כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

פרק ב'

 שום וצלב

שירלי מונקהאוס התקשתה להירדם באותו הלילה- היא לא ידעה האם זה היה בשל הסקרנות וההתרגשות שחשה לקראת היום שלמחרת, או שהייתה זו הצינה המוחשית כל כך, המבחילה, שעמדה באוויר שסביב ביתה.

היא התעוררה מוקדם בבוקר שלמחרת, כפי שתכננה, אך לפני שהשעון המעורר שלה צלצל. שוכבת במיטתה, היא יכולה הייתה לשמוע ששני הוריה עדיין בבית, מה שאמר שהשעה מוקדמת למדי. קולות שיחה רבים והמולת צעדים נשמעה מחוץ לחלונה. היא קמה ממיטתה והציצה החוצה, ענייה עוד מתרגלות לאור. בסמטה שמתחת לביתה עמדו כתריסר שוטרים במדים ועוד יותר כתבים וצלמים שהתגודדו על גבול האזור המסומן.

שירלי הרכיבה את משקפיה ויצאה מחדרה, אך נסוגה מייד בחזרה אל המסדרון כשהבחינה בפקח המשטרה במטבח, רושם את עדותה של אימו בפנקס.

"בסביבות השעה אחת- עשרה שמענו בסמטה חבורה של כמה נערים, ואז שמעתי צעקה נוראית משם, אבל כשהצצתי החוצה לא ראיתי אף אחד."

הפקח הודה לה ועזב. שירלי הרגישה בטוחה לצאת עכשיו בכותונת הלילה שלה. היא שאלה את אימה, שנראתה ממהרת כתמיד, מה קרה.

"מצאו בחור מסכן שוכב בסמטה הבוקר, חיוור כמו המוות. כנראה שנשך אותו כלב- יש חשד שהוא חלה בכלבת. כל בית החולים ידבר על זה היום... קחי את ברנדון לחבר שלו ג'ונתן, טוב? אני חייבת למהר, אבא שלך מחכה במכונית-" היא נשקה לשירלי חפוזות על הלחי ויצאה מהבית.

שירלי הביטה אחריה לרגע ואז התיישבה ליד שולחן המטבח, מצטערת שאימה לא סיפרה לה איפה ננשך הנער...

"מתי תיקחי אותי?" שאל אותה ברנדון, ששכב על בטנו על הספה בסלון וצפה בסדרה מצוירת.

"עוד מעט. אני צריכה להתלבש," היא אמרה לו וחזרה לחדרה. היא הייתה נרגשת מכדי לאכול ארוחת בוקר. מה שראתה מחוץ לחלונה באותו הלילה צמרר אותה באותה מידה כפי שסקרן אותה, ולמרות שידעה שהיא פותחת במרדף טיפשי, משהו בה אמר לה שהדמות שראתה מחוץ לחלונה לא הייתה אנושית. היה בה משהו, מן זוהר אפל, שמשך את תשומת ליבה של שירלי והפחיד אותה.

היא התרחצה וסרקה את שיערה השתני, שהיה ארוך ודק מאד, והתלבשה בשמלת קיץ צהובה שכיסתה את ברכיה ומעליה אפודה אפורה דקה. ברנדון כבר קרא לה בחוסר סבלנות מהסלון, אך לאחר שהתלבשה חיטטה בקופסת התכשיטים הישנה שלה ומצאה שרשרת צלב קטנה שקיבלה במתנה מאחד מבני משפחתה. היא ענדה אותו מתחת לבגדיה, רק למקרה חירום, היא אמרה לעצמה, וארזה בתיקה ספר, את משאף האסטמה שלה ואת הרשימות שהכינה באותו הלילה, כשלא הצליחה להירדם, מתוך ערמת רומני הערפדים שנערמו על שולחנה.

באור היום הן נראו לה חסרות טעם וטיפשיות, אך באותו הלילה היא חשה שחזתה במשהו בו לא חזתה קודם לכן מעולם.

