאם הייתה לי ברירה לא הייתי בא הנה."

"מה קרה? ומה עשית להרמיוני?" שאל רון בכעס.

"לא עשיתי כלום לחברה הבוצ-" החל דראקו לומר אך לפתע עצר את עצמו, והמשיך: "התכוונתי, החברה בת המוגלגים שלך. היא התחילה לתחקר אותי בדיוק כמוכם. בשם הגופייה של מרלין, הבחורה הזאת הצליחה להוציא ממני הכל! היא צריכה להיות חוקרת במטה ההילאים!"

"מפתיע לשמוע את זה ממך, מאלפוי," רון אמר ואז פנה להרמיוני, "במילים אחרות, מה שאדון ד. מאלפוי מנסה לומר הוא שהיית יכולה להיות אוכלת מוות נהדרת!".

"נו, באמת, וויזלי..." מאלפוי השיב, "בעצם אין לי סיבה להתאכזב... לא הייתי צריך לצפות ממך לרמה גבוהה של הומור."

"די, מאלפוי, אתה מתחיל להישמע כמו סנייפ, אולי תאמר לנו סוף סוף מה אתה עושה פה?" הארי התעצבן.

"מה, גריינג'ר לא אמרה לכם?" שאל מאלפוי והחל לדבר, "באתי הנה כי לא הייתה לי ברירה. ידעתי שהמקום הכי בטוח הוא לידכם."

"לידינו? מדוע?" שאל רון בבלבול.

"בטוח? מפני מי?" שאלה הרמיוני בפליאה.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" סיכם הארי את התחושה הכללית.

"היי, הרמיוני," רון אמר פתאום, "חשבתי שהוא אמר שהוצאת ממנו הכל!".

"תהיה בשקט ותן לי לדבר," מאלפוי המשיך, "בכל זאת אתם הבסתם את אדון האופל והצלחתם לברוח מהאש המוזרה הזאת שקראב עשה שם... אלוהים יודע מה זה היה בחדר הנחיצות... בכל מקרה, הצלחתם לעשות את הבלתי אפשרי כשבערך כל העולם היה מחומם עליכם ואני אישית, בתור בן למשפחה כל כך מקושרת, מכיר כמה וכמה אנשים שהיו מקריבים את האידאלים שלהם ומסגירים אותך לאוכלי המוות כדי לשמור על התחת המסכן שלהם, כמו קסנו לאבגוד."

"או כמו דראקו מאלפוי," רון הוסיף במידע משלו וזכה למבט רושף אש ממאלפוי.

"מותר לי להשתיק את הדבר הזה?" דראקו שאל והוציא את שרביטו בהיסוס מדש גלימתו.

"הו, לא, מאלפוי! בבקשה אל תשתמש בשרביט שלך! אני מפחד לעשות איתך דו-קרב, ראית מה קרה בפעם שעברה שהתעסקנו עם שרביטים!" הארי אמר ביראה.

"נו, פוטר, נראה לך שאחרי הקרב על הוגוורטס אני לא אקנה שרביט חדש?" שאל דראקו בבוז.

"בסדר, נו,תמשיך," האיץ בו רון.

"אני לא אקבל ממך פקודות, וויזלי, אני ממשיך מרצוני החופשי," ענה דראקו.

"ההערה הזאת הייתה הכרחית?" רון התלונן ודראקו התעלם והמשיך בסיפור.

"רק לידכם אני מרגיש בטוח מהנשיאים," דראקו אמר.

"ממי?" שאל הארי.

דראקו, רון והרמיוני הביטו בהארי בפליאה.

"אל תגיד לי שאתה לא מכיר את הנשיאים," רון אמר, "האגדה המטופשת הזאת..."

"מאלפוי, אתה מפחד מהנשיאים?" שאלה הרמיוני בלגלוג.

"הם אמיתיים! אתם לא מבינים?!" דראקו ענה בבהלה.

"אולי מישהו מוכן לומר לי על מה אתם מדברים?!" התעצבן הארי.

"זו סתם אגדת ילדים מטופשת," הרמיוני ענתה.

"זה על הנשיאים שהם פשוט עושים דברים רעים לאנשים ויש להם כוחות קסם חזקים ממש והם יכולים לעשות כל מיני דברים ממש מוזרים," אמר רון, "זה טבע מוזר, לא ככה?"

"מה? הם אנושיים?" הארי שאל.

"לא, הם... הם פשוט נשיאים..." רון אמר במשיכת כתפיים, "סתם אגדת ילדים."

"הם אמיתיים! אני הצלחתי להימלט מהם ובאתי אליכם כדי שתצילו אותי מהם! אני יודע שאתם מסוגלים!" מאלפוי המפוחד ענה.

