לכתוב למגירה

לקייטו

אני חושבת- לא, אני בטוחה- שלמכתב הזה יצטרפו עוד רבים, בתוך המחברת שכרוכה בעור ומונחת מתחת לכרית שלי. מכתבים שלא יישלחו לעולם, שהילד שהיה אמור לקרוא אותם, להסתבך עם הדבק על המעטפה, לחייך לנוכח הטרחנות של אמא שלו, כבר מת.

"אמא, אל תכנסי לחדר שלי אף פעם, זה חדר של בנים!"

אני מוצאת את עצמי מחליקה מהמיטה, פוסעת במסדרון, ונעצרת מול הדלת הסגורה של החדר שלך. לא. אני לא מסוגלת. אני עדיין לא יכולה להתמודד עם המקום הזה, לראות בו רוח רפאים בכל פינה. אני לא אצליח להתמודד עם החדר הזה, עם המקום שבו ישנת ואכלת ושיחקת. עם כיסוי המיטה הכחול (כן, אני עדיין זוכרת את עצמי סורגת אותו), עם כלי הנשק הראשונים שלך, עם השטיח הקלוע שאף פעם לא הסכמתי לך לסלק כי סבתא תיעלב.

"אמא! אמא, תראי מה עשיתי!"

כשאני חולמת אתה שוב ילד קטן, תווי הפנים רכים, מעוגלים, הראש הבלונדיני שלך מתנוצץ בשמש, והעיניים שלך בגוון המדויק של השמיים. כשאני מתעוררת תמיד יש את הרגע המתוק שבו אני חושבת שאתה חי, ואז נזכרת שאתה מת.

ואני מתפרקת, מתכרבלת לכדור קטן ומרטיבה את הכרית במי מלח.

"אמא, כשאני אהיה גדול אני אנצח במשחק, אבל אני מבטיח לבוא כל יום שישי"

בארוחות שישי, הכיסא שלך תמיד נשאר ריק.

אמא

---------

מצטערת מראש אם אני אעשה הרבה מכתבים של הורים- אף פעם לא אמרו מה הרגישו ההורים ששלחו את הילדים שלהם למות. וכן, אני יודעת שהפאנפיק אושר רק אתמול, אבל אני אשמח לת"בים :)

הפרק הקודם		הפרק הבא