החופשה של הארי רון והרמיוני

בס"ד

הרכב המקרטע השמיע רעשים בלתי פוסקים. אבל זה היה לגיטימי, כי זה היה אוטובוס. ולא מהרוטובוסים הדו-קומתיים המעוצבים שהארי ראה בטלוויזיה אלא אחד פשוט יותר, טרנטה כזה, מהסוג שכנראה קיים במזרח הרחוק או התיכון.

הארי. הארי חשב פתאום למה דווקא השם הזה קיים בתודעה שלו. אולי התודעה שלו בכלל מעדיפה שיקראו לו הארולד? או הארווי? ומה פתאום הארי? הארי מה?

הוא גירד בשיערו השחור והפרוע והביט מבעד לחלון האוטובוס. כנראה סתם הארי, הוא חשב.

האוטובוס עצר בתחנה ולתוכו עלה אדם רזה ובהיר עם תווי פנים מחודדים ושיער בלונדיני-בלונדיני, כמעט לבן. הוא אחז בידו תיק גדול, כאילו הוא מטייל רחוק מהבית. האדם התקרב להארי והצביע על המושב הריק שלצידו, כאילו מבקש לשבת.

"אה, כן, בבקשה," הארי ענה בהיסוס ונתן לאותו אדם לשבת לצדו. האדם הניח את מטלטליו על רצפת האוטובוס סינו ובין המושב שלפניו והצביע על המקום הדומה של הארי, ששם לב שיש לו תיק זהה.

"תיק יפה יש לך," גיחך האדם השני.

"כן," ענה הארי בהיסח הדעת, "תיק..." ממתי יש לו תיק? מה הוא עושה בכלל באוטובוס הזה? למה הוא יודע שקוראים לו הארי? איפה הוא? מי הוא? מה הולך פה? הוא ניסה להיזכר אבל ערפל כבד היה במחשבותיו, כמו התחושה המעצבנת שמתעוררים מחלום ומנסים להיזכר בו אבל הוא נמוג לאט לאט, וככל שמתאמצים יותר כך החלום הולך ונאבד.

האוטובוס עצר בתחנה מסוימת ליד בניין אבן לבן שנראה כבן 50 שנה. חזיתו הייתה מפוארת, כמו של לונדון הקלאסית.

"היי, ראש צלקת!" הנהג צעק.

"אני חושב שהוא מתכוון אליך, אדוני," האדם שישב לצידו של הארי אמר להארי.

"באמת? למה?" שאל הארי בתום לב. מה לו ולצלקות?

"כי יש לך... על המצח..." האדם החל לענות, "לא משנה..."

הארי מישש עת מצחו והרגיש שם סימן כלשהו, אבל זה לא הרגיש לו כמו צלקת. זה הרגיש לו כמו הסימן הזה שנשאר על העור אחרי שהוא מעוך על משהו הרבה זמן, כאילו הארי נרדם על משהו שהשאיר בו סימן. כמו להירדם על שמיכת פיקה ולהתעורר כשכל הראש שלך משובץ.

"דיברת אליי?" שאל הארי את הנהג.

"כן," הנהג צעק, "פה ביקשת לרדת!"

"פה ביקשתי לרדת?" שאל הארי. הוא אפילו לא זכר מתי עלה על האוטובוס או מה קרה לפני שעלה על האוטובוס. זה עדין היה מוזר לעצמו שהוא יודע את השם של עצמו. זה נראה לו כל כך לא טבעי.

"כשעלית על האוטובוס ביקשת שאני אזכיר לך לרדת בתחנה של בית לוטוס, אז זה פה! הנה בית לוטוס! אתה יורד או לא?"

הארי היה מבולבל. הוא החליט לעשות את מה שהנהג סיפר לו למרות ששום דבר מזה לא היה סביר או אפילו הגיוני. אז הוא לקח את תיקו וירד מהאוטובוס כשברקע הנהג צועק: "בלונדיני! אתה גם רצית לרדת פה!" וראה את האדם ההוא יורד גם.

"אה, אתה בא איתי?" הארי שאל בבלבול.