"תקשיבו לי, רון והרמיוני," הארי פנה אליהם פתאום, "אם יש משהו שלמדתי מאז שהגעתי להוגוורטס זה שאם יש אגדת ילדים כלשהי היא כנראה אמיתית. זה קרה לנו עם חדר הסודות, עם אוצרות המוות ועם עוד דברים רבים אחרים. אז אל תיתממו לי עם ה'נשיאים', ואם מאלפוי בא ומזהיר אותנו אז כנראה שיש לו סיבה מספיק טובה לעשות את זה!".

"יש משהו במה שהוא אומר," רון ציין ואז הרים את עיניו השמימה וצעק: "משהו מצחיק, גברת ג'יי קיי רולינג?!"

"אז מה אנחנו אמורים לעשות, מאלפוי? למה שנבטח בך? אחרי כל מה שעשית לנו?" שאלה הרמיוני בחשדנות ודראקו נאנח. הארי, לעומת זאת, ידע שיש להם סיבה די טובה לבטוח בדראקו. הוא נזכר בשיחה האחרונה שלהם.

זה קרה כמה ימים לאחר הקרב על הוגוורטס. רוב אוכלי המוות נתפסו או מסרו אליבי, ואוכלי המוות מתחת לגיל 21 שהיו בנים להורים אוכלי מוות יצאו זכאים ללא משפט אלא אם כן הם סיצעו עבירות ממש חמורות. ודראקו מאלפוי ביצע... ובכן, כלום.

באותם הימים, עד שכל עולם הקוסמים ירגע וישתקם, הארי, רון והרמיוני התגוררו בהוגוורטס באישורה של המנהלת הזמנית מינרווה מקגונגל. הוגוורטס הפך למעין מחנה פליטים והלימודים בו הופסקו באותה שנת לימודים עד האחד בספטמבר הבא. חדרי המועדון הפכו גדולים יותר וחדר הנחיצות הפך למעונות לכל אותם אנשים. באולם הגדול, במקום ארבעה שולחנות בתים ושולחן מורים אחד, היו שבעה שולחנות בהם כולם ישבו לפי איך שרצו. הארי הרגיש אז לראשונה איך כל הפרסום והתהילה מעיקים עליו וניסה להתבודד כמה שיותר. כך קרה שאת רוב הזמן הוא העביר בשכיבה על הדשא במדשאות.

באחת מאותם פעמים בהם הארי חיפש את השקט שלו ניגש אליו דראקו מאלפוי והתיישב לידו.

"היי מאלפוי," אמר אז הארי בהיסח הדעת.

"אממ.... פוטר... אני צריך לדבר איתך," דראקו אמר.

"דבר," הארי התיישב, "מה יש?"

"אז זה בקשר ל..." דראקו החל לומר. הארי גילה עניין רב בגמגום הזה.

"בקשר להכל," דראקו אמר לבסוף.

"להכל?" שאל הארי בבלבול.

"כן, מהרגע שבו נפגשנו לראשונה ועד עכשיו," דראקו אמר.

"מה אתה רוצה להגיד? עוד ירידה עוקצנית על החיים שלי? די, מאלפוי, תרד מזה, וולדמורט מת ואתם הפסדתם," הארי ענה.

"האמת שגם אני ניצחתי, פוטר," דראקו הפתיע.

"מה?" הארי שאל בהפתעה, "למה אתה מתכוון?".

דראקו מולל את אצבעותיו. "מה שאני מנסה לומר זה..."

"נו, באת לשגע אותי?" נזף בו הארי.

דראקו נשם נשימה עמוקה ואז אמר: "מה אתה זוכר ממני או מההורים שלי בקרב על הוגוורטס?"

הארי חשב לרגע. "אני זוכר שאותך בכלל לא ראיתי, וההורים שלך במקום להילחם רק התרוצצו שם כמו שני עכברושים וחיפשו אותך."

"ה-היי!" נעלב דראקו, "אל תקרא להם עכברושים!"

"נו בסדר, בכיין, סליחה, תמשיך," הרגיע אותו הארי.

"כן, אז כמו שאתה רואה," החל דראקו לומר אך הוא נקטע ברכזריות על ידי הארי שאמר: "אה, כן, אמא שלך הצילה את החיים שלי."

"היא מה?!" שאל דראקו בהפתעה והארי סיפר לו בקצרה על מה קרה לו לאחר שוולדמורט ניסה להרוג אותו ביער האסור, איך נרקיסה מאלפוי שמרה את סודו.