מחליטה שבכל מקרה אין לה דבר טוב יותר לעשות ושהיא תנסה לא לקוות יותר מידי, היא לקחה את ברנדון ונעלה את דלת הבית. השוטרים והכתבים עדיין הסתובבו בסמטה, והיא אחזה בידו של ברנדון והובילה אותו משם במהירות, על מנת להימנע משאלות. היא תהתה האם תראה שוטרים גם כשתגיע ליעדה.

לאחר שלקחה את אחיה לבית חברו בדרך ויסטרה, היא פנתה אל דרך פריווט. ילדי השכונה, ששחקו ברחובות, שוחחו בהתלהבות על החדשות של אותו הבוקר- הנער שנתקף בסמטה בשדרות מונגוליה. בעודה עוברת, היא שמעה השערות ושמועות שונות ומשונות על זהותו של התוקף; רוצח סידרתי, אדם- זאב, כלב- זומבי, רופא שיניים... אף אחת מהן לא הייתה מופרחת או הגיונית כמו ההסבר שהיה ברשותה.

בעודה עוברת ברחובות, היא שמחה שילדי השכונה המבוגרים יותר עדיין ישנים אחרי בילויי הלילה. הנערים והנערות בני גילה מיצו כל הזדמנות להשפיל אותה ולצחוק על משקפיה הגדולים ועל בגדיה הבלתי- אופנתיים.

לא היו לה חברים בבית הספר הציבורי סטואונוול. כשהייתה צעירה יותר, בבית הספר היסודי, תמיד אהבה לחשוב שכשתגיע לתיכון היא תמצא חברים, אך משאלתה עדיין לא התגשמה. בינתיים היא העסיקה את עצמה בקריאת ספרים; במיוחד היא אהבה את הרומנים הקלאסיים הישנים, ואת הספרים הפנטסטיים והמדע הבדיוני. הייתה חבורה בבית הספר שלה של חובבי מדע בדיוני מושבעים, אך היא לא הגדירה אותם כחבריה; לדעתה, הם עשו מאמצים גדולים מידי להשתלב בחברה, ובכך השפילו את עצמם והפכו את עצמם לנלעגים עוד יותר.

בדרך פריווט לא היו ילדים משוטטים, מלבד ילדה אחת בלונדינית שרכבה על אופניה באיטיות עם כל אמצעי הבטיחות הדרושים ויותר מכך. שירלי חלפה על פניה כשעשתה את דרכה אל בית מספר שש, שהיה זהה לכל שאר הבתים; לבן ומרובע, ו-ווילונותיו מוסתים. אך ערוגותיו היו חומות וחשופות, והדשא שבחצר הקדמית יבש, ושירלי חשה שהבית לא דומה כלל עיקר לשאר הבתים ברחוב. אך האם זה דמיונה מתעתע בה בחיפוש אחר ריגושים?

כשהתקרבה אל הבית, גילתה שהיא לא היחידה שמתעניינת בדיירים החדשים. נער במכנסי ג'ינס עתיקות וחולצת פלאנל עמד על המדרכה מול הבית בלא ניע, כאילו הוא מנהל קרב מבטים עם דלת הכניסה.

שירלי נעצרה במרחק בטוח ממנו, לצד גדר בית מספר ארבע, והוא לא הבחין בה. יכול להיות שהיא לא היחידה שהבחינה שדבר מה לא כשורה אצל הדיירת החדשה, אותה ואלרייה שחלפה מתחת לחלונה בלילה? 

לפתע הנער הביט בה, כאילו מיצה את בחינת הבית, והיא הבינה שהיא מכירה אותו- זה היה הארי פוטר, הילד היחד שהיה אהוב פחות ממנה בבית הספר היסודי.

הם הביטו זה בזו במשך זמן מה. היא תהתה איך עליה לגשת אליו, אם בכלל. היא לא דיברה עם אנשים חדשים לעיתים קרובות- אם היא הכירה מישהו חדש, הוא היה זה שפנה אליה- ובמיוחד לא עם בנים.

הוא נופף לכיוונה באיטיות. היא נופפה בחזרה בהיסוס.