"כנראה," הבלונדיני גירד את פדחתו בבלבול.

"יש לך מושג מה זה המקום הזה?" שאל הארי.

"אין לי שמץ. אני זוכר רק אותנו יושבים אחד ליד השני באוטובוס," הבלונדיני ענה.

"באמת?" הארי שאל, "כי אני זוכר אותך עולה לאוטובוס!"

"ומה קרה לפני כן?" הלבונדיני שאל.

"אה," הארי ענה, "פה אני כבר פחות יודע..."

"שניכנס?" שאל הבלונדיני.

"שניכנס," ענה הארי ובעוד השניים מתקדמים לעבר דלת הבית הארי אמר: "אני הארי, דרך אגב."

"דראקו," הבלונדיני הציג את עצמו, "נעים מאוד. שם מוזר יש לי, קשה לי להתרגל אליו."

"כן, גם לי קשה להתרגל לשם שלי," הארי אמר בבלבול כשהם הגיעו לדלת הכניסה ודפקו עליה.

"פתוח!" נשמע קול נשי מבפנים והשניים פתחו את הדלת וראו לובי קטן וחביב של מה שנראה כמו אכסנייה צנועה.

"שלום, אני פיונה," הציגה עצמה אישה שמנמונת וג'ינג'ית שעמדה מאחורי דלפק הקבלה, "ואתם בטח דראקו והארי. חיכינו לכם, השותפים שלכם כבר נמצאים בחדר 501. תעקבו אחרי השילוט ותמצאו אותם! בהצלחה במשימה!" היא חשפה שתי שורות שיניים מושלמות. הארי ודראקו משכו בכתפיהם ולאחר שיטוט קל הם מצאו את מחוז חפצם. דלת ועליה התנוסס המספר 501. הם דפקו קלות על הדלת שנפתחה על ידי אדם ג'ינג'י גבוה ורזה שנראה כבן גילם של הארי ודראקו.

"אה, אתם השותפים?" הוא שאל, "בואו, תיכנסו, אולי תסבירו לי מה קורה פה."

זו הייתה דירה קטנה. היו בה שלושה חדרי שינה שבאחד מהם הייתה גם פינת אוכל, מטבחון ושני חדרי שירותים. מלבד האדם הג'ינג'י הייתה גם בחורה כבת גילם. הם הציגו את עצמם בשמות רון והרמיוני והיו מבולבלים בדיוק כמו הארי ודראקו. גם הם לא היו רגילים לשמות שלהם באופן מוזר וגם לא למראה החיצוני שלהם. רון הגיע לשם בנסיעה באוטובוס, כמו הארי ודראקו, הרמיוני שהגיעה ראשונה דווקא זוכרת את עצמה עומדת בפתח הדלת ללא שום זיכרון קודם לכך.

"למה דפקת בדלת? למה נכנסת?" שאל הארי.

"חיפשתי תשובות, כמו מה זה השם המוזר מאוד הזה, הרמיוני. אני חושבת שאמה היה הולם אותי הרבה יותר. אבל הפיונה הזאת אמרה לי שמחכים לנו והביאה לי את המפתח לחדר וברושור."

"מה? היא הביאה לך ברושור?" התפלא רון, "אז למה לא קראת אותו?"

"כי לא הצלחתי!" הזדעקה הרמיוני, "תנסו תם לקרוא את זה!"

ואכן הם ניסו בזה אחר זה. כשהארי ניסה לקרוא הוא הרגיש את דעתו מוסחת ככל שניסה להתעמק יותר, כאילו יש בו כח פנימי שמונע ממנו לקרוא. הוא לא הצליח להתמקד בכלום.

"טוב, אולי רק אנשים מוזרים כמו הפיונה הזאת שראינו יכולים לקרוא את זה," רון אמר לבסוף.

"כן, ראיתם?" שאל דראקו, "הרגשתי לא בנוח להזכיר את זה אבל היה לה משהו מוזר בפנים."

"אוהו, מאוד מוזר," הזכימה הרמיוני, "אפילו לא טבעי!"

"כן," הארי אמר בחלחלה, "זה כאילו העיניים והאזניים שלה החליפו מקום!"

