Never Die

אני בקושי נכנסת לחדר הפרידות בהיכל הצדק לפני שקטניס מתפרצת פנימה. היא נופלת על ברכיה ומחבקת אותי, קווצות שיער כהות נמלטות מהצמה המורכבת שלה. ואז היא מתחילה לבכות.

לרגע, אני המומה. זאת קטניס. היא החזקה מבין שתינו. היא לא בוכה, לעולם. איך יכול להיות שהיא עכשיו עומדת מולי, בעיניים אדומות ובאף דולף? זה שובר את האטימות ששהיתי בה עד אותו הרגע. זה באמת קורה. אני באמת הולכת לשם. הגרון שלי מתכווץ, ואני מתחילה להתייפח גם, ביבבות קטועות. היא מתחילה לדבר בקול מתנשף משונה, מנסה להרגיע את עצמה. "הייתי צריכה... הייתי צריכה להתנדב!" הקול שלה נסדק "אבל לא יכולתי. פשוט עמדתי שם, כמו עמוד דפוק!" היא כמעט צועקת עכשיו, קולה מלא בשנאה עצמית. אני מהדקת את פניי לחזה. "לא נכון" הקול שלי מעומעם תחת מחסה חולצתה "אני נבחרתי. זאת הבעיה שלי, ולא של אף אחד אחר". 

אני מרגישה זרוע דקה חובקת את הכתפיים שלי ומרימה את הראש. כן, זאת אמא, חובקת אותנו בידיה הכחושות ועורה הבהיר נראה כמעט אפור. העיניים הכחולות שלה לא דומעות. היא מנסה להיות חזקה, אני קולטת. מוזר שדווקא עכשיו, כשקטניס בוכה בפעם הראשונה זה שנים, אמא היא זו שמעודדת אותה. לרגע אני כמעט מסוגלת לחייך.

"הבאנו לך משהו" קולה השקט של אמא שובר את הדממה שהופרה רק על ידי ההתייפחויות שלי ושל קטניס. היא מוציאה מכיס השמלה שלה שרשרת דקה, שעליה תלוי שקיק עור. "הוא מלא בעלי רקפת," אמא מסבירה "כדי שתזכרי מאיפה באת". אני פותחת את השקיק ושואפת את הניחוח. יש לזה ריח של בית.

אחרי שקטניס ואמא מוצאות מהחדר, נכנס אורח בלתי צפוי: האופה. הוא לא אבא של פיטה? מה הוא עושה כאן? הוא רק מהנהן קלות לעברי, אבל העיניים שלו מחייכות אלי. הוא מושיט לי שקית נייר לבנה ונותן לי אותה. עוגיות מהמאפייה, חמימות עדיין. עכשיו אני כבר באמת מחייכת. חייב להיות לו אומץ, לבקר את הילדה שבנו יאלץ להרוג כדי להישאר בחיים. הוא יוצא מבלי להוסיף מילה.

אחרי האופה מגיע אורח לא צפוי נוסף; גייל, שמחזיק בידיו -רושף ונושף- את החתול שלי. כשנורי מונח בידיי, אני מתחילה לבכות שוב. גייל תופס את פניי בידו ומרים אותן. "אל תבכי" הוא אומר לי "יסמנו אותך בתור טרף קל".

אני מושכת באפי. "אבל אני באמת טרף קל". הוא מקמט את מצחו. "את לא. את רופאה, את אמיצה. והכי חשוב, יש לך כוח סבל". אני מרימה גבות. כוח סבל? זו מחשבה מעניינת. מיועדי הקריירה אולי קטלניים, אבל הם לא יודעים איך זה להיות רעב.

"תחייכי," הוא צועק לי כשאוכפי השקט מתחילים לדחוף אותי מחוץ לחדר הפרידות "זה בסך הכל מופע".

הפרק הקודם		הפרק הבא