לא יודעת איך לקרוא לזה:)

כעת צ'ארלי ישב על מיטתו בחדרו הקטן, הצפוף, המלא והגדוש עד אפס מקום ובחן את החפצים שמצא אתמול בעליית הגג.
 אמו ושתי אחיותיו של צ'ארלי נהגו תמיד לומר שהחדר של צ'ארלי נראה כמו מחסן, אבל צ'ארלי אהב את החדר שלו ככה. לאחר שפינה שני ארגזים מלאים בבגדים ישנים ומאוד-מאוד לא מעניינים, הוא נשכב על בטנו ובהה בתמונה. הילד- הוא נראה די דומה לו. צ'ארלי החליק על דמותו של הילד באצבע רועדת ומיצמץ בהתרגשות. אבל מי זה יכול להיות? איך הילדה בתמונה, זו שמחבקת את הילד בזרוע אחת, קשורה אליו? אולי הם אחים... חשב צ'ארלי, שכבר התחיל לחוש מעט שיעמום מעצם הבהייה הממושכת בתמונה ולכן עבר להסתכל על קלטת הוידיאו. היא נראתה מאוד ישנה, ובכל זאת... ליבו של צ'ארלי פעם במהירות. אולי, אולי יש סיכוי קטנטן, תקווה קלושה התגנבה לליבו בשעה שלקח במהירות את הקלטת ותחב אותה בזהירות למכשיר הוידיאו הישן. למזלו של צ'ארלי, אף אחד מבני הבית לא נכח שם; אמו,שמאז התקרית עם המכתב נעשתה עצבנית וכועסת בדרך כלל, הלכה לסופרמרקט(לא לפני שהזהירה את צ'ארלי לא להרוס את הבית), לינדי הלכה לחברה, וג'יין- לחוג הג'ודו המפורסם שלה. המחשב השמיע זמזום קולני ואז- דממה. רוחו של צ'ארלי נפלה. הוא ניסה שלא לפתח ציפיות גבוהות מדי שהקלטת תעבוד, אבל הוא בכל זאת התאכזב כשראה שכלום לא קורה. צ'ארלי נאנח אנחת אכזבה אחרונה ופנה להוציא את הקלטת ממכשיר הוידיאו, אך אז נשמע שוב הזמזום וחלון נפתח במחשב. צ'ארלי הנלהב ממש קפץ מהתרגשות ולחץ פעמיים על החלון עם העכבר על מנת להגדילו. הוא התיישב על הכיסא מול המחשב והביט בדריכות. נשמעו סדרה של רשרושים ורעשים מוזרים, ואז—הראייה התבהרה מעט, ופתאום, בבת אחת, כאילו מישהו הדליק את האור, אפשר היה לראות. לרגע נראה חדר קטן, דחוס ואפלולי שדמה במידת מה לעליית גג מלאה חפצים נושנים. היא הייתה מעט פנויה יותר מעליית הגג בביתו של צ'ארלי, אבל עדיין היה שם די צפוף. המצלמה הוצבה בדיוק אל מול מיטת אפיריון גדולה ורחבה. מיד לאחר שצ'ארלי הספיק לבלוע את כל זה בעיניו נחסם שדה הראייה לשנייה ואז התיישבה ילדה על המיטה. היו לה צמות כהות וקצרות, פרצוף קצת מנומש..   זו הילדה מהתמונה! חשב צ'ארלי ופעימות ליבו החזקות התגברו. הייתה לו הרגשה חזקה שיש קשר בין שני החפצים המסתוריים- התמונה וקלטת הוידיאו. בינתיים הילדה שבמצלמה מצמצה בעיניה כאילו היא מנסה לגרש דמעות, אך נראה שהן היו חזקות ממנה, ותלמים של דמעות החלו לזרום על שתי לחייה החיוורות. "א-אני.." היא ניגבה את פניה בשרוול הסוודר הסרוג העבה שלבשה, ואז התעשתה ופתחה:"אני לא יודעת אם אי פעם תוכלו לראות את זה בכלל, ואני מאוד מקווה שכן." ההתחלה הזו לא נשמעה לצ'ארלי כאילו עומד לקרות משהו טוב. "אבא ואמא- ממש מצטערת. אני רק רציתי להגיד לכם ש.... אני יוצאת. איבדתי את תומס. לקחו וחטפו אותו. אני לא יודעת מה קרה לו, ואני כל כך מקווה שהוא בסדר." היא משכה באפה והחניקה יפחה קטנה. "אני... אני ממש מצטערת. אתם לא יודעים עד כמה. הוא כבר ילד גדול, אני יודעת, אבל אני לא בטוחה ש.. שהוא בסדר. אני לא מסוגלת לספר את הסיפור המלא. ככה שאני חייבת לצאת לחפש את תומס בעצמי, לא יכולתי להתקשר כי מספר הטלפון שלכם היה אצל השכנה והיא.. בגדה..בנו..." בנקודה זו היא כבר החלה לבכות ולהתייפח בקול. "לא חשוב.. אספר לכם אחר כך.. כשאחזור, ואמצא את תומס, אז אולי... אבל דעו, אני צריכה להישבע, ואני אשבע כדי שתדעו עד כמה זה באמת חשוב לי:" היא בלעה את רוקה, עצמה קלות את עיניה ואמרה:" אני, מגי טרוורס, נשבעת בזאת שעד שאמצא את אחי תומס, לא אחזור הביתה. לעולם." היא החניקה יפחה נוספת, פלטה "ביי אמא, ביי אבא" וכיבתה את המצלמה.

צ'ארלי היה המום. הוא התקשה להבין ועוד בהה במסך דקות ארוכות שנמתחו כמו מסטיק עבה עד שהצליח להסדיר את מחשבותיו המבולבלות. מדבריה של הילדה הוא הבין שהקלטת הייתה מיועדת להוריה. כנראה שהיא הקליטה את עצמה, ואז יצאה לבדה לחפש את אחיה, תומס. חשב צ'ארלי. הוא קימט את מצחו בדאגה והוציא את הקלטת מנגן הוידיאו. האם מגי חזרה אל ביתה שוב? האם הצליחה למצוא את תומס, אחיה הקטן? .. מחשבות מטרידות הסתחררו במוחו של צ'ארלי, והוא נאחז בכל פרט ששמע מהקלטת כמו איש טובע. מה קורה כאן? חשב לפתע, בפרץ עז של רגשות. איך הקלטת הזו הגיעה לכאן בכלל?! פעימות ליבו של צ'ארלי התחזקו. הוא הדף את דלת החדר, דחף את הקלטת למגירה בשולחן הלילה שלו והתיישב על ארגז, מניח את סנטרו על שתי ידיו ומנסה לארגן את מחשבותיו מחדש. "זה מפחיד," אמר צ'ארלי לבסוף בקול רועד אל הדממה, לא שם לב שהוא מביע את מחשבותיו בקול. "פשוט מפחיד..." פתאום (הוא כעס על עצמו על שהרגיש כך) הוא קצת חשש להיות לבדו בבית, אבל זה לא ייתכן, הרי הוא כבר המון זמן לא הרגיש פחד.. וזה היה נכון, צ'ארלי היה די אמיץ, יחסית. אבל עכשיו הוא באמת פחד. גם אם זה אירע לפני הרבה זמן... יש סיכוי רב שזה אירע באיזור, הרי הקלטת נמצאה בבית שלו,של צ'ארלי- זהו זה! אולי זה באמת קרה כאן... בבית הזה.. הרי עליית הגג, היא הייתה דומה מאוד לעליית הגג של משפחת טרוורס- טרוורס! זהו שם המשפחה של מגי! מגי טרוורס! ולאח שלה- לצ'ארלי כבר ממש כאב בחזה מרוב שפעימות ליבו התדפקו כנגד צלעותיו, לאח שלה קראו תומס! ול- לא, זה לא יכול להיות.... צ'ארלי החל לפטרל הלוך ושוב בחדרו, בקושי  מודע למעשיו. לא יכול להיות, זה פשוט לא ייתכן, וכל כך לא הגיוני, האח של מגי טרוורס, תומס, לא יכול היה להיות אביו של צ'ארלי! זה פשוט... צירוף מקרים. כן, צירוף מקרים! רקיעות רגליו של צ'ארלי על הרצפה הדהדו בחלל הבית הריק. זה מה שזה מוכרח להיות- הרי זה מגוחך! אביו מעולם לא נחטף בהיותו ילד, זה טיפשי ממש! בעצם... צ'ארלי נעצר לפתע, קפוא במקומו. אביו מעולם לא סיפר לו ולאחיותיו על משפחתו, והם מעולם לא פגשו דודים מצד אבא... רק את דודה ליה, אחות של אמא. צ'ארלי גירד את עורפו במבוכה, מנסה לצאת מהתסבוכת המוזרה שנקלע אליה. הוא תחב את שתי ידיו בכיסי הג'ינס שלו וחזר לפטרל בחדר. ...אולי זה בעצם כן יכול להיות? הוא חשב. אולי.. אולי זה באמת אבא? אולי באמת לאבא הייתה אחות בשם מגי, וחטפו אותו כשהיה צעיר. אבל... מדוע? מדוע חטפו את תומס? אבל..אם כן... איך הוא השתחרר? ואם מגי הצליחה בסוף להציל אותו, למה הוא לא הכיר לילדיו אותה, ואת הוריו? האם.. האם הם מתו?  מוחו של צ'ארלי הסתחרר מרוב שאלות שלא היה לו עליהן מענה והוא חזר להתיישב על הארגז, אוחז את ראשו בשתי ידיו.  דבר ראשון הוא החליט לשאול את אמו האם לאבא הייתה אחות בשם מגי. וזה לא סובל דיחוי, הוא החליט, ורץ מיד אל הטלפון.