"אני התביישתי לדבר על זה," רון אמר, "אבל זה פסיכי! העיניים שלה היו פה בקדמת הראש מעל האף במקום של האזניים שהיו בכלל בצידי הראש במקום של העיניים! זה היה ממש מוזר!"

לשאר לא נותרה ברירה אלא להסכים עם רון.

"כנראה שהברושור הזה מיועד לאנשים עם שתי עיניים מקדימה ולא עם עין אחת בכל צד, כמונו וכמו כל אדם נורמטיבי אחר," אמר הארי.

"כן, רק נקווה שפיונה היא המוזרה היחידה בעולם הזה," דראקו התחלחל.

לפתע הם שמעו צעקות המוניות מבחוץ. ארבעתם רצו לעבר החלון וראו שם אדם עם גלימה סגולה וזקן כסוף ארוך נעמד על המדרכה. האדם ההוא היה נראה רגיל, כמו הרביעיה, עם שתי אזניים מעל האף, ועיניים צידי הראש, אבל שאר האנשים היו מעוותים כמו פיונה. עם עיניים מקדימה ואזניים בצדדים.

"כולנו כלואים פה!" האדם ההוא צעק כשזכה לקריאות בוז מההמון, "זוהי אינה האמת!" הוא המשיך.

"תראו את כל המעוותים האלה!" הרמיוני קראה בפחד.

"כן, חוץ מהזקן ההוא. המקום הזה לא מוצא חן בעיני בכלל. אנחנו חייבים למצוא דרך להסתלק מכאן." רון המשיך.

"עוד כמה ימים הפורטל ייפתח ונוכל לצאת לחופשי! אבל חשיכה איומה עלולה ליפול על עולמינו! עולמינו האמיתי ולא האשלייתי!" הזקן המשיך וקריאות הבוז לא חדלו.

"מה יהיה אתכם, ארבעתכם?" פיונה נשמעה פתאום קרובה מאוד והארבעה הסתובבו לתוך הבית וראו את פיונה קרובה אליהם.

"למה לא קראתם את העלון?" היא רטנה.

"א...אנחנו..." הרמיוני גמגמה, "לא הצלחנו...."

"נו, באמת," פיונה רטנה, "כתוב פה הרבה שטויות, אבל בשורה התחתונה אתם צריכים למצוא עבודה. ומהר."

"עבודה?" רון שאל.

"כן," פיונה אמרה, "תמיד זה קורה בפעם הראשונה, רק שלא תגמרו לי כמו דמבלדור הזקן הזה..." היא אמרה והצביעה על האיש הזקן בחלון. למשמע השם החלו הארבעה להיזכר פתאום.

"הרמיוני!" רון קרא והשניים התחבקו.

"הארי!"

"דראקו!"

"רון!"

הארבעה נזכרו איך הגיעו למלון, איך נפגשו ליד הרכב ההרוס, ואיך פיונה העלימה אותם.

"מאלפוי צדק!" הרמיוני רטנה, "את נשיאה! מה קרה?! למה העיניים והאזניים שלנו הפוכים?! מה עשית לנו?!"

"אוי ואבוי, אסור היה לי לומר את זה..." פיונה מלמלה. "מזל שאפשר להתחיל מההתחלה..." והארבעה שוב נעלמו בקול פקיקה.

"נקווה שבפעם השנייה זה יהיה יותר טוב..." היא אמרה והרגישה איך רוח חזקה מושכת אותה חזרה למקום מושבה בלובי של בית לוטוס.

בס"ד

הרכב המקרטע השמיע רעשים בלתי פוסקים. אבל זה היה לגיטימי, כי זה היה אוטובוס. ולא מהרוטובוסים הדו-קומתיים המעוצבים שהארי ראה בטלוויזיה אלא אחד פשוט יותר, טרנטה כזה, מהסוג שכנראה קיים במזרח הרחוק או התיכון.

הארי. השם הזה עורר בו דה ז'ה וו. הוא הרגיש כאילו כבר עבר את זה בעבר. הוא רק לא זכר מי הוא. השם הזה, הארי, נראה לו כל כך לא טבעי.