"את מוכרת לי," הוא אמר. הוא עדיין הרכיב משקפיים, אך כשהתבגר הן נראו הרבה פחות גדולות ביחס לפניו. שיערו עדיין היה שחור ופרוע, ופניו עוד היו רזות, אך איבדו את צורתן הילדותית והפכו לבוגרות יותר.

"כן, אני יודעת," היא אמרה במבוכה. קולותיהם נשמעו בברור ברחוב השקט. "אני שירלי מונקהאוס... למדנו ביחד בבית הספר... זוכר?"

הארי הרהר לרגע, ואז נזכר בחיוך שגרם לה מבוכה לא מוסברת. "כן, אני זוכר אותך. היינו יושבים ביחד בספרייה בהפסקות."

שירלי שכחה מכך לחלוטין, והיא חשה שהיא מסמיקה. "נכון. קראת את 'שר הטבעות' במשך שלוש שנים."

הארי צחק. היה לו צחוק מהוסה, שקט וקצר, אך החיוך נותר על פניו מעט זמן לאחר מכן. שירלי חשבה שהוא לא נראה כאחד שצוחק לעיתים קרובות. "טוב, זה ספר קשה."

שירלי חשבה נואשות אחר משהו להגיד. היא לא הייתה טובה בשיחת חולין, אבל נראה שהארי טוב יותר ממנה בזה. "מה מביא אותך לפה?"

"ובכן..." שירלי לא רצתה להגיד את האמת, ולכן לא ידעה מה להגיד. היא הביטה בבית. "שמעתי שיש כאן דיירים חדשים. חשבתי להגיד שלום."

"מה את אומרת." הוא נשמע כאילו הוא ממש לא מאמין לה, או שזה פשוט לא עניין אותו. הוא שב להביט בבית.

שירלי חשה בטוחה להתקרב ולעמוד לצידו, עדיין במרחק בטוח. מראה הדלת הנעולה גרמה לה לאי נוחות. "ומה אתה עושה פה?"

"אני גר פה." הוא החווה לכיוון בית מספר ארבע.

"נכון," אמרה שירלי, נזכרת. "עדיין?"

"רק בקיצים. במשך השנה אני לומד בפנימייה."

שירלי נזכרה בשמועה ששמעה פעם. "בקדוש ברוטוס לנערים עבריינים חסרי תקנה?"

הארי צחק. "בטח, אם ככה את רוצה לקרוא לזה."

שירלי לא הבינה את התשובה, אך לא חקרה, למרות שלא האמינה שהארי הוא נער עבריין חסר תקנה. הוא תמיד היה עדין והצחיק אותה, למרות שהדרך בה נהג להיקלע לקטטות עם בנים אחרים הגעילה אותה קצת.

לפתע הדלת של מספר ארבע נפתחה. החוצה צעדה גברת דרסלי, לבושה בקפדנות, ונשאה מגש עוגיות.

"בוקר טוב, דודה פטוניה," אמר לה הארי במן לעג.

גברת דרסלי התעלמה מדבריו, ורק הציצה סביב לוודא שאיש לא מסתכל. השכנה ממספר שבע הציצה לכיוונם בסקרנות מהחלון בסלון.

גברת דרסלי צעדה אל הדלת של בית מספר שש. הארי ושירלי צפו בה בעניין. היא צלצלה בפעמון הדלת והמתינה. דבר לא התרחש. היא צלצלה שוב.

"אולי הם לא בבית?" הציע הארי.

גברת דרסלי נופפה לעברו בידה, כפי שמגרשים חתול רחוב, וצלצלה שוב.

לאחר עוד כמה צלצולים עקרים גברת דרסלי חזרה לביתה. "פשוט חוצפה," שירלי שמעה אותה ממלמלת כשחלפה על פניהם, המגש עוד מלא, "לא טורחים אפילו לפתוח את הדלת. בטח ישנים עד מאוחר, עצלנות שכזו..."

היא נעלמה שוב בתוך ביתה, והארי צחקק לפני שחזר לבחון את הבית בעניין ששירלי לא הבינה וחששה לשאול. אך משהו בה רצה מאד לספר לו מה חשבה, כי אחרי הכל, לולא הוא, היא לעולם לא הייתה מעלה בדעתה שישנה ערפדית בווינינגטון התחתית.

