דם...

פרק 1: נבואה

חמש עשרה שנים חלפו מאותו לילה נורא, והעולם כמו שכח את מותם של זוג אוהבים, זוג הורים שהשאירו אחריהם תינוקת חסרת ישע, או אולי לא כל כך חסרת ישע.

המלחמה נגמרה, הערפדים עברו אל הצללים ובני האנוש כמו לא ידעו על קיומם. המבוגרים שהנהיגו את המלחמה כבר אינם ורק צאצאיהם, שגם הם חברי המסדר ידעו שהערפדים עדיין קיימים, אך כל עוד היה שקט הם לא פעלו בגלוי נגדם.

גבריאלה ישבה בחדרה וצפתה בגשם השוטף מחוץ לחלונה. הגשם כמו שיקף את מצב רוחה. דפיקה נשמעה על הדלת. "תיכנס דוד טוני" אמרה גבריאלה. אנטוניו ואלדז נכנס אל חדרה, הוא גידל אותה מאז מות הוריה.

"את מוכנה לבית הספר החדש? " שאל טוני. "כן דוד טוני" אמרה גבריאלה. הוא החליט להעביר אותה לבית ספר אחר, מאחר והוא עצמו לא יכול היה לגור באותה העיר, הוא לא התבגר כלל וזה היה מחשיד. "יהיה בסדר" הוא אמר ונשק על ראשה.

"דוד טוני, ספר לי שוב, באמת ניצלתי מהתאונה כשהייתי רק תינוקת וההורים שלי נהרגו? " שאלה גבריאלה. "כן, תאונה קשה, הייתי בהלם שניצלת בכלל" אמר טוני. "אני שמחה שיש לי אותך לפחות" אמרה גבריאלה בחיוך וחיבקה אותו. באותו הזמן הגשם פסק ושמש חמימה גלשה מבין העננים. "קדימה בואי נלך לבית הספר" אמר טוני.

הם נכנסו למרצדס השחורה שלו והוא נסע לבית הספר התיכון של מילאנו. גבריאלה הייתה לבושה בתלבושת הבית ספרית, חצאית קפלים קצרה שחורה או כחולה (שלה הייתה שחורה), חולצה לבנה מכופתרת ועניבה שחורה או כחולה (שלה הייתה שחורה). גבריאלה אהבה את הצבע השחור והוא גם התאים לה, מדגיש את עיניה הכחולות כים, ותואם לתלתליה העדינים, השחורים. "בהצלחה" אמר טוני בחיוך ונשק על לחיה. היא נופפה לו ונכנסה אל בית הספר.

גשם החל לרדת כשהוא נסע חזרה אל ביתו. "אוי גבריאלה" הוא נאנח. טוני נכנס אל ביתו ונעצר. "צא מהמחבוא שלך לאו" אמר טוני. "אוף, אתה תמיד יודע" אמר לאונרדו. טוני חייך ופרע את שיערו הבהיר.

לאונרדו, ערפד צעיר בעל עיניים חומות ושיער בהיר, בנו המאומץ של טוני. "אבא, למה אני צריך ללכת לבית הספר? לא הייתי בבית הספר במאה השנים האחרונות" אמר לאונרדו. "אמרתי לך, אתה צריך להשגיח על גבריאלה, היא מיוחדת" אמר טוני. "למה? " שאל לאונרדו. "כי היא החצויה היחידה בכל העולם. היא ההוכחה שבני אדם וערפדים יכולים לחיות יחד והיא בסכנה, אם הערפדים יגלו עליה הם ירצו להרוג אותה כדי שלא תהיה סיבה לשלום עם בני האנוש ואם בני האנוש יגלו אותה, הם יראו בה יצור והמסדר יהרוג אותה חוץ מזה חלה עליה נבואת הירח" הסביר טוני.

"נבואת הירח? מה זה נבואת הירח? " שאל לאונרדו. "אמא שלה הייתה נצר למלוכה של הערפדים מהעולם העתיק, והיא שמעה נבואה אחרת על תינוקת שתיוולד לה ותהיה שייכת לשני העולמות, היא התעלמה ממנה, כי כמו שאתה יודע, ערפדים לא מתרבים. אך אז היא הכירה את גבריאל סטון, בן אנוש שלא פחד ממנה, שהתאהב בה והיא נישאה לו וילדה את גבריאלה ואז היא ברכה אותה בברכת הירח וגרמה לנבואת הירח להתקיים עליה" אמר טוני ובחן את תגובתו של לאונרדו.

"ומה בדיוק אומרת הנבואה? " שאל לאונרדו.

"כאשר תפסק המלחמה והשקט ישרור בין היצורים הנצחיים לבני התמותה, החצויה, השייכת לשני העולמות תמשול על כולם. כוחותיה יתגלו לה בשנה החמש עשרה להיוולדה, ביום של השנה החדשה בו הירח יהיה מלא באמצע השמיים לראשונה באותה השנה והאור יזרח עליה, היא תגלה את טבעה ותהיה מוכנה לקיים את נבואת הירח"

טוני סיים את הנבואה שכולה נאמרה באיטלקית.

"לא הבנתי כל כך, מה זה אומר" שאל לאונרדו. "זה אומר, שבשנה החדשה כאשר הירח המלא יעלה לשמיים היא תבין את כוחותיה ותגלה מי היא. התפקיד שלך הוא להגן עליה עד ליום הזה ולהכין אותה לגילוי" אמר טוני. "מה זאת אומרת להכין אותה? " שאל לאונרדו. "היא לא יודעת דבר על עולם הערפדים, גידלתי אותה כאנושית והמוח שלה פועל בצורה הזאת. היא צריכה לגלות הכל בהדרגה ואתה תעזור לה" אמר טוני. "טוב, בסדר, אני אעזור" אמר לאונרדו בהכנעה. "ילד טוב" אמר טוני ונשק למצחו.

באותו הזמן גבריאלה ישבה בכיתתה מבט נוגה בעיניה. "היי" מישהו נופף בידו מול עיניה. "היי, ילדה" הוא ניסה שוב. היא ניעורה מחלומותיה בהקיץ וחייכה אליו, שוב יצאה השמש מבין העננים. "מה נשמע? את חדשה    נכון? " הוא שאל בחיוך. "כן, אני גבריאלה, נעים להכיר" היא אמרה בחיוך. "אני מייקל, אפשר לשבת לידך? " הוא שאל בחיוך. היא הביטה בילד שחור השיער בעל העיניים הכהות וחייכה שוב. "בטח, שב" היא אמרה והוא התיישב לצידה. המורה נכנס והשיעור החל.

****************************************************************************************************************************************

לא לשכוח תגובות למטה ודירוג למעלה... תהנו :)

הפרק הקודם		הפרק הבא