לא יודעת איך לקרוא לזה:)

הפרק הזה עצוב קצת, אני מבקשת תגובות בונות ואשמח גם מפורטות :) 

מכירים, מכירים את התחושה המוזרה הזאת שהעולם כבר ממש לא פועל על ההיגיון? כלומר- שכבר אין שום דבר רגיל, שבדקות ספורות העולם הטוב והבטוח התהפך ונהיה שונה? שעומד לקרות לכם משהו שיוביל להרפתקה ענקית, שכמעט ואין לכם סיכוי לצאת ממנה בשלום? זאת בדיוק הייתה הרגשתו של צ'ארלי אחרי שדיבר עם אמו. יש אנשים שזה היה מצער אותם, אך לא, צ'ארלי תמיד רדף אחרי ההרפתקאות, ותמיד חשב שהיה מאושר אם היה קורה לו משהו כמו מה שקרה לא-מזמן, אך עכשיו היה לו די קשה להמיר את הדאגה בשמחה.
בתחילה הוא שאל את אמו אם יש לו דודה בשם מגי. "מה פתאום?" צחקה אמו, "יש רק את דודה ליה, גם אותה כבר הספקת לשכוח?" מצב רוחה היה כעת הרבה יותר מרומם, אחרי הקניות הרגילות שלה. אך צ'ארלי לא הניח לנושא. "אני מתכוון, אחות של אבא." הוא אמר, ואז, ברגע אחד, הבין שקלע בול. אמו הסתכלה עליו במבט מוזר, עיניה התרחבו, והיא נשכה את שפתיה. "מ..מה פתאום.. מ-מאיפה הגיע לראש שלך ה.. הרעיון הזה?" היא שאלה בגמגום. "יש לאבא אחות בשם מגי, או לא?" שאל צ'ארלי ביתר תקיפות. הוא חייב לדעת, גם אם האמת תפחיד אותו. גם אם האמת תגרום לו להתחלחל עד מוות. הוא צריך לדעת הכל.
"אני.." אמו היססה, אך אז שב אליה מצב רוחה הרע והיא אמרה בכעס:"למה אתה חוקר אותי בכלל? מישהו הרשה לך? ומה פתאום אתה יודע-" היא נעצרה באמצע המשפט. "יודע?" לחש צ'ארלי. "-אה, התכוונתי, חושב," הזדרזה אמו לתקן, "על זה שיש לך עוד דודות מלבד דודה ליה, אחותי?" צ'ארלי לא ענה ורק רץ לחדרו, מתנשף, ודפק את ראשו פעם אחת כואבת בקיר, כדי לבדוק שהכל לא חלום.

***

כעת צ'ארלי דיפדף עוד ועוד ביומן, וראה שלא חסרים עוד הרבה דפים. עכשיו הוא היה בטוח- תומס, הילד שנחטף, זהו אביו! הייתכן שחטפו אותו עוד פעם? בכל אופן, חשב לעצמו כשהפך כמה דפים ביומן הישן של אביו, אני מאוד מקווה שלא. הוא החליט שהוא חייב לברר כמה שיותר על משפחתו, ועל מה שקרה לאביו, ומאחר שאמו סירבה לדבר איתו בכל פעם שרק פצה פה, הוא החליט לנסות לעשות זאת דרך היומן. הוא המשיך לקרוא מאיפה שעצר, אחרי הדף החסר.

ה- 25 ביולי, 1986

נכתב שם.

באמצע סתם יום רגיל הייתי טוען שלכתוב יומן יום-יום זה פשוט הישג בינלאומי, אבל כנראה שזה לא ככה כשאתה כלוא בבית אחד מסריח עם כנופיה מרושעת שהמשטרה לא מצליחה לתפוס.

חיוך התפשט אט-אט על פניו של צ'ארלי, והפיג את הדאגות. לחשוב שזה אבא שלו.. לחשוב שאת זה הוא כתב, כשהיה כמעט בגילו של צ'ארלי עצמו...

