לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

עברו שנתיים. לילי וסוורוס סנייפ חיים יחד באושר יחד עם בנם, הארי סנייפ. לילי בחרה את השם. להארי הצעיר היה שיער שחור כלילה כמו של אביו אבל עוד מלידה הוא היה רק למגע כמו של אימו. הוא ירש את עיניה הירוקות אבל אפו המעוקל הזכיר את אפו של אביו. כזה היה הארי, מן שילוב של השניים.

יום אחד נשמעה נקישה על דלתם של לילי וסוורוס. לילי ניגשה לפתוח את הדלת. סוורוס לא היה בבית באותו הרגע משום שיצא למשימה במסגרת מסדר עוף החול.

לילי פתחה את דלת הבית בעודה אוחזת בהארי שהיה אז בן עשרה חודשים. בפתח הדלת עמד אלבוס דמבלדור.

"אלבוס!" קרנה לילי, "איזו הפתעה נעימה! בוא, היכנס!"

דמבלדור נכנס לביתם. בניגוד ללילי, ארשת פניו הייתה מעט דכאונית.

הוא התיישב על הספה בסלון ולילי הניחה את הארי על הרצפה במטרה להביא כיבוד לאורח. כשהתרחקה מהארי הוא החל לבכות ושלח את ידיו לעברה.

"אין צורך, לילי," נאנח דמבלדור ובהינף שרביט מגש מלא קרמבואים הופיע על השולחן. לילי הודתה לו והרימה שוב את הארי על ידיה.

"אלבוס, מה קרה?" לילי שאלה.

"קודם כל, שכחת לבדוק אותי," דמבלדור נזף בה.

"אה, נכון," לילי נזכרה. זה היה מעין כלל בקרב חברי מסדר עוף החול, שתמיד יש לבדוק האם האדם העומד מולך הוא באמת מי שאתה חושב שהוא או שמדובר במתחזה.

"כיצד הודעת לי שאני עומדת לנאום בפני תלמידי הוגוורטס במסיבת הסיום?" לילי דקלמה כמעט בשעמום את השאלה הקבועה ששאלו זה את זה כדי לוודא שהם באמת הם ולא מתחזים.

"אמרתי לך שלמינרווה יש חיבה מיוחדת לג'ינג'ים," ענה דמבלדור והוסיף, "זה לא בסדר שאת שכחת, לילי."

לילי פתחה את פיה לענות אבל דמבלדור הקדים אותה. "אל תאמרי לי 'מה כבר יכול לקרות?', את זוכרת מה קרה למרלן מקינון? ולאח של אמיליה בונז?". לילי אכן זכרה, מדובר בשניים מחברי המסדר שנהרגו בגלל חוסר זהירות כמו שלילי הפגינה זה עתה. "את מתרשלת, לילי," הוא נזף בה, "את שאננית מדי."

"סלח לי, אלבוס," לילי אמרה בחן, "זה לא יקרה שנית". היא נפגעה קלות מהגישה המוכיחה שלו אך מכיוון שהיו אלה זמנים חשוכים היא הבינה לליבו וסלחה לו.

"אני שמח לשמוע, גברת סנייפ," דמבלדור אמר, "אבל זאת לא הסיבה שאני פה..."

ברגע שדמבלדור קרא לה 'גברת סנייפ' הוא ידע שמשהו אינו כשורה. "הכל טוב, מר דמבלדור?" היא החזירה לו באותו מטבע והתיישבה לצידו כשהארי החל לזחול לאורך הספה. דמבלדור לא הצליח להבליע את חיוכו שעלה כתוצאה מהכינוי הזה.

"קיבלתי ידיעה..." הוא אמר, "אפשר לומר שזו נבואה..." הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה ואמר: "סיביל ניבאה לי את זה. והנבואה עוסקת בך ובמשפחתך."

"סיביל?" לילי חייכה, "חשבתי שהנבואות שלה לא מהימנות!"

"הפעם זה היה שונה, ליליאן," ענה דמבלדור, "הפעם זה היה אמיתי... היא נכנסה לטראנס משונה."

לילי ידעה על מה הוא מדבר. לפעמים, כשסיביל טרלוני הידעונית הייתה מנבאת משהו אמיתי ובעל ערך, היא היתה עושה זאת בקול עבה ומחוספס כמעט כמו של עין הזעם.

"ואתה אומר שהנבואה הזאת היא על משפחתי?" לילי שאלה בדאגה.

"עלייך ועל סוורוס, ואפילו הארי הקטן מוזכר שם," דמבלדור ענה והביט בהארי שזחל לעבר דמבלדור והחל למשוך בזקנו.

דמבלדור הביט בו בחיוך. "הממזר הקטן לקח לך את העיניים," הוא אמר לה.

"מה הנבואה?" היא שאלה בדאגה. דמבלדור שלף מכיסו פיסת קלף והקריא בלחש:

"זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא..." הוא החל להקריא.

"אה," לילי קטעה אותו, "זה טוב, לא? זה אומר שאתה-יודע-מי קרוב ליפול או משהו."

"רגע, לילי, תני לי לסיים," דמבלדור ענה והמשיך להקריא:

"הם שחמקו ממנו כבר שלוש פעמים, להם יוולד הוא בשלהי החודש השביעי. ואדון אופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר. ואחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים...".

הדממה בבית הייתה מוחלטת. איש לא השמיע קול: לא דמבלדור ולא לילי על אף שדמעות עמדו בעיניה. אפילו הארי הקטן השתתק.

"אתה יכול להסיבר לי מתי בדיוק קיבלת את הנבואה הזאת?" לילי שאלה לבסוף. קולה נשבר.

"לפני שנה בדיוק," דמבלדור ענה.

"לפני שנה?" לילי לחשה בתדהמה ואז הסיקה: "מדובר בחודשיים בלבד לפני לידתו של הארי! למה לא סיפרת לנו אז?!" היא צעקה.

"כי לדעתי היה עדיף שכמה שפחות אנשים ידעו על הנבואה הזא ועל תכנה," הסביר דמבלדור, "אם כי לא כך הדבר," הוא אמר.

"מה זאת אומרת?" היא שאלה בפחד.

"זאת אומרת שגילינו שאחד מחסידיו של וולדמורט-" לילי הצטמררה לרגע, "-שמע את הנבואה אז באותו הרגע שסיביל סיפרה לי עליה. אבל לצערינו גילינו זאת רק לאחרונה באמצעות החפרפרת שלנו אצל וולדמורט."

"ומה בדיוק אומרת הנבואה?" לילי שאלה על סף דמעות. הארי ניגש אליה ושכב בחיקה בעודו אומר "מא! מא!" כאילו מנסה להרגיעה.

"היא אומרת," אמר דמבלדור, "שהאדם היחיד שיש לו סיכוי להביס את הלורד וולדמורט אחת ולתמיד נולד בסוף חודש יולי האחרון. ילד זה נולד להורים שכבר הספיקו להתנגד לוולדמורט שלוש פעמים."

"כלומר - אנחנו?" לילי שאלה ודמעות זלגו מעיניה, "או הארי או אתה-יודע-מי צריכים למות? אבל הארי הוא תינוק קטן! ואתה-יודע-מי הוא מכשף רב עצמה!".

דמבלדור שאף נשימה עמוקה.

"זה לא ודאי," הוא ענה, "הבן של אליס ופרנק מתאים גם הוא לנבואה, בדיוק כמו הארי."

לילי הביטה בו בבלבול.

"אז למה אתה מודיע לי את זה?" היא שאלה, "אני לא מבינה כל כך הרבה דברים!".

"כי עכשיו אנחנו יודעים שגם וולדמורט יודע זאת, לילי," הסביר דמבלדור, "אם כי מי שמסר לו את המידע לא דייק... אדון אופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר. וולדמורט לא מודע לחלק הזה."

"החלק הקריטי, אחד מהם לפחות," לילי אמרה. "מי המודיע הזה? מי שמע את הזיחה הסגורה שלך ושל סיביל?"

דמבלדור היסס לפני שענה.

"אני לא יודע איך תגיבי, אבל..." הוא החל לומר, "מי שמסר לו את הנבואה הוא... מי שצותת לנו... ג'יימס פוטר."

"הנחש הבוגדני ההוא!" לילי דפקה על השולחן בזעם והבהילה את הארי הקטן שהחל לבכות.

"אוי! הארי שלי! לא התכוונתי!" לילי אמרה בעצב, הרימה אותו וחיבקה אותו. "חמוד שלי... אל תבכה... אתה צריך להביס את אדון האופל... אולי...".

דמבלדור הביט במתרחש בעצב.

"מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, דמבלדור?" לילי שאלה אותו.

דמבלדור נאנח. "בזה הרגע ממש עין הזעם מודיע ללונגבוטומים את אותו הדבר ולשניכם אנו נותנים הוראות דומות: עליכם לעבור לדירת מסתור עד יעבור זעם. נשתמש בכל ההגנות האפשריות כדי לעצור את וולדמורט מלבוא ולפגוע בבנים שלכם."

"כדאי שנתחבא ביחד ונגן זה על זה?" שאלה לילי.

"ההפך הוא הנכון, ליליאן," ענה דמבלדור, "כדי להקשות עליו ולבלבל אותו כל אחד מכם יהיה בקצה אחר של המדינה. בתחולדה בגשוט הזקנה הסכימה להעניק לכם בית בשכנות אליה במכתש גודריק. ובקשר ללונגבוטומים, עדיף שכמה שפחות ידעו היכן הם גרים. ואותו הדבר לגביכם, משפחת סנייפ. אל תספרו לאיש היכן אתם גרים. נטיל לחשי פידליוס על דירות המסתור, לילי, וכדאי שתמצאי שומר סוד הגון."

"אתה יכול להיות שומר הסוד?" שאלה לילי את דמבלדור.

דמבלדור ענה לה בחיוך עצוב. "לצערי אני שומר הסוד של הלונגבוטומים, יקירתי, ומסוכן להשאיר יותר מדי מידע אצל אדם אחד. תצטרכי למצוא את האדם עליו את וסוורוס סומכים יותר מכל. לאחר מכן דאגו שיצור עמי קשר ואני אסדר זאת, אך אנא מכם עשו זאת עוד היום כי הזמן אוזל וייתכן וווולדמורט בדרכו הנה!"

הערב ירד וסוורוס שב הביתה.

"סוורוס!" לילי הסתערה לעברו בחיבוק.

"לילי!" הוא חיבק אותה בעוז.

"סוורוס, קרה אסון,"  היא אמרה לו.

"אני יודע, לילי, עדכנו אותי היום בצהריים. כבר חשבת על מישהו שיהיה שומר הסוד?"

"האמת שעלתה לי דמות בראש, אבל סוורוס, אני לא בטוחה שתסכים..." היא אמרה לו.

"אני סומך על כושר השיפוט שלך, לילי,הוא מעולם לא אכזב אותנו."

"חשבתי על..." לילי אמרה בהתרגשות, "על רמוס לופין."

"רמוס לופין?" שאל סוורוס בהרמת גבות.

"אני יודעת, אני יודעת," החלה לילי במסכת שכנועים, "הוא חלק מהקונדסאים וזה אומר שהוא בקשר טוב עם פוטר ופטיגרו אבל מצד שני כשזה היה בינם ליביבנו הוא תמיד צידד בנו. אני אפילו חושבת שהוא ניתק איתם קשר לאחר שסיימנו ללמוד בהוגוורטס, סוורוס. הוא גם חבר במסדר, לא?"

"כן, יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים לילי ואפילו את ראית אותו פעם במסגרת הפעילויות במסדר. אם דמבלדור מאשר לו לקחת חלק במסדר זה אומר שהוא אמין, לא?"

לילי וסוורוס עמדו זה מול זו בשתיקה. הם אחזו ידיים בכח כשהארי זוחל לעברו וצועק "אבא! אבא!"

