העולם שבתוך העולם

תקשיבו, יש כבר 28 צפיות בפיק ורק תגובה אחת, אני ממש אשמח אם תגיבו יותר כי זה באמת עושה נעים בלב (תודה מיכל).
אז הינה הפרק הבא, מקווה שתאהבו ותוסיפו גם תגובה, לא אכפת לי אם היא טובה או רעה, העיקר שאני אראב בתייחסות, זה באמת כיף לראות שאנשים לפחות קוראים את מה שאת כותבת, גם אם הם לא ממש אוהבים את זה...

------

נחתנו במטוס בלונדון לתוך שדה תעופה גדול, הומה אדם ו... מלוכלך מאוד. התקדמנו לכיוון מסילת המזוודות וחיכינו למזוודות שלנו שיגיעו, לי ולאדוארד היתה מזוודה אחת גדולה ומזוודה אחת קטנה, לג'ספר היה מזוודה אחת בינונית ולאליס-היו 2 מזוודות גדולות רק בשביל עצמה (למרות שהייתה לי תחושה שהיו שם גם כמה דברים בשבילי). 
"אוה, הנה המזוודות שלנו!" קראתי, אדוארד הוריד במהירות את שתי המזוודות שלנו וג'ספר הוריד את המזוודות שלו ושל אליס. התקדמנו לכיוון היציאה וחיפסנו מישהו שיענה לתיאור של קארלייל, לא לקח הרבה זמן ומצאנו אותו איש גבוה, ג'ינג'י, משקפי קרן, כובע של I love NY וחולצה של פומה שהיה נראה שחיפש מישהו בקהל, הצבעתי לעברו והתחלנו להתקדם לקראתו. כשהוא שם לב אלינו הוא תחיל להתקדם אלינו וכשהיה מספיק קרוב אלינו התחיל. 
"שלום, שמי הוא פרסי וויזלי, אתם בטח משפחת קאלן" התחיל בקול צפצפה. 
"הי, אני אדוארד, זוהי בלה, זה ג'ספר וזו אליס" אמר אדוארד והצביע על כל אחד מאיתנו בתורו. 
"נעים להכיר אתכם" אמר פרסי בחביבות בקולו הצפצפני והושיט את ידו ללחיצה, אליס הושיטה את ידה לעבר כף ידו של פרסי אך אדוארד עצר בידה ואמר לפרסי:"אני מבין שאתה יודע עלינו קצת יותר ממה שאנחנו יודעים עלייך, אם אתה מפחד מהעור הקר שלנו, אתה לא חייב להכריח את עצמך לגעת בו" אמר אדוארד בקול שקט אם כי במעט תוקפנות, פרסי הסמיק והחזיר את ידו לחייכו. 
"כן, טוב, קדימה בואו אחרי" מלמל והתחיל ללכת לכיוון היציאה ואנחנו הלכנו אחריו. כשנכנסנו לרכב (פורד שחורה עם שבעה מושבים) והתמקמנו בנוחיות פרסי התחיל להסביר. 
"טוב, אז כפי שבוודאי הסבירו לכם, אתם נבחרתם מפני שאינכם אוכלים בשר אדם" אמר פרסי והשתתק לרגע. "אנחנו לא אוכלים, אנחנו שותים דם" תיקנה אליס בזריזת" פרסי, שדבריה של אליס הלחיצו אותו הרים לאיטו את צווארון חולצתו והמשיך:"מפני שאינכם שותים דם אדם, נבחרתם לייצג את כלל אוכלוסיית בני מנחם בניסוי שמטרתו לנסות ליצור קישרי ידידות בין ערפדים וקוסמים צעירים" צחקנו, אף אחד מאיתנו לא היה צעיר, אני הייתי הכי צעירה מבינינו והייתי בת100.. 
"אנחנו לא בדיוק צעירים," הסביר ג'ספר וצחקק "הכי צעירה מבינינו זו בלה והיא בת מאה..." צחקנו ופרסי המשיך "אהה כן, לא משנה, אז אתם תלמדו השנה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יחד עם קוסמים צעירים." המשיך מהר ועבר לנושא הבא 
"עד תחילת שנת הלימודים אתם תגורו בביתי, יש לי אחים שאהה, אמורים להיות בערך בגלכם ושאתם תלמדו איתם בבית הספר במהלך השנה, אם אתם תרצו, אהה, לצוד אז מסביב לביתי יש הרבה מקומות פתוחים, אתם תישנו בקומה השלישית..." כולנו צחקנו כפרסי הזכיר את המילה תישנו "אממ פרסי, פעם אחרונה שישנתי הייתה לפני 370 שנה, ערפדים לו ישנים" אמר ג'ספר תוך כדי צחקוקים במהלך המשפט. 
"ג'ספר תרגיע אותו" אמר אדוארד בשקט כדי שפרסי לא ישמע "בסדר, בסדר" ענה לו ג'ספר גם במהירות, היה ניכר על פניו של פרסי שנרגע ואז הוא שאל " אמרתם משהו?" לא ענינו לו, הוא מיד המשיך: "הנה הבית שלי" והצביעה על מין בקתה גדולה ורעוע שלידה היה דיר חזירים גדול ובו עמדו שלוש דמויות, שני בנים ובת, לבת היה שער חום נפוח והיא נשענה בזרועותיו של הג'ינג'י הגבוה שהזכיר קצת את פרסי ולידם עמד נער עם שער שחור שעמד בגבו אלינו. 
פרסי עצר הכנה את הרכב בסמוך לבקתה וארבעתנו יצאנו מהרכב במהירות על טבעית כמו שסיכמנו-אסור לתת להם לחשוב שיש להם סיבה להתקרב אלינו, זה רק יפגע בהם. לקחנו את המזוודות אבל אז כבר הספיקה להגיע אלינו זאת עם השער החום ובעקבותיה שני הנערים. 
"הי, קוראים לי הרמיוני" הסרתי לרגע את המגן מעל למוחי וחשבתי, לא יכול להיות לה שם יותר בריטי מעצבן?! והחזרתי אותו בחזרה אדוארד צחקק בתגובה למחשבותיו ועל פניה של הרמיוני הופיע מבט שואל, אדוארד לא נתן לה זמן להתחיל לשאול שאלות והתחיל: 
"שלום, קוראים לי אדוארד, זו בלה, זה ג'ספר וזו אליס" הציג אותנו כמו שהציג אותנו בפני פרסי  "נחמד לפגוש אתכם" הוסיף בנימוס והציע את ידו ללחיצת יד, שלושתינו בהינו בו, הרמיוני לקחה את ידו והשיבה לו לחיצה, היא למרבה הפלא כנראה ידעה דבר אחד או שניים על ערפדים וכמעט שלא הגיבה לעור הקר. 
"שלום שמי הוא הארי" הציג את עצמו הילד עם השער השחור, היו לו עיניים ירוקות, משקפיים על קצה האף ואת מצחו עיטרה צלקת ברק, הוא הושיט את ידו לכיווני, אני שלחתי אל אדוארד מבט מהסס, הוא הנהן ואני לחצתי את ידו של הארי, הארי רעד קצת למגע עורי אך לא הרפה את ידי, מנומסים, חשבתי, חייכתי אליו חיוך מתנצל ועזבתי את ידו. באותו הזמן קרה אותו הטקס בין ג'ספר לילד הג'ינג'י  שהסביר שקוראים לו רון, ואליס נופפה לו לשלום. 
"קדימה, בואו ניכנס, אמא כבר מתה לראות אתכם" שלושתינו צחקנו לדרמתיות שבמילותיו והם בהו בנו במבט שואל. 
"זה סתם בדיחה של ערפדים, אתם יודעים, מתה לראות אתכם. מתה-ערפדים שותים דם." הסביר ג'ספר , הפנים של שלושתם החווירו בבת אחת, אדוארד שלח לכיוונו של ג'ספר מבט כועס מהיר ואז הסביר מיד " זה בסדר, אין לכם מה לדאוג, אנחנו שלא כמו רוב בני מיננו לא שותים דם אדם, אנחנו שותים דם של בעלי חיים, זה בסדר, באמת" לשמע דבריו חזר הצבע לניהם וכולנו נרגענו, את זה לדעתי היה צריך לזקוף לזכותו של ג'ספר. 
לפתע נפתחה דלת הבית ואישה ג'ינג'ית שמנמנה יצאה לקראתינו "נו, קדימה בואו םנימה, רטן איזה מין אירוח זה" נזפה ברון. 
"לא זה בסדר, בדרך כלל מתייחסים אלינו הרבה יותר גרוע" חייכתי והמשכתי "אני בלה" 
"אני ג'ספר" 
"אני אליס" 
"אני אדוארד" הצגנו את עצמנו, היא התפוגגה לשמע קול הפעמונים שלנו. 
"נעים לפגוש אתכם, שמי הוא מולי ואלו" אמרה והצביע על שני נערים כמעט זהים ונערה אחת, שלושתם ג'יג'ים כמו כל בני משפחתם כנראה "הם פרד ג'ורג' וג'יני" אמרה בנועם. 
"הי" ענינו ארבעתינו וחייכנו לכיוונם. 
שאר הערב חלף במהירות, הצגנו את עצמינו בפני עוד כמה אנשים ג'נג'יןם שעכשיו ידענו שכולם שייכים למשפחת וויזלי, קראו להם ארתור, גבר מבוגר בשנו העמידה, ביל גבר צעיר בשנות העשרים המאחרות לחייו וצ'רלי שם יפה חשבתי לעצמי-גבר בשנו העשרים לחייו. כשכל משפחת וויזלי האר והרמיוני החלו להתארגן לשינה, הראתה לנו מולי את החדר בו היינו ישני אם היינו צריכים אם היינו אנושיים, מסתבר שזה החדר בו הארי ורון היו צריכים לישון אלמלא היינו באים להתארח אצל משפחת וויזלי וכמובן שכשהבנו את זה הסברנו למולי שאנחנו לא ישנים ושהארי ורון יכולים לישון בחדר הזה ושאנחנו לא נפריע, כשהיא התעקשה מהסיבה ש-היא לא רוצה שנטייל במזדרונות כל הלילה, אדוארד אמר כדי להשקיט את מצפונה שאנחנו מתכוונים במילא לצאת לצוד הלילה ושאנחנו נצוד יותר מבדרך כלל בשל העובדה שאנחנו נמצא עכשיו בחברת הרבה אנשים כל הזמן-היא השתכנע והורתה להארי ורון לחזור לעליית הגג. 
"אממ, אנחנו הבנו שאתם לא מתכוונים ללכת לישון מיד ומתכוונים לעשות מין שיחת ועידה לפני השינה וחשבנו-אם לא איכפת לכם כמובן, שנצטרף" אמר אדוארד בנימוסיות רבה את הארי שהחליף לשנייה מבטים והנהן. עלינו בחזרה לעליית הגג שם ישבו על המיטות פרד ליד ג'ורג', ג'יני מתרפקת בזרועותיו של הארי והרמיני ורון מתקרבלים אחד עם השני, אנחנו נכנסנו לחדר וכשראינו שאין עוד מקום על המיטות התיישבנו על הריצפה, הרמיוני שכנראה הייתה המארחת הכי טובה בחדר הזה מחתה מיד "לא, אל תשבו על הריצפה, אתם יכולים לשבת במקום שלי ושל רון במקום" אמרה, רון שלח אליה מבט כועס אבל שניהם נעמדו. 
"לא זה בסדר, " התחיל אדוארד וסימן להם להתיישב "תודה על נדיבותך הרבה אבל לנו זה לא משנה, אנחנו יכולים לעמוד ימים ולא להרגיש דבר, אנחנו לא מרגישים נוחות. חוץ מזה לא נראה לי שרון כל כך מוכן לשבת על הרצפה." אמר אדוארד וגיחך.  
"כן רון, אני קורא מחשבות" ענה אדוארד לשאלה שנשאלה כנראה במוחו של רון. 
"באמת, מגניב!!!" קרא פרד או ג'ורג', אין לי מושג מי זה מי. 
"גם לכם יש כישרונות מיוחדים?" שאל התאום השני, היה ברור שהשאלה הופנתה אלי אל ג'ספר ואל אליס. 
"כן, איך נסביר את זה," נעצר ג'ספר לרגע ואז חייך לעצמו  
"אל תעשה את זה" קטע אדוארד את מה שג'ספר חשב לעשות. 
"למה לך יש רעיון יותר טוב?" שאל ג'ספר את אדוארד. אדוארד לא השיב, הבנתי מה ג'ספר עומד לעשות וחייכתי לעצמי. 
"ג'ורג' רד ממני!" קרא התאום השני, כנראה פרד. 
"רון אתה מועך אותי, תפסיק כבר" זעמה הרמיוני ולפני שעוד  משהו הספיק לקרות, ג'ספר החזיר בחזרה את מצב רוחם של כל האנשים בחדר לקדמותו. 
"הבנתם?" שאל ג'ספר והביט בכל יושבי החדר. 
"מה, אתה שולט על המצבי רוח שלנו כאילו?" שאלה ג'יני. 
"לא כאילו, בדיוק, אני יכול לשנות מצבי רוח של אנשים" אמר ג'ספר וחייך. החדר השתתק, כולם שקעו בתדהמה קצרה אבל   אז הרמיוני המשיכה "ומה איתך?" שאלה והביטה על אליס. 
"אני, אממ, אני סוג של מגדת עתידות" אמרה אליס וחייכה. 
"וואי מגניב, אז את יכולה לאמר לי כמה ילדים יהיו לי וכל מיני כאלה?" שאל רון בהתלהבות. 
"זה לא בדיוק ככה, נגיד כשהוולטורי החליטו לשלוח אותנו לפה אז..." 
"מי זה הוולטורי?" קטע הארי את שטף דיבורה של הרמיוני. 
"הדבר הכי קרוב למשפחת מלוכה שיש בעולם הערפדים" הסבי לו אדוארד ואליס המשיכה: 
"אז יכולתי לראות את ההחלטה שלהם," שלחתי מבט אל אליס והיא הנהנה בחזרה "אני יכולה לראות את החלטות של אנשים ואת ההשלכות שיהיו להחלטות שלהם" הסבירה אליס והם הנהנו. 
"גם לך יש כישרון מיוחד?" שאלה ג'יני והביטה עלי. 
"כן אבל זה מאוד קשה להסביר אותו..." שלחתי מבט מבקש עזרה אל אדוארד שלא הסתכל עלי אל הביט על איזה נקודה מרוחקת בחדר, הזזתי את המגן מעל לראשי וצעקתי בתוך הראש :" עזרה!!!" אדוארד הביט אלי צחק ואז התחיל להסביר. 
"בלה היא... מגנה," הוא התחיל ועל פניהם של הקוסמים התפשט מבט שואל "היא..." אדוארד השתתק לכמה שניות והמשיך "אני מצטער אני לא יודע איך להסביר לכם את זה, אתם לא תבינו. אלא אם... אני יודע, מישהו מכם יכול להשתמש בשרביט " אדוארד צחקק כשאמר את המילה שרביט "שלו ולהפעיל קללה קטנה ולא מזיקה על בלה?" הם הביטו בו נדהמים, אני שלחתי אליו מבט שואל וכך גם ג'ספר, אליס כנראה כבר ידעה מה יקרה ואמרה לאדוארד "רעיון מבריק" הארי הוציא את השרביט מכיסו וכיוון אותו לכיווני:  
"אתה בטוח?" הוא שאל את אדוארד. 
"מאה אחוז" אדוארד ענה לו בביטחון. 
"אימפדימנטה!" קרא הארי וניצוצות כתומים עפו משרביטו לכיווני, שום דבר לא קרה. 
"היה אמור לקרות משהו?" שאל ג'ספר אחרי מספר שניות ששום דבר לא קרה. 
"כן, היא הייתה אמורה לעוף אחורה!" אמר הארי מוכה תדהמה. 
"בידיוק, היא מגנה על עצמה מפניכל מיני כוחות של אחרים כך שהם לא יוכלו לפגוע בה, היא יכולה גם להגן על עוד אנשים ככה, אבל זה קצת קשה בשבילה" הסביר אדוארד. 
"לא נכון!" מחיתי "אני יכולה להגן גם על אחרים מצויין!" קראתי אליו בכעס, אדוארד עטף אותי בזרעותיו והושיב אותי על בירכיו, "אני יודע" הוא לחש לי ונשק לי על המצח, מהר שחררתי את המגן ממוחי וקראתי בתוך ראשי "אדוארד, תירגע! יש כאן עוד אנשים!" אדוארד צחקק והפסיק. 
"טוב נראה לי שאנחנו נלך לצוד, אתם עייפים-לכו לישון" הכריז אדוארד ואנחנו קמנו על רגלינו, השעה כבר הייתה אחד וחצי בבוקר. כל מי שגם לא היה אמור לישון כאן בחדר נעמד על רגליו, הארי נשק לג'יני על המצח ג'יני התקדמה לעבר הדלת, ג'ספר ואדוארד צחקו כנראה לשמע משמעות-רגשות שמישהו בחדר הרגיש, רון הביט לעברם במבט רווי כעס נישק את הרמיוני על שפתיה והיא גם נעמדה על רגליה. פרד וג'ורג' נעמדו והלכו לכיוון הדלת. כולם כבר עמדו לצאת אבל אז אמר ג'ורג': 
"אתם לא יכולים לצאת מלמטה, אם אמא תשמע או תראה אתכם היא תשתגע!" הוא אמר 
"זה בסדר, אנחנו מאוד שקטים" אמרה אליס וקרצה לעברו. 
"אולי בכל זאת כדאי שתחקו עם הצייד עד הבוקר, יש חיות מסוכנות ביער" אמרה ג'יני. צחקנו, צחקנו, צחקנו לאיזה חמש דקות בעוד הם בוהים בנו ולא מבינים את הבדיחה. 
"זה בסדר, שום חיה לא מאיימת עלינו" צחקק ג'ספר. 
"אנחנו נצא מהחלון, נחזור עד תישע בבוקר" אמר אדוארד ואנחנו התקדמנו לכיוון החלון. 
"אם אתם לא מאמינים בכישורים שלנו אז תסתכלו עכשיו" קראתי וכולנו קפצנו קפיצות מושלמו מהחלון והתחלנו לרוץ לכיוון היער.

הפרק הקודם		הפרק הבא