אני ממש משתעמם פה, אבל מצד שני, באמת שזה די מלחיץ. היום הוציאו אותי סוף סוף מאותו החדר ששמו אותי בו, והביאו אותי אל מי שהייתי מכנה:"ראש הכנופיה" בכל מצב אחר. חשבתי שהוא נראה די עלוב בתור ראש כנופיה- מסמורטט מאוד וכל זה, וגם כמעט אמרתי לו את זה, אבל אז נזכרתי באיזה מצב אני נמצא וטרחתי לשתוק.
הוא הואיל בטובו לומר לי למה בדיוק אני כאן, למה אני לא בבית שלי, למה נותנים לי קצת אוכל שבכל מקרה אני לא נוגע בו- ובקיצור מה הולך פה. (למה לכל הרוחות הם קוראים לעיירה הפצפונת הזאת 'לונדון' למרות שבהשוואה אליה לונדון פשוט עצומה, את זה הם לא חשבו לספר לי) כמעט כל מה שרציתי לדעת; הם רצו שאבא יוציא להם ספר, וידאג להפיץ אותו בכל רחבי המדינה וגם בחוץ-לארץ. בגלל שאבא עובד בחברת הוצאה לאור מאוד מפורסמת, הם רצו אותו. שאלתי אותם למה דווקא את אבא שלי הם רצו, ו'מנהיג הכנופיה' אמר שיש להם חשבון לסגור עם אבא שלי, ולא יסף. אז הם החליטו לחטוף אותי או את מגי, כדי שאבא יבוא בעקבותינו. "ואז," אמר לי המנהיג הבלוי בהנאה, "גברת פידג'ל תגיד לאבא שלך שחטפו אתכם. אנחנו יודעים שאבא שלך לא ירצה לבוא, לכן אנחנו ניתן לך אותו בחזרה רק עד שהוא יפרסם את הספר הרצוי". ממש כעסתי עליו. בהתחלה חשבתי: 'יופי, זה בסך הכל ספר, לא צריך לדאוג. אבא יוציא את הספר בקלות ואז אוכל להשתחרר.' אבל אז הבנתי שמשהו פה לא מריח טוב. מה פתאום גברת פידג'ל משתפת איתם פעולה? מי הם בכלל? ואיזה מן ספר הם רוצים להוציא לאור? מה פתאום שאבא שלי לא ירצה להוציא ספר? כששאלתי את המנהיג את השאלות האלה, הוא רק צחק ואמר לי ללכת. לא הסכמתי, הייתי מלא כעס.
צעקתי שיוציא אותי מפה ומיד, ושאני לא נשאר כאן אפילו עוד רגע אחד, ושאני אודיע למשטרה, ואני- אבל שום איום לא פעל עליהם. רק לקחו אותי בתקיפות לחדר הריק והמעופש שאני ישן בו. ו- טוב, אני משתעמם. אני לא עושה כלום כל היום חוץ מלאכול, לכתוב ביומן הזה ולנסות להסתיר אותו. אני מקווה שאוכל לכתוב, כי יש בעיות-

צ'ארלי נשף בתסכול. גם הדף הבא היה קרוע. מי קרע את הדפים החסרים? חשב והעביר את ידיו בקדחתנות על הדפים, מחפש עוד רמז לדפים החסרים. אך הם לא היו שם. צ'ארלי החליט שזה מספיק להיום. הוא כיבה את מנורת הלילה שעל השידה ונכנס למיטתו, אך הוא לא נרדם.