***

צ'ארלי המיואש חזר לשכב על מיטתו. אמו לא קיבלה בעין יפה את הרעיון שהוא מבזבז סתם את הכסף של הטלפון בשביל עניין שולי שיכול לחכות. צ'ארלי לא הספיק אפילו לומר שזה בכלל לא עניין שולי, ושזה ממש לא יכול לחכות לפני שאמו הכריזה שהיא מנתקת את השיחה- וכך באמת עשתה. הוא חזר לשכב בחוסר מעש על מיטתו ובהה בתקרה, מצוברח אבל עדיין נדהם. פחדו כבר התנדף לגמרי, והתחלף בשילוב של תדהמה והתרגשות. הוא נטל את הספר שמצא אתמול בעליית הגג וניגש לקרוא בו. צ'ארלי התיישב מול שולחן הכתיבה שלו, נשם עמוק ופתח את הספר. בעמוד הראשון היה כתוב בכתב יד מקושקש: "היומן של תומס." אהא! חשב צ'ארלי. הוא היה בטוח... התמונה, הקלטת והיומן,  הכל התאים! צ'ארלי הסתער על היומן בהתרגשות והעביר אותו לעמוד הבא.

ה-25 ביולי, 1986

יומן,

אני נשבע, נשבע באני לא יודע מה שבחיים לא הייתי כותב יומן כמו איזה חנון, אלא אם כן זה היה כל כך חשוב.

אוקי, אוקי, חשב צ'ארלי וזקף את גבותיו. אין שום סיכוי שבעולם שזה אביו. ממתי אבא שלו מייחס חשיבות למה שאחרים יחשבו עליו? וממתי הוא אומר:"נשבע באני לא יודע מה" ?! המחשבה עצמה הייתה פשוט הזויה. ידיעה זו ניחמה את צ'ארלי והוא גיחך מעט והמשיך לקרוא, מסוקרן.

-וזה באמת חשוב.
אני לא מעוניין שמישהו מסוים ימצא את היומן, אבל מה שבטוח- (אני וספרי ההרפתקאות שלי...) מישהו חייב למצוא אותו בקרוב, ולדאוג מעל לכל שאלה שמחזיקים אותי כאן ייאסרו, ואז אני אוכל להשתחרר, והרבה אנשים יוכלו לנשום לרווחה. כדאי שאתחיל לספר את הסיפור שלי, אני אכתוב כל פרט ופרט שאני זוכר:
אתמול בבוקר ההורים שלי יצאו לחופשה שלהם- זה משהו, חופשה שנשמעת ממש מגניב, אבל הם החליטו לצאת לבד והשאירו אותי ואת מגי (אחותי הגדולה) לבד בבית. אמרו לנו להישאר בבית, להתנהג יפה ובלה בלה בלה, בזמן שהשכנה שלנו, גברת פידג'ל, נכנסת הביתה כדי לבדוק מה מצבנו. אני ומגי היינו אמורים להישאר לבד בבית רק שלושה ימים ושני לילות, ובהתחשב בכך שאני בן 13, ומגי בת 16 וחצי, זה לא היה נורא בכלל.
עד הערב.
אז אני ישבתי בסלון וצפיתי בתוכנית טלוויזיה משעממת כי לא היה לי מה לעשות. במבט לאחור, אני נורא מצטער על כך שהחלטתי אז לוותר על היציאות הרגילות החוצה עם החברים ונשארתי בבית.
באותו הזמן מגי הייתה בחדר שלה, תאמינו לי שאין לי מושג מה אפשר לעשות לבד כשאתה מתבודד ככה בחדר. אבל תכירו; כזאת היא מגי. משונה. (אם להודות על האמת, פחות ממני). אז ככה: באותו הרגע נפתחה דלת הבית, וגברת פידג'ל השכנה הופיעה בפתח. כשפתחתי את הפה להגיד לה 'שלום' (בהתלהבות רבה על כך שזכרתי את הוראות הנימוסים של אמא שלי)-

צ'ארלי צחק. הוא התחיל לחבב את תומס, ובעיקר את חוש ההומור שלו, למרות שזהותו עדיין לא הייתה ידועה לו לגמרי.

-ראיתי שהיא לא באה לבדה. מאחוריה ניצבו שני בחורים מבוגרים, קשוחים ומאיימים למראה. לא הבנתי למה היא מביאה אותם לכאן, בטח לא כשסבתות זקנות כמוה אמורות לפחד מטיפוסים שנראים ככה. אבל לא נראה שהיא פחדה מהם, להפך- היא הרגישה איתם כמו בבית. אני אמשיך לכעוס עליה שנים בגלל מה שקרה אחר כך.
היא אמרה לי בשקט שאני צריך לבוא איתם רגע החוצה. שאלתי אותה בכעס למה, אתם מבינים, אף פעם לא הייתי מנומס מדי, ועכשיו אני יכול להוכיח לאמא כמה שזה דווקא מועיל. לפחות הפעם.
גברת פידג'ל אמרה, שוב בשקט, שהיא איבדה כבר את סבלנותה, ושאבוא איתם, כי אם לא אבוא מרצוני הם ישתמשו בכוח. בקושי התאפקתי מלומר לה שתכף היא הולכת לאבד עוד משהו חוץ מסבלנות.
עד מהרה התחלתי להבין שהיא מנסה לעורר כמה שפחות תשומת לב, אז עשיתי את הדבר הטבעי ביותר בעולם- התחלתי לצרוח בקול.
מגי באה במרוצה מהחדר שלה, ובדיוק באותו הזמן, כאילו בתיאום מראש, שני הבריונים שהתלוו לגברת פידג'ל אחזו בי וניסו להוציא אותי החוצה בכוח. אז כבר התחלתי להילחץ. מגי הייתה המומה ועצרה במקום בזעזוע במשך עוד כמה שניות, אבל אז צעקתי שוב והיא באה מהר לעזור לי. היא לא יכלה לעשות כלום אז תפסה ברגל שלי ומשכה. אווץ', יש לי הרגשה שישארו לי סימנים אדומים שם לכל החיים.

צ'ארלי מיצמץ בהפתעה. תומס עושה רושם של בחור ציני ומצחיק, שיודע למצוא דברים משעשעים בכל פרשייה מבהילה או מצערת. הוא המשיך לקרוא, לגמרי נדהם ופשוט מרותק לכתוב:

הכוחות לא באמת היו שקולים, אבל בכל זאת הצלחנו, אני ומגי, להחזיק מעמד כמה דקות עד שהבריונים הצליחו להפריד בינינו. שניהם תפסו בי, ולמרות שצרחתי כמו משוגע ובעטתי בכוח הם הצליחו לדחוק אותי למכונית שלהם. גברת פידג'ל נשארה בפנים כדי לנסות למנוע ממגי לבוא בעקבותיי, אך היא הצליחה בכל זאת לצאת. רציתי לצעוק לה שתזכור את מספר המכונית ותתקשר למשטרה, אך לא הספקתי כי אחד משני הבחורים טרק את הדלת מול הפרצוף שלי ונכנס למכונית במושב שלידי. ממש רעדתי מפחד.
עכשיו זה לא מאוד נורא לספר על זה, אבל תאמינו לי שכשזה קורה לך באמת זה מפחיד כל כך! אני ישבתי, משקשק מפחד, ליד בחור מאיים במכונית נעולה, ניצב תחת שמירה קפדנית במכונית בה יושבים שני בריונים נוספים. (אחד חיכה במכונית)
כך חלפו להן כמה שעות, אפילו לא שמתי לב כמה. הצלחתי להציץ בשער הברזל המעוקם שנפתח לקראתינו כשהמכונית היוקרתית החליקה לתוך העיירה בדממה.
נכתב עליו בצבע:"ברוכים הבאים ללונדון." מה? לונדון? איך? חשבתי. אני גר בלונדון! איך לונדון? ממתי לונדון קטנה כל כך? ממתי היא מוזנחת, מטונפת, ומרוחקת כל כך?! הייתי-

פה נגמר הדף. צ'ארלי ניסה להעביר אותו לדף השני, אך אז תפס שמישהו כנראה קרע את חלקו השני של הדף ביומן. לא! הוא חשב. לא! לא עכשיו! הוא הסתכל על המשפט האחרון הכתוב בדף. הייתי- הייתי מה? שאל את עצמו.
מפוחד, כועס, מעוצבן, נדהם?
שקוע בהרהורים, צ'ארלי ממש קפץ איזה חצי מטר שלם באוויר כשמישהו פתח את דלת החדר בכוח וצעק:"צ'ארלי!" הוא הסתובב בבהלה. לינדי עמדה בפתח הדלת, ונראתה במצב רוח מאוד-מאוד לא טוב. "מה קרה?" שאל צ'ארלי, מנסה להסדיר את נשימתו. הוא הרגיש שליבו מאיץ בלי סוף, וחזהו לגמרי כאב מהדפיקות הבהולות של ליבו. "מה אתה עושה כאן?" לינדי זנחה בבת-אחת את חזותה התוקפנית והתקרבה אל צ'ארלי. "אה-כלום." צ'ארלי סגר את היומן בחוזקה והחליק אותו אל מתחת לשולחן. "טוב..." אמרה לינדי, חשדנית.
"מה קרה?" חזר צ'ארלי, מעסה את קרסולו בעצבנות. "אמא קוראת לך, היא צריכה עזרה." "מה? אמא כבר הגיעה?!" צ'ארלי נעמד. "איך זה שלא שמעתי אותה?" ובלי לחכות ללינדי, שקראה מאחורי גבו:"היי- צ'ארלי!" הוא רץ במהירות מחדרו לכיוון הכניסה לבית, מתכונן לשאול את השאלה שכבר לפני למעלה משעה התכוון לשאול.  

הפרק הקודם		הפרק הבא