"וואו... לא ידעתי את זה..." דראקו אמר.

"בכל מקרה," הוא התעשת, "בטח שמת לב לזה שלא היינו אוכלי מוות מתוך אידיאל אלא מתוך פחד. כאילו, כשהייתי בן 16 אז חשבתי שזה ממש מגניב ללכת ככה נגד הזרם, זה אפילו היפסטרי-משהו, עילאי ומתנשא, הרגשתי חשוב, עליו, טהור דם, מקועקע באות האפל-"

"הבנתי, מאלפוי, וחוץ מזה היית בן 16 אז זה קרה לפני פחות משנה," הארי קטע אותו.

"האמת שאני בן 18 היום, זה יום ההולדת שלי," דראקו ענה, "אבל זה לא קשור עכשיו. מכל מקרה, אמנם אבא שלי התייחס אליך בצורה מגעילה ואמא שלי היא משושלת בלק, אבל זה היה כי פחדנו מאדון האופל. ההורים שלי פחדו שהוא יעשה לי משהו, והוא באמתצ ניסה כל הזמן. הוא ניסה לגרום לי להרוג את דמבלדור! אתה קולט איזה סיכון עצום זה?!"

"כן, מאלפוי, אני יודע שאתם הייתם אוכלי המוות הכי פחות אוכלי מוות שיכולים להיות, ובאמת האיום הכי גדול שראיתי בך היה איום לחיי החברה שלי בהוגוורטס," הארי ענה, "אבל עדיין עשיתם מעשים די נוראיים."

"נכון," דראקו ענה, "ואני לא מתכוון להצדיק אותם. אני רוצה להתנצל בשמי ובשם משפחת מאלפוי כולה ולומר שאנחנו מצוטערים על כל מה שעינו כאוכלי מוות, אבל עשינו את זה מתוך חוסר ברירה!"

"ואולי היו עוד אופציות?" הארי לא ויתר.

"עוד אופציות?!" דראקו הרגיש את הפרצוף שלו מאדים, "אתה בכלל מעז לשפוט אותם? אתה היית במצב דומה?!"

"מצב דומה?!" הארי נעמד בזעם, "וולדמורט הציע לי להצטרף אליו פעמיים וכשסירבתי הוא ניסה להרוג אותי שוב ושוב ושוב, קשרו אותי, קיללו אותי, חתכו אותי, עינו אותי, אבל אני לא חשבתי על להצטרף אליו אפילו לרגע! אז שלא תעז לומר לי לא לשפוט את ההורים שלך! הייתי במצבים זוועתיים!"

"אתה לא מבין," דראקו אמר בשלווה, "לך היה גיבוי מלא. עמדו מאחוריך כל מי שהתנגד לוולדמורט אי פעם. דמבלדור היה בצד שלך. אתה סמל למאבק.  היו לך חברי אמת שעמדו לצידך כל הזמן. אתה שרדת את הקללה הממיתה. וחוץ מזה, אתה ניסית להציל את עצמך ואת העולם כולו אבל ההורים שלי עשו את מה שהם עשו כדי להציל משהו יקר להם בהרבה. ותאמין לי שאם לך היו ילדים, היית עושה הכל כדי לשמור עליהם! היית מקים את אדון האופל לתחיה אם זה היה שומר עליהם בטוחים! הם היו חשובים לך יותר מלהציל את העולם או מה שזה לא יהיה! ומי כבר עמד מאחורינו כדי לעזור להורים שלי לשמור עליי? אף אחד לא היה מאחורי משפחת מאלפוי העלובה, הבזויה, הבודדה. לא חברי את ולא דמבלדור. רק שילמנו על טעויות שאבות אבותינו עשו כשהתקרבו לקסם אפל וחינכו את בניהם באותה הדרך. מי בכלל שמע על משפחת מאלפוי לפני שאדון האופל נטפל אלינו? ואמא שלי שבאה מבית בלק? אוו בית שהביא לעולם אנשים כמו סיריוס בלק, רגולוס בלק ונימפדורה טונקס? משפחת בלק 'האצילה ועתיקת היומין' התפוררה מבפנים! הסכסוכים המשפחתיים האלה הרסו אותה! ואמא ואבא שלי לא היו יכולים לעשות כלום כדי לשמוא עליי חוץ מלהצטרף לאוכלי המוות. נכון, שילמנו על כך מחיר כבד, אבל הם לרגע לא שכחו מה המטרה האמיתית. אתה מוזמן לשאול את אמא שלי ברגע בו היא הצילה לך את החיים ברגע שהיא גילתה שאני חי. אז המינימום שאתה יכול לעשות הוא לקבל את הסליחה שלנו, סליחה כנה מכל הלב. כי עשינו דברים נוראיים ואני לא מצדיק אותם בכלל, אבל אתה, הארי פוטר הרחום והחנון, מה זה בשבילך לסלוח לכמה 'עכברושים'? הא? אנחנו מתחרטים על זה בלב שלם והכי חשוב, עכשיו אנחנו בטוחים."

הארי היה המום. הוא בכלל לא חשב לעצמו איך נאה המצב מנקודת המבט של דראקו ומשפחתו.

"מ...מאלפוי, אני..." הארי התיישב בחזרה לצידו של דראקו.

"אני מצטער שהתפרצתי ככה, אבל..." דראקו אמר.

"וואו... אני לא יודע מה לומר..." הארי המשיך.

"בוא נתחיל במשהו כמו: 'הו, דראקו מאלפוי! אני מקבל את סליחתך!'" דראקו אמר כשהוא מחקה את קולו של הארי.

הארי צחק. "כמה אופייני, מאלפוי, להרוס רגע כזה מרגש...". דראקו צחק גם הוא.

"ברור שאני סולח לכם," הארי אמר וחיוך עלה על פניו של דראקו. "אם כבר אני חייב לכם סליחה על עכשיו," הארי המשיך, "ותמסור תודה לאמא שלך שהצילה לי את החיים."

"אתה הצלת אותנו," דראקו ענה, "אתה הפחת בהורים שלי תקווה."

הארי הביט בדראקו. הוא מעולם לא ראה אותו כה חסר אונים, ועם זאת מלא תקווה. הוא ראה שעיניו של דראקו מתחילות להרטב מדמעות. אם דראקו בוכה, הארי חשב, כנראה שמשהו רצציני קורה פה. הארי לא יכול היה לעמוד בזה ופשוט חיבק את דראקו בחום. דראקו החזיר להארי חיבוק.

כשדראקו קם ללכת משם הארי עצר אותו לרגע.

"מזל טוב ליום ההולדת," הארי אמר בחיוך.

"תודה," דראקו חיך אליו בחזרה.

"אני יודע כמה זה לא היה פשוט בשבילך להתנצל ככה בפניי," הארי הוסיף, "ואני מאוד מעריך את זה."

דראקו חייך. "נו, פוטר, חשבתי שהחיבוק היה שיא הקיטש. מסתבר שגם את השיא הזה אתה מצליח לשבור."

הארי נזכר בשיחה הזאת כשהם עמדו ליד הרכב השבור, ארבעתם.

"אני חושב שכדאי שנכריז על הפסקת אש ונאחד כוחות, מאלפוי נראה רציני," הארי אמר בחיוך. הוא ראה את דראקו מחזיר לו חיוך קטן של תודה.

"טוב, בסדר, אבל זה חד פעמי," רון רטן, "סולחה, נשיקות, חיבוקים, לשחוט כבש, את זה נדחה לאחר כך. בואו בינתיים ניקח את מאלפוי למלון והוא יסביר לנו מה הוא רוצה."

"או איך הוא מצא אותנו," הרמיוני הוסיפה והארבעה החלו לנוע לכיוון המלון.

פיונה ישבה בדלפק הקבלה השומם ושיחקה סוליטר במחשב. לפתע צלצל הטלפון ופיונה הרימה את השפופרת באיטיות.

"אני רואה אותם חוזרים," אמר קול עבה בצד השני של הקו.

"מצוין, כבוד הנשיא," פיונה אמרה בחיוך, "ברגע שכף רגלם תדרוך במלון התוכנית תתחיל. ועד כה הכל הסתדר, אפילו הרביעי הגיע. הם בהרכב מלא."

"מי, הבלונדיני?" שאל הקול העבה.

פיונה הנהנה בראשה. ואז היא נזכרה שאי אפשר לראות מבעד לשפופרת, אז היא אמרה: "כן".

"מושלם," אמר הקול העבה, "שיהיה לנו בהצלחה, כבוד הנשיאה," הוא אמר וצליל ניתוק נשמע לאחר מכן. פיונה החזיר את שפופרת הטלפון למקומה וחייכה חיוך חינני כשראתה שהארי, רון, הרמיוני ודראקו קרובים מספיק כדי להבחין בפניה. הם החזירו לה חיוך ושבו לשיחתם הקולחת שנקטעה ברגע בו נכנסו ארבעתם ללובי של המלון ונעלמו בקול פקיקה.

"אופס," פיונה צחקקה לעצמה ושבה לשחק בסוליטר במחשב.

סליחה על כל הקיטש

הפרק הקודם		הפרק הבא