לאוטובוס עלה אדם רזה ובהיר עם תווי פנים מחודדים ושיער בלונדיני-בלונדיני, כמעט לבן. הוא אחז בידו תיק גדול, כאילו הוא מטייל רחוק מהבית. הארי הרגיש כאילו הם נפגשו בעבר. הארי הרגיש כאילו כל זה כבר קרה לו כבר. אבל ערפל כבד היה במחשבותיו, כמו התחושה המעצבנת שמתעוררים מחלום ומנסים להיזכר בו אבל הוא נמוג לאט לאט, וככל שמתאמצים יותר כך החלום הולך ונאבד. הדבר היחיד שהארי זכר בבירור הוא מה שקורה עכשיו.

השניים ירדו כשהנהג אמר להם לרדת, ליד מה שכינה "בית לוטוס". מוחו של הארי כבר החל לכאוב בגלל התחושה ההיא של הדה ז'ה וו. והוא עדיין לא התרגל לשם המוזר שלו, הארי. הוא היה בטוח שפעם היה לו שם אחר. השניים נכנסו לבית לוטוס.

"שלום, אני פיונה," הציגה עצמה אישה שמנמונת וג'ינג'ית שעמדה מאחורי דלפק הקבלה, "ואתם בטח דראקו והארי. חיכינו לכם, השותפים שלכם כבר נמצאים בחדר 501. תעקבו אחרי השילוט ותמצאו אותם! בהצלחה במשימה! אה, והמשימה היא כמובן למצוא עבודה!"

הארי והאדם השני, שעכשיו הארי ידע שקוראים לו דראקו, הגיעו לחדר 501.

דלת החדר נפתחה על ידי אדם ג'ינג'י גבוה ורזה שנראה כבן גילם של הארי ודראקו.

"אה, אתם השותפים?" הוא שאל, "בואו, תיכנסו, אולי תסבירו לי מה קורה פה."

"פשוט חיפשתי תשובות," אמרה הרמיוני, "אבל עכשיו פיונה הזאת אמרה לי למצוא עבודה."

הארי לא זכר שהוה נכנס לחדר או שהרמיוני ורון הציגו את עצמם לפניו. הוא אפילו לא זכר איך דראקו הציג את עצמו לפניו או איך הם הגיעו מהלובי לחדר. הכל קרה בקפיצות מהירות. אבל במחשבה שנייה זה נראה לו די טבעי.

ארבעתם נשענים על אדן החלון. "כולנו כלואים פה!" צעק אדם זקן שלהארי הייתה תחושה כאילו נפגשו בעבר.

"מצאתי לכם עבודות נהדרות!" פיונה אמרה להם כשהם ישבו בפינת האוכל פתאום. הארי היה די המום למצוא את עצמו שם, הרי לפני רגע הוא נשען על אדן החלון. לא, איך הוא הגיע לאדן החלון אם רק עכשיו הוא פגש את רון והרמיוני? הערפל במוח שלו נהיה כבד יותר ויותר.

"הארי, אתה תהיה דוור, רון, אתה תהיה חקלאי, הרמיוני, את תהיי שוטרת, דראקו, אתה תהיה מנקה רחובות." פיונה אמרה להם.

דוור! זה הדבר שהארי הכי רצה לעשות פתאום. זה נראה לו כל כך טבעי, ברור שזה הייעוד שלו! לחלק דואר מוקדם בבוקר נשמע לו מעולה! מתאים לאדם כמוהו! גם השאר נראו די מרוצים מהעבודות שהם קיבו. דוור. איך רעיון מופלא שכזה לא עלה במוחו קודם?

"אוי, תראו, עכשיו כבר הלילה ירד," פיונה אמרה ואכן הלילה ירד פתאום. איך זה קרה כל כך מהר?

"לילה טוב!" היא אמרה ויצאה מהחדר, שמחה שהפעם זה עבר בשלום. אמנם המוחות שלהם ותפיסת הזמן שלהם קצת השתבשו אבל עד מחר זה ייסתדר, היא הייתה בטוחה.

הארי נשכב על המיטה בחדר עם פינת האוכל. הכל הרגיש לו כל כך מאולץ ולא טבעי. מה פתאום לפיונה יש שתי עיניים מקדימה ושתי אזניים בצידי הראש? משונה ביותר. למה היא לא כמוהו וכמו רון, הרמיוני ודראקו? ולא כמו הזקן ההוא?

גם קפיצות הזמן המהירות הרגישו לו מוזרות ממש. זה היה מאוד מאולץ. הדבר שנראה לו הכי רגיל זה שהוא יהיה דוור. זה נראה לו כל כך טבעי. אבל עדיין היו הרבה דברים מוזרים. איך הוא בכלל הגיע למקום הזה? למה יש לו הרגשה שהוא כבר פגשש את כל האנשים האלה? מי הוא? חוסר הוודאות הזה הטריף אותו! לו הוא רק היה

הארי פקח עיניים ושמש חביבה החזירה לו חיך בבוקר. הוא קם מהמיטה.

הוא עמד מול היציאה מבית לוטוס בבגדי דוור, כשהוא מחזיק תיק ובו מכתבים. איך זה קרה פתאום?

הוא רכב על אפניו בין הבתים, עוצר ליד בתים מסוימים ומכניס להם דברים כלשהם לתיבות הדואר.

"הארי! הארי! זה לא חייב להיות ככה!"

הזקן ההוא נעמד מול הארי.

"לשבת לעצמך איך הופעתי כאן פתאום? או למה פיונה נראית שונה מאיתנו? או למה הזמן קופץ כך כל הזמן?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הארי שמע את עצמו אומר, "אתה מפריע לי לחלק דואר."

"בוודאי שאני יודע, הארי, זה קורה לי כל הזמן ובמיוחד לפני שאני הולך לישון. חוט המחשבה שלי נקטע ופתאום בוקר!"

זה באמת קרה להארי, המחשבות שלו לפני השינה נקטעו ותפאום זרחה השמש.

"זה כי אנחנו לא חושבים פה, הארי, אנחנו חייבים לצאת מכאן!" הזקן המשיך, "אנחנו לא ישנים פה!"

"מה אתה רוצה ממני?" שאל הארי.

"עכשיו פיונה לא פה, העסקתי אותה,אז זו ההזדמנות שלנו לצאת מפה!" הזקן המשיך.

"אז אך יוצאים מפה?" הארי שאל.

"אתה רק צריך להיזכר איך קוראים לי! אני שכחתי את זה כבר מזמן! תיזכר מי אני! תיזכר בכל מה שעברנו! תיזכר בשם שלי וככה תציל אותי ואת כולם!"

"אנחנו נפגשנו כבר," הארי אמר לזקן.

"נכון! מי אני?!" שאל הזקן.

"זה מספיק, דמבלדור," פיונה צצה פתאום, עכשיו אנחנו נתחיל הכל מההתחלה בגללך."

"דמבלדור!" קרא הארי, "פרופסור דמבלדור! אני זוכר!"

"עכשיו כבר מאוחר מדי, הארי פוטר," דמבלדור שלח להארי חיוך עצוב. "נקווה שבהזדמנות הבאה נצליח טוב יותר. לילה טוב, הארי, ובהצלחה."

"מי את?! מה את עושה לנו?!" הארי צעק על פיונה. הוא נזכר איך נסע עם רון והרמיוני לחופשה ואיך פיונה העלימה אותם. הוא זכר איך הוא הגיע לבית לוטוס יחד עם דראקו ופגש שם את רון והרמיוני, פעמיים. הוא זכר איך פיונה העלימה אותם בפעם השנייה. הוא זכר איך

בס"ד

הרכב המקרטע השמיע רעשים בלתי פוסקים. אבל זה היה לגיטימי, כי זה היה אוטובוס. ולא מהרוטובוסים הדו-קומתיים המעוצבים שהארי ראה בטלוויזיה אלא אחד פשוט יותר, טרנטה כזה, מהסוג שכנראה קיים במזרח הרחוק או התיכון.

הארי.

הפרק הקודם		הפרק הבא