אישה זקנה חצתה את הרחוב לכיוונם בנעלי בית, נושאת סלסלת קניות מפלסטיק. שיערה האפור היה אסוף בפקעת על ראשה, והיא לבשה גרביונים מתחת לחצאית הארוכה שלה וסוודר- לבוש חם מידי אפילו לטעמה של שירלי, ביום קיץ שכזה.

היא חייכה אל השניים כשנעצרה לידם.

"בוקר טוב, גברת פיג," בירך אותה הארי, "מזמן לא התראינו."

"בוקר טוב, חמוד. נכון, אבל שמעתי שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר בשנה שעברה," אמרה גברת פיג בטוב לב. "למה אתה עומד ובוהה בבית הזה ככה?"

"את יודעת, גברת פיג, לפעמים דברים הם לא כפי שהם נראים."

"הו, אני מבינה," אמרה גברת פיג והציצה בבית. שירלי חשבה שתשובתו מבלבלת למדי, אך נראה שהזקנה הבינה אותה לחלוטין. "אז איך הדיירים החדשים?"

"אני מתכוון לערוך איתם הכירות."

גברת פיג נראתה מודאגת. "אתה בטוח? לא כדאי ש-"

"גברת פיג, זו שירלי. היא למדה איתי בבית הספר." שירלי חשבה שזה מאד לא מנומס מצד הארי לקטוע אותה ככה, אך גברת פיג נראתה כאילו פתאום הבחינה בה, והיא הבינה שהיא עמדה להגיד משהו שהארי לא רצתה שהיא, שירלי, תשמע.

"נעים להכיר אותך, יקירה," אמרה גברת פיג בחביבות, ואז פנתה אל שניהם, "תרצו להצטרף אלי לתה? אתה יודע כמה אני בודדה כשאתה בבית הספר, הארי."

"בטח," אמר הארי והסב לבית את גבו, "את באה, שירלי?"

"טוב," הסכימה שירלי במשיכת כפתיים, למרות שבפנים חשה התרגשות על שהזמינו אותה, וגברת פיג הובילה אותם לבית מספר שנים. היא חצתה את הרחוב לצד שירלי והחלה חוקרת אותה על בית הספר שלה ועל משפחתה.

"שני הורים רופאים? זה מרשים מאד," אמרה גברת פיג בזמן שפתחה את שער החצר הקדמית שלה. בפני שירלי נגלתה החצר הפראית ביותר בהיסטוריית ווינינגטון התחתית; הדשא גדל פרא, ולא כוסח בקפידה כמו במדשאות שמסביב, ובארוגות גודלו עגבניות שרי וכרוב במקום פרחים מרשימים. בנוסף לכך, היא הייתה מלאה בחתולים שרבצו מסביב, שיחקו או נמנמו בשמש, ובקופסאות פלסטיק ששמשו לאוכל חתולים ומים היו מפוזרות מסביב.

"אני מניחה שכן," אמרה שירלי בהיסח דעת בזמן שגברת פיג חיטטה בתיקה בחיפוש אחר מפתח ביתה. "אבל הם לא נמצאים הרבה בבית..."

"זה חבל מאד," אמרה גברת פיג, ובאמת נראה שהיא מתכוונת לכך. היא התייאשה מלחפש את המפתח בתיקה וגיששה בתוך אדנית קרובה בחיפוש אחר המפתח הרזרבי. "משפחה היא דבר חשוב כל כך. אני מקווה שהורייך יבינו זאת. הינה, תראי איתו- לגמרי לבדי. רק אני והחתולים שלי, והארי שנמצא פה רק חודשיים בשנה."

היא קרצה להארי בטוב לב ופתחה את הדלת.

בפנים קיבל את פניה של שירלי ריח חזק של קרוב ניצנים וחתולים- ריח ביתו של אדם זקן. הקירות היו מכוסים תמונות וציורים של חתולים ונוף, ומפות תחרה כיסו כל משטח אפשרי, בנוסף לקישוטים נוספים, חלקם עתיקים יותר וחלקם פחות.

גברת פיג הושיבה את שירלי בסלון, על ספה עם כיסוי אריג גס, וביקשה מהארי שיעזור לה במטבח. הם נכנסו לחדר השני, ושירלי הביטה מסביב. לא הייתה לגברת פיג טלוויזיה, רק מקלט רדיו ישן על הדלפק מאחורי הספה, וכנגד הקיר הוצב פסנתר ישן אך נאה. משני צידי החלון עמדו שני ארונות ספרים עמוסים, ושירלי נמשכה אליהם. היא בחנה את כותרות הספרים וגילתה שטעמה של גברת פיג מוצא חן בענייה למדי, בזמן שבמטבח נשמעו שקשוקי חרסינה. היא יכולה הייתה לשמוע שהארי וגברת פיג משוחחים בשקט, אך החליטה לכבד את פרטיותם, למרות שהסקרנות כרסמה בה.

איזה סוד עשויים לחלוק הארי וגברת פיג? היא חשה שיש לה מושג קלוש על טיבו. היא לא ראתה את הארי כבר חמש שנים כמעט, ולא חשבה לחפש אותו במשך הזמן הזה, אך היא עוד לא שכחה מה ראתה בפעם האחרונה בה נפגשו...

גברת פיג נכנסה למטבח עם מגש תה, והארי אחריה. היא הניחה את המגש על השולחן, ושירלי גילתה שמקומה נתפס על ידי חתול ג'ינג'י שהחל ללקק את עצמו. היא התיישבה לצידו והוא נתן לה ללטף אותו בלי חשש. הארי התיישב בכורסא שגבה אל החלון, וחתול מנומר זינק אל ברכיו וקימר את גבו כשליטף אותו. גברת פיג התיישבה על כיסא הנדנדה שלה מול שירלי ומזגה את התה.

"אכלת כבר ארוחת בוקר?" היא שאלה את שירלי, זו השיבה שלא. "נו, אין פלא שאת רזה כזו. ממש כמו הארי- לפעמים הוא לא מכניס שום דבר לפה במשך יום שלם, את יודעת? כשמשהו מעסיק אותו הוא לא עוצר אפילו לאכול."

"כן, גם לי זה קורה," הודתה שירלי והציצה בהארי במבוכה. הוא התרכז בלגרד מאחורי אוזנו של החתול. גברת פיג הניחה מולו כוס תה וצלחת עם פרוסה גדולה של עוגה.

"ובכן, אתם ממש צמד חמד," היא אמרה בקריצה. שירלי הסמיקה מאד והשפילה את מבטה אל כוס התה שלה.

"גברת פיג, את מוכרחה להפסיק לנסות למצוא לי שידוכים," אמר הארי.

"אני מצטערת, חמוד, זה פשוט שאתה כבר כמעט בן שש- עשרה. לא כדאי שתמצא מישהי?"

"ובכן-"

"מה בנוגע לג'ינרבה וויזלי ההיא, הבת של ארתור ומולי? שמעתי שאתם חברים טובים, ושהיא בחורה נחמדה מאד, מבית טוב, ואתה חבר של כל האחים שלה..."

"גברת פיג, אני לא מתכנן להתחתן בקרוב. חוץ מזה שג'יני היא כמו אחות בשבילי."

"אם אתה אומר," הפטירה גברת פיג ולגמה מהתה שלה. הארי ניסה להרחיק את שפמו החמדני של החתול מעל העוגה שלו. גברת פיג פנתה אל שירלי. "ומה איתך, יקירה?"

שירלי השתעלה וכמעט נחנקה מהתה. "סליחה?"

"אני מתכוונת, יש לך חבר?"

"ובכן, לא..."

משם השיחה התגלגלה לנישואין ולתפקיד האישה, ומשם לנושאים מרוחקים הרבה יותר. שירלי גילתה שהיא נהנית לשבת ולשוחח עם שני האנשים המוזרים ביותר בווינינגטון התחתית. אך היא לא יכולה הייתה שלא לשים לב לכך שעניו של הארי גולשות מידי פעם אל המטבח ומתרכזות שם בדבר מה. כשהפנתה את מבטה פעם אחת, שירלי הבינה מדוע בחר דווקא במושב הזה; ניתן היה לראות ממנו בברור את בית מספר שש מחלון המטבח.