***

הימים הבאים חלפו במהירות. יום אחרי יום, הסתיו חלף, ופינה את מקומו למזג אוויר סוער וגשום מתמיד בעיירה אוטרי סנט קצ'פול. מעולם לא היה זכור חורף גשום שכזה בעיירה, ברד וגשם ניתכו מיד כשהתחיל החורף, ותמיד היה קפוא. אף אחד לא יצא החוצה, כי אפילו לא היה כיף לשהות בחוץ- כי אם כבר קר, עדיף שיהיה שלג. צ'ארלי בקושי מצא לעצמו זמן להמשיך לעיין ביומן, כי בזמן האחרון אמו הלכה ואיבדה תקווה שאביו יחזור, והיה צורך דחוף לעזור לה בעבודות הבית הרבות, בזמן שלינדי מנסה לנחם אותה. מיום ליום, כאילו במתואם עם מזג האוויר, מצב רוחה של משפחת טרוורס הלך והידרדר. כולם היו ממש מדוכדכים, הם לא ידעו מה קורה עם תומס, אב המשפחה. קייטי, אמו של צ'ארלי, כבר דיברה עם הבוס שלו, אבל גם לו לא ממש היה מה להגיד חוץ מזה שלא ידאגו, ומדי פעם הוא קפץ לבקר כדי לנסות לפצות אותם, אבל זה אף פעם לא עזר, ובכל פעם כשיצא פרצה קייטי בבכי וכבשה את פניה בידיה. לינדי הסתובבה תמיד בפנים קודרות והתעסקה עם הסוודר שלה בעצבנות כשמישהו רק הסתכל בעיניה, ג'יין צעקה בכעס על כל מי שהעז להתקרב אליה ולהפתיע אותה, וצ'ארלי נותר מופנם ומסוגר בעצמו. הוא לא יכול לשאת את המחשבה הבלתי נסבלת הזאת שאולי משהו קרה לאביו... ואולי.. אולי קרה לו משהו נורא.. הנורא מכל.. צ'ארלי ניער את ראשו בחוזקה, ולחש לעצמו:"אל תחשוב על זה. אל תחשוב." בעצם, צ'ארלי לא האמין לכך, אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להודות שבאמת איבד כל חשק בקריאת היומן. מהרגע שחזר מבית הספר עד שהלך לישון היה מסתגר בחדרו וחושב מחשבות אומללות, ואולי היה מתגנב משם בצהריים כדי להכניס משהו לפה. בבוקר אותו היום, צ'ארלי קם, לבש טריינינג וחולצת-תלבושת-אחידה, התארגן בזריזות, וניגש אל השולחן. כמו תמיד מאז התחיל החורף, אף אחד לא דיבר בשעה שאכלו את ארוחת הבוקר. לינדי התעסקה בחביתה שלה, ג'יין שיחקה עם המזלג וצ'ארלי פשוט לא נגע באוכל. אמם עוד ישנה במיטתה. בסוף, צ'ארלי, שלא יכול היה עוד לסבול את הדממה המעיקה הזו, קם ובלי לומר מילה יצא אל הרוח הצורבת, שסדקה את עורו וגרמה לפניו להיראות ורודים מקור. בבית הספר צ'ארלי לא הצביע, לא דיבר עם אף אחד ולא ענה כשדיברו אליו. המורה ניסתה להשיג אותו לשיחה אך הוא החליט שעם דבר כזה הוא פשוט לא יוכל להתמודד ומיהר לנהום משהו, ולהתחמק. כשחזר הביתה, סגר את הדלת בשקט ונכנס לחדרו, מתכונן לעוד כמה שעות של התבודדות מעיקה. אלא שאז נזכר ביומן הישן של אביו- שהיה מונח פתוח על שולחן הלילה שלו. הוא לא נגע בו מאז אותו היום בו הבין שתומס, הילד שכתב ביומן,  הוא אכן אביו.  במחשבה ששום דבר לא יוכל לאמלל אותו יותר מאיך שהוא אומלל עכשיו, ניגש צ'ארלי אל שולחן הכתיבה, והחל לקרוא.

שאר הימים הבאים עברו עליו בתחושה שהזמן מאיץ ולא נותן מנוח. הימים חלפו שוב מהר, בלי מחשבה. הוא לא עשה כמעט דבר חוץ מלקרוא ביומנו הישן של אביו- מסתבר שהוא הכיל הרבה יותר דפים ממה שצ'ארלי חשב בהתחלה. ככל שהמשיך צ'ארלי לקרוא, ולהתעניין, חסרונו של תומס בבית נהיה יותר ויותר מורגש, והוא חש כאב גדול על כך שאביו נעדר זה כמעט חודשיים שלמים. נדמה היה שהוא מסתובב עם כאב נוראי תמידי בין הצלעות שבחזה, ותמיד חש שליבו עומד להתפקע מהכאבים האלה- צ'ארלי איכשהו הרגיש פתאום אדם אחר, שונה. הוא כבר לא היה צ'ארלי טרוורס, סתם עוד אחד, הוא היה צ'ארלי טרוורס- זה שאבא שלו נעדר כבר המון זמן וצריך לרחם עליו. בכיתה, כולם דיברו אליו בלחישות, כאילו הוא עומד להתפרץ עליהם בכל רגע. צ'ארלי פשוט התעצבן מההתנהגות של התלמידים והמורים גם יחד- אף פעם בבית הספר לא היו לו ממש חברים, למען האמת צ'ארלי לא עשה מאמץ להתקרב אל אף אחד ואף אחד לא עשה מאמץ להתקרב אל צ'ארלי- אבל בזמן האחרון זה היה מורגש מאוד, אפילו טוני, הילד השנוא על צ'ארלי בכל העולם, כבר העדיף לא לדבר איתו ורק להעיף בו מבטים מתנשאים במקום להציק לו כהרגלו במסדרונות בית הספר. אך צ'ארלי כבר לא התעניין בכל אלה. הוא פחד. לכל מקום אליו הלך התלוותה אליו תחושת מועקה כבדה, שהלכה והתעצמה מיום ליום, משעה לשעה, מרגע לרגע. ולא רק הוא ויחסם של אנשים אליו השתנו- נדמה היה שהעולם עצמו משתנה. בחדשות החלו להופיע ידיעות על כל מיני תאונות מוזרות, דברים שקורים- נדמה היה שפחד משותף הולך ומלכד את העולם כולו. כאילו גל עצום שעומד להטביע את כדור הארץ גורם לכל האנושות להתגבש יחד, מפוחדים. ברחובות אנשים התחילו למהר, ולא עצרו סתם כך כדי לפטפט. יחד עם היעדרותו של תומס, אביו, צ'ארלי הרגיש כה אומלל עד שלא טרח לעשות דבר חוץ מלקרוא ביומנו של אביו- לעיתים היה נוהג לאכול קצת ולשתות כדי שלא יגווע ברעב, אך למען האמת הוא לא עשה את זה הרבה. צ'ארלי לא בדיוק היה הטיפוס של ספרים; הוא בקושי קרא ספרים מלבד את ספרי הלימוד שלו- שגם אותם קרא רק משום שחייבו אותו, וזה עשה אותו מאוד איטי בקריאה, מה שגרם להתעכבות בסיום קריאת היומן ולעצבנותו הגוברת של צ'ארלי רק לגדול. היו רגעים שלצ'ארלי פשוט התחשק לצעוק בקול, ואז לקרוא:"לעזאזל עם העולם הזה!" ופשוט שהכול ילך, ייגמר, ייפסק לעד. הוא לא רצה למות; אבל הוא הרגיש שבחיים האלה פשוט אין טעם. לא כל עוד הם ממשיכים בצורה בה הם ממשיכים עכשיו. נראה היה שכל העולם כולו שוקע בתוך מערבולת של עצב, קור ואומללות ממושכת. איכשהו זה כאילו ליכד בין כל אומות העולם. הסכמי שלום נחתמו על ימין ועל שמאל- כל מדינה סלחה לאחרת במהירות כזו עד שהיה חשד שזה רק בשביל העזרה שאותה מדינה תוכל להעניק, אולי לשר הממשלה ההוא יהיה פתרון לתאונות המוזרות שמתרחשות בעולם. אבל לאף שר בממשלה לא היה פתרון, ונותר להם רק לתהות, בקדרות נוראה- מי יהיה קורבן התאונה הבאה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא