כולם יחד

בס"ד

"מה? מיועדת? מחוז?" הרמיוני נראתה מבולבלת, "על מה היא מדברת, דוקטור?"

"דוקטור?" קלוב צחקה, "דוקטור של מה הוא בדיוק?"

"אני אסביר לך אחר כך, הרמיוני, אני רק צריך לזרוק אותה איפשהו במקום שהיא לא תיפגע בו. אני לא רוצה קשר עם מישהי שלא מתלהבת בכך שהטארדיס שלי גדולה יותר מבפנים!" זעף הדוקטור, משך בכמה מתגים והשלושה נסעו משם.

"יהיה מה שיהיה הקפיטול הזה, אתם בטוח לא יכולים לנסוע בזמן," הרמיוני חייכה בניצחון כשקלוב נותרה מבולבלת.

"מי אתם בכלל?" היא שאלה.

"הוא הדוקטור ואני הרמיוני, זה כל מה שאת צריכה לדעת," הרמיוני ענתה לה.

"אני לא מוכנה לקבל תשובה כזאת," זעמה קלוב ורצה לעבר הרמיוני בפגיון שלוף. הרמיוני הייתה מוכנה ושלחה לחש משתק לקלוב בעזרת שרביטה.

קטניס אוורדין, הנערה הבוערת, הייתה בדרכה למשתה בו הובטחה לה עזרה - תרופה להרעלת דם ככל הנראה - ובו גם יובטח לה קרב עקוב מדם.

היא זעמה כשראתה את פני שועל קופצת מתוך קרן השפע ולוקחת את מה שהייתה צריכה מהשולחן ההוא. קטניס חשבה שהייתה צריכה לחשוב על זה בעצמה. במקום זה היא פשוט רצה ולקחה את השקיק הכתום שיועד לה. או לפיטה, יהיה יותר נכון לומר. היא ציפתה שמישהו יקפוץ עליה והיא צדקה. קלוב, המיועדת ממחוז 2, הצמידה את הפגיון לצווארה של קטניס. קרה מה שקרה, בסופו של דבר קלוב מצאה את מותה וקייטו נותר להיאבק בת'רש בעוד קטניס נסה כל עוד נפשה בה.

"אתה בטוח שזה היה רעיון טוב להשאיר את קלוב כאן?" הרמיוני שאלה בחשש כשהיא והדוקטור צפו על המתרחש בנקודת מסתור ביער.

"אין ברירה, הרמיוני, זו נקודה קבועה בזמן," ענה הדוקטור. "נראה לי שכדאי שנזוז מפה, אנחנו רק הורסים הכל."

הוא והרמיוני נכנסו לטארדיס וסגרו את ההדלת אחריהם. הדוקטור החל למשוך במתגים השונים אך דבר לא קרה.

"נו, אל תתקעי לי עכשיו..." מלמל הדוקטור.

"מה קרה?" שאלה הרמיוני.

"היא מושבתת!" זעף הדוקטור.

צלצול פתאומי הבהיל את הרמיוני והדוקטור. הצלצול הזה בא מבחוץ.

"מה מצלצל?" הדוקטור שאל.

"אולי זה הטלפון שמחוץ לטארדיס?" היא ענתה. הצלצול פסק ונשמע צליל של שפופרת מורמת וקול של נערה צעירה ששאל: "הלו?".

"היי, זה הקול של זאת שקלוב כמעט הרגה!" הרמיוני ציינה, "היא לא פצועה קשה? היא לא ברחה?".

"כנראה זהטארדיס כן זזה," הסביר הדוקטור, "אבל רק בזמן ולא במרחב."

"זה אומר שאנחנו בעתיד?" שאלה הרמיוני, "כאילו, יותר רחוק מהעתיד הזה?"

"כנראה..." הדוקטור ענה בחשש שרק גדל כאשר שפופרת הטלפון מבחוץ הוחזרה למקומה ודפיקו החלו להישמע על דלת הטארדיס. הרמיוני ניגשה ופתחה את הדלת, אליה נכנסה הנערה חומת השיער מלווה בנער שהרמיוני והדוקטור לא ראו.

"מה זה היה עכשיו?" שאל הנער.

"מי אתם?" שאלה הרמיוני.

"חה! אין אזרח בפאנם שלא מכיר את הפרצופים שלנו!" הנערה אמרה.

"דוקטור, מה הולך פה?" הרמיוני המשיכה. הדוקטור נראה, לעומת זאת, מאושר.

"אם זאת הייתה קלוב," הדוקטור אמר, "זה אומר שאלה משחקי הרעב שבעים וארבע. ואם קלוב מתה זה אומר שהנערה יכולה להיות או פינץ' או קטניס, והנער הוא או פיטה או קייטו."

"מה?" שאלה הרמיוני בבלבול.

"זה משהו שקורה בעתיד איפה שהייתה פעם ארצות הברית," החל הדוקטור להסביר להרמיוני על משחקי הרעב, וסיים במשפט "השפל של המין האנושי בלי ספק".

הרמיוני נראתה מזועזעת. "והדבר הזה מבדר אותם?" היא שאלה, "איפה האנושיות? אם אני הייתי מיועדת בדבר הזה הייתי מארגנת התאבדות של כל המיועדים ערב המשחקים!"

"רעיון יפה, המיוני, אך לא ישים בעליל," אמר הדוקטור. "ואם השניים האלה עוד לא הרגו אותנו הם כנראה קטניס ופיטה."

"ה... הטלפון פה בחוץ..." אמר פיטה, "ביקשו מקטניס להשאיר לך הודעה..."

הדוקטור נראה דרוך. קטניס אמרה בבלבול את ההודעה שנאמרה לה: "סע עם מלוייך למחנה או שהסופר ידאג למחוק הכל..." קטניס אמרה.

"הסופר?" הרמיוני שאלה בבלבול.

הדוקטור נראה מודאג. "המלווים שלי... זה כולל את שניכם?" הדוקטור שאל.

"למה שאנחנו נדע?" קטניס תקפה.

הדוקטור נראה מצוברח. "אתם צודקים, ואני כזה מארח גרוע! לכו לאחד מהחדרים שם מאחורה בטארדיס, יש שם מקלחת ומסעדה. תתקלחו, תאכלו, תצאו בני אדם..." הוא אמר.

"למה שנבטח בך?" אולי זה אחד הטריקים המלוכלכים של הקפיטול?" קטניס שאלה.

"את אי פעם ראית משהו דומה לזה במשחקי הרעב אי פעם?!" הדוקטור זעם.

קטניס נאנחה והלכה משם עם פיטה.

"הסופר? המחנה?" שאלה הרמיוני והדוקטור ענה לה: "כן, ידעתי שזה היה צריך לקרות מתישהו. אם הוא מתכוון למחנה אז נצטרך לנסוע לעתיד שלך שהוא גם העבר שלהם."

"לאיזו שנה?" שאלה הרמיוני.

"2016," ענה הדוקטור, "אבל זה יהיה צריך לקרות באופן טבעי. כלומר אני עומד להחזיר אותך להוגוורטס ואת השניים האלה לזירה. אל תדאגי להם, הם ינצחו במשחקים ויפילו את הקפיטול. אבל את צריכה לא לנסוע בזמן אלא להגיע לשם בדרך הארוכה... לחכות את כל השנים האלה. ובנוגע לשניים האלה, ניתן להם כמה שנים לנוח. ניקח אותם אחרי שכל המלחמות האלה יגמרו..."

ובמשפט הזה הוא הוציא את קטניס ופיטה מהטארדיס והחזיר את הרמיוני לשנתה השישית בהוגוורטס.

"אתה לא תשכח אותי?" הרמיוני שאלה אותו.

"אני רק נוסע נסיעה קטנה. אבל בשבילך יעברו כמה עשרות שנים, אולי את תשכחי אותי..." ענה הדוקטור.

"רגע, איך תדע איפה למצוא אותי?" שאלה הרמיוני.

הדוקטור פתח את יומנו ועיין בו. "בואי נקבע להיפגש ב17 ביולי 2016 בשעה 12 בצהריים ברחוב טוטנהם קורט בלונדון. ותזכרי את הכתובת הזאת, היא תעזור לך בהמשך." ענה הדוקטור, סגר את הטארדיס ונסע משם כשהרמיוני רושמת את התאריך, השעה והכתובת ביומנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא