תיכון פאנם

"פתטית!"

אני נחבטת ברצפה. וואו, זה לא לקח הרבה זמן. רק היום השני ללימודים וכבר התלמידים שאף פעם לא החסירו ארוחה מתחילים להציק לי.

אני מעיפה מבט אל המכנסיים הקרועים שלי, ונעמדת. אסור לך לבכות רו. את לא תתני לה את הסיפוק הזה. אמארה ג'ול בכיתה ט' ובריונית אמיתית. היא משכונה שתיים.  "אוי, נקרעו לך המכנסיים, ומי יודע עוד כמה פעמים אמא תוכל לתקן אותם. אם בכלל יש לך אמא. בשכונה אחת-עשרה אי אפשר לדעת" כנראה הסמקתי בכעס כי היא עטתה ארשת כאילו מופתעת "העלבתי אותך? לא נורא. בטח אם איך שבדרך כלל מדברים אצלך בבית זה נחשב מחמאה" טראח! אמארה על הרצפה עם סימן כף יד אדומה קטנה על הלחי שלה.

אני שומעת קול צחוק מאחורי. אני מסתובבת במהירות, עדיין מוצפת אנדרלין. אני בטח נראית עכשיו כמו חיית פרא קטנה, עם המכנסיים הקרועות והברכיים המדממות, הקווצות שמשתלשלות מהצמות המקורזלות והמבט הפראי בעיניים.

הצוחקת היא נערה, אולי בגיל של אמארה. היא כחושה מאוד, על גבול המורעבת, ויש לה זנב סוס מרשים של שיער אדום חלק.

היא מושיטה לי זרוע. "את בסדר?" אני מביטה קדימה בזעף "כן, אבל אני לא יודעת אם אמארה בסדר" היא מתחילה שוב לצחוק "מישהו היה צריך להראות לה מה זה כבר מזמן!" אני שוב כועסת. "אז עשיתי את העבודה השחורה בשביל כולכם!".

למרות העויינות הברורה שלי, היא מלווה אותי לכיתה. שיעור מדעים. איחרתי בגדול, וזו לא הדרך לעשות רושם ראשוני טוב על מר אברנתי. הנערה- שבנתיים החלטתי לכנות אותה פני-שועל- ניגשה אל המורה ולחשה לו משהו. הוא חייך. "לכי לשבת ליד העלמה אוורדין" הוא הורה לי.

'מה קרה?' שאלה פרים בלי קול "נתתי סטירה לאמארה ג'ול" לחשתי "לא התכוונתי שזה יקרה. היא פשוט הפילה אותי, ואמרה דברים ממש לא יפים. אז דחפתי אותה." "זה ממש רע" השיבה פרים "אסור להתנגד למישהו משכונה שתיים" "אני יודעת" נאנחתי "אני בצרות".

---------------

פרק מעבר קצר :(

הפרק הקודם		הפרק הבא