הסיוט הנורא ביותר

קודם כל אני רוצה לומר משהו: אני נישבע לא לקרוא את מה שאת כותבת בתנאי שאת לא קוראת את מה שאני כותב.

אני יודע שכשקראת את זה גילגלת עיניים וחשבת ממתי אפשר לסמוך על מה שארטמיס אומר?

אז גייסתי את ג'ולייט שתעזור לי עם זה (בגלל שהאופי שלכם די דומה):

אני – ג'ולייט, אם אני ישבע שאני לא יקרא את מה שהולי כותבת, היא תאמין לי?

ג'ולייט – אין מצב

אני- ועם אני ישבע בכבוד שלי?

ג'ולייט – ממש לא. איבדת את הכבוד שלך בערך ממתי שחטפת את הולי.

אני – ואם אני ישבע בהורים שלי?

ג'ולייט – נהה...

ג'ולייט – יש לי רעיון! תישבע בזהב שלך!

אני - *מזועזע* בזהב?! הדבר הכי חשוב בעולם?!

ג'ולייט – זה הרעיון.

אני –  *ניכנע* צודקת.

אז הולי, אני נישבע בזהב שלי (כל כך עצוב...) שאני לא יקרא את הדפים שלך ביומן בתנאי שאת לא תיקראי בשלי. אם אני יפר את השבועה את תוכלי לקחת את כל הזהב שיש לי בבית...

11.1

בשיעור היסטוריה התיישבתי ליד הולי. היא התחילה לאסוף את השיער  בקוקו גבוה. זה היה מוזר, למרות שזה התאים לה. מאוד.

היא הסתובבה אלי וגילגלה עיניים. "מה, ארטמיס?"

"מה, מה?"

"זה הדבר מטופש ביותר שיצא לך מהפה. ואני עוד הייתי ליד אוריון."

עכשיו היה תורי לגלגל עיניים. ידעתי שאני אשמע את זה הרבה ממנה.

"את זוכרת מה אמר קיפ (או פיפ.. לא זוכר מי מבינהם) , עלמתי הנאווה, שיפות תמיד טיפשות? זה כל כך נכון לגבייך" אמרתי בחיקוי כושל של אוריון.

הילד שישב מאחורי נידחף לשיחה: "הוא אמר שאת יפה"

שלחתי לעברו מבט מעוצבן "לא נכון"

"בטח שכן," הוא גיחך "אל תשקר לעצמך."

"שקט שיהיה שם!" המורה צעקה.

הולי באמת יפה. את זה לא יכולתי להכחיש, אבל אני לא מרגיש אליה שום רגשות חוץ מידידות. לפחות ניראה לי.

כשהמורה הסתובבה ללוח הילד שישב מאחורינו התחיל להציק עכשיו להולי. "את יודעת שהוא פלרטט איתך עכשיו, נכון?"

"ממש," הולי אמרה בבוז. "ארטמיס אפילו לא יודע מה זה אומר."

"בטח שאני יודע." צעקתי בלחש. "ואני אפילו יודע איך קרו למי שהמציא את המילה הזאת. קראו לו-"

"זה בסדר ארטמיס, לא צריך לדעת" אמרה הולי במהירות.

"אבל-"

"לא.

"אני-"

"לא."

הייתי נחוש לא לוותר, אז לחשתי לה בשקט "את יודעת שזה אבוד לך."

"נכון," הולי הודתה " אבל תעשה את זה כמה שיותר מהר."

חייכתי הניצחון. "קראו לו-"

"שקט שיהיה שם!" המורה צעקה והפריעה לי לומר את השם.

הולי והנער-שישב-מאחורי שלחו לעברי מבטים משעושעים.

בסוף יום הלימודים, כשארזתי את את הציוד לתיק, הנער שישב מאחורי שאל אותי "רוצה לעשות איתי את העבודה בגאוגרפיה?"

"טוב," אמרתי. "בוא לבית שלי"

"אין מצב," אמר הנער שישב מאחורי שעכשיו עמד מלפני, "בטח יש לך בית פיצי."

*** כעבור 15 דקות ****

הנער שישב מאחורי הביט בבית בהישתאות. "איזה בית ענקיסטי!"

הובלתי אותו לעבר חדרי, כשבאטלר בחן את הנער שיושב מאחורי בחשד.

כשהגענו פתחתי את דלת חדרי לרווחה, רוצה להראות כמה מסודר ונקי החדר שלי.

"ציפיתי שהחדר שלך יהיה יותר מסודר," אמר הנער שיושב מאחורי בפליאה.

"אין דבר מסודר יותר מהחדר שלי," אמרתי בכעס.

כשניכנסתי לחדרי, התחרטתי מיד על מה שאמרתי לפני רגע.

החדר ניראה כאילו מיני טורנדו עבר בו. הבגדים שהיו אמורים להיות בארון היו זרוקים על הריצפה באי סדר, הכרית והשמיכה היו על השולחן, כל הנירות שהיו כתובים בו הרעיונות לפרוייקט החדש שלי היו מפוזרים בכל מקום בחדר, שאריות של פיצה היו דבוקים על הקירות ובאמצע כל הבלגן, בקט ומיילס, אחי הקטנים, עמדו ואכלו פיצה בתמימות.

"בקט! מיילס!" צרחתי. הרי מה יותר מעצבן מזה ששני האחים הקטנים שלך מבלגנים לך את החדר?!

תשובה: שאופאל תנסה שוב להישתלט על העולם.

אבל זה לא חשוב כרגע, תדמיינו שאמרתי שאחים קטנים שמבלגנים את החדר זה הדבר הכי מעצבן בעולם.

בטלאר, שככל הניראה שמע את הצעקה שלי, ניצב בפתח החדר.

"מה קרה?" שאל במהירות וכיוון את הרובה שלו למקומות אקראיים בחדר. ואז ראה את הנער שיושב מאחורי. "מי זה?" שאל אותי.

"קוראים לי ניוט," ענה הילד שישב מאחורי. סופסוף אני יכול לכתוב את השם האימיתי שלו במקום הילד שישב מאחורי!

"ארטמיס," אמר באטלר, ובפעם הראשונה בחיי שמעתי היתחננות בקולו. "בבקשה תגיד לי שאני לא אצטרך לסדר את החדר!"

רק אחרי שהוא אמר את זה קלטתי שאני אצטרך לסדר את זה.

"דארוויט!" 

הפרק הקודם		הפרק הבא