"אם אין לנו רעיון יותר טוב אז זה מה שניקח, לא?" לילי שאלה את סוורוס.

"זה שונה לחלוטין, לילי," הוא אמר ביובש, "זה עניין של חיים ומוות. אין כאן ברירת מחדל."

הוא הרים את בנו שהחל לצחוק באושר.

"מה אתה אומר, הארי? אתה כנראה תביס את אתה-יודע-מי יום אחד, האם רמוס לופין יהיה שומר סוד טוב?".

הארי קימט את מצחו הקטן ונראה שקוע במחשבות. בסופו של דבר הוא אמר בחיוך גדול: "אופין!" והוריו צחקו בקול.

"אנחנו נקבל את זה ככן," לילי אמרה, "ונקווה שזו לא טעות חיינו..."

וזו באמת לא הייתה טעות חייהם. זאת הייתה טעות חייו של רמוס לופין.

לילה אחד דפיקה בהולה העירה אותם משנתם בבית החדש, הקטן והצנוע במכתש גודריק. סוורוס קפץ מהמיטה ופתח את הדלת. להפתעתו עמד שם חבר המסדר הטרי שאיכשהו דמבלדור רחש לו אמון, סיריוס בלק. לטענתו של דמבלדור, סיריוס ניתק את הקשר עם פוטר ופטיגרו ולכן הוא אמין.

אבל סוורוס לא ויתר. הוא הצמיד את סיריוס אליו ולחש באזנו: "מה הדבר שלחשת באזני אחרי אותו היום בהוגוורטס של הבגרות בהתגוננות מפני כוחות האופל? היום המשפיל בחיי?!"

בפניו של סיריוס ניכרה ההבנה שהוא יודע על מה סוורוס מדבר. סיריוס הביט בסנייפ בפנים חתומות ואמר: "לא אמרתי לך דבר, סוורוס. לא ראיתי אותך מאז אותו המקרה ועד הבגרות בשינוי צורה."

סוורוס הניח את שרביטו שהיה צמוד לסיריוס. "אנחנו חייבים למצוא שאלת ביטחון חדשה, בלק. אינני חש בנוח בכל ה..."

"הפעם אני מביא עמי בשורות רעות, סנייפ," סיריוס ענה לו, "וכדאי שתעיר את לילי והארי. זה לא טוב."

"מה?! דבר כבר!!" סוורוס האיץ בו.

סיריוס נאנח. "אתה-יודע-מי מצא את ירחוני ועינה אותו כדי לגלות את מקום המסתור שלכם. אבל רמוס לא נשבר בחקירה ולבסוף נרצח על ידיו."

סוורוס לא קנה את זה. "מאיפה אתה יודע את כל זה? ומי סיפר לאתה-יודע-מי שרמוס שומר הסוד?!"

"פטיגרו גילה זאת. הוא כנרא שמע זאת כששינה את צורתו לעכבר."

"ואיך אתה יודע את זה, בלק?!" ירה לעברו סוורוס.

סיריוס הוציא עכבר מת מכיסו. "בניגוד לירחוני, זנב-תולע דווקא כן נשבר בחקירה..."

"אתה בטוח שזה הוא?!" שאל סוורוס.

"כן," ענה סיריוס, "אבל זה לא משנה עכשיו. אני לא ידעתי את הסוד ואני פה, מה שאומר שאם אין שומר סוד..."

"אין סוד..." סוורוס השלים אותו.

"ואתה-יודע-מי בדרכו לכאן..." סיריוס אמר, "ועצם היותי כאן זו הוכחה די טובה לכל העניין. אני מציע לכם עכשיו מילוט יחד איתי באופנוע. אני יודע שאולי זה לא נראה הגיוני אבל זו הדרך היחידה שלכם להימלט לפני שאתה-יודע-מי יבוא הנה... אתם באים?"

סוורוס החוויר ואז רץ לתוך הבית וצעק את המשפט האלמותי: "לילי! קחי את הארי ורוצי!"

הפרק הקודם		הפרק הבא