רק לקראת סוף שהותה שם, כשהעוגה נגמרה והתה אזל, הארי העלה את נושא התקיפה בסמטת שדרות מונגוליה.

"כן, שמעתי על זה," אמרה שירלי, "זה ממש מתחת לבית שלי. שמעתי את הצעקה."

כנראה שהארי לא ידע זאת, כי זה מאד עניין אותו. הוא חקר אותה על כך בצורה מוזרה, והיא החליטה לספר לו הכל- גם את העובדה שהשכנה החדשה ממספר שש חלפה מתחת לחלונה רגע לאחר התקרית.

"מה את אומרת..." מלמל הארי, כמו בתשובה לתירוץ שלה באותו הבוקר, אף הפעם נראה שזה עניין אותו מאד.

"ובכן, אז עליך לחזור הביתה לפני החשכה," קבעה גברת פיג בתוקף, "ובכלל, אסור לתת לילדים להסתובב ברחובות עד שיגלו מי התוקף. כל הילדים האלה שמשוטטים ברחובות כל הקיץ- זה מיועד לפורענות. הם כולם טרף קל לתוקפים מהסוג הזה..." היא החלה לאסוף את הכלים מחדש על המגש.

הארי קם ורכן אל המגש. "אני אעזור לך, גברת פיג..."

"לא, תודה, חמוד. אני מסתדרת," אמרה גברת פיג ולקחה את המגש בעצמה אל המטבח. "אני לא זקנה עד כדי כך..."

שירלי חייכה לעומת דבריה, וכשהחזירה את מבטה אל הארי, הבחינה שכשהתכופף החליקה מחוץ לחולצתו שרשרת צלב נאה. הצלב עצמו היה גדול למדי, כשל המאמינים ההדוקים, והיה עשוי מכסף טהור, כך נראה היה, שהשחיר מעט. דמותו המוקטנת של ישו פוסלה צלובה על הצלב על ידי אמן מוכשר במיוחד, שהתייחס לכל הפרטים הקטנים ביותר.

"זו שרשרת יפה מאד," היא ציינה.

לרגע הארי לא הבין על מה היא מדברת, אבל אז הביט מטה וראה את השרשרת. "כן," הוא אמר, נוגע בצלב באהבה ובעצב. "היא הייתה של הסנדק שלי. הוא אף פעם לא הוריד אותה- היא הייתה תלויה על הצוואר שלו במשך שנים. ביום בו הוא החליט להסיר אותה הוא נהרג."

"וואו," פלטה שירלי, שצירוף המקרים המעציב שבסיפור הימם אותה לרגע.

"לא ידעתי שסיריוס היקר היה דתי," אמרה גברת פיג, שחזרה לסלון.

"הוא לא היה," אמר הארי, חוזר למקומו ומשיב את הצלב למחבואו. "אבל הוא תמיד אמר לי שהוא מזדהה עם ישו. אף פעם לא הבנתי איך."

"גם אני לא מבינה," הודתה גברת פיג, גם היא בעצב.

כששירלי עזבה את בית מספר שניים השעה כבר הייתה שלוש אחרי הצהריים, אך היא חשה שניצלה את היום היטיב, למרות שלא קרא אפילו שורה אחת בספר. הארי ליווה אותה החוצה, ואור השמש החזק סנוור אותה מעט. היא הציצה לכיוון בית מספר שש, כבר מתוך הרגל, וגילתה שכשהשמש נמצאת גבוה בשמים, הוא נדמה מאיים פחות; גלי חום הסתלסלו מעל הכביש וגרמו לבית להיראות כאילו הוא עומד מתחת למים. יצור מפלצתי כלוא בתוך כלוב- לא מאיים, אך עדיין מפחיד.

הארי, שעקב אחרי מבטה, אמר, "מעניין אם יש לבחורה הזו קשר למה שקרה הלילה." אך הייתה לה תחושה שהוא כבר יודע את התשובה.

"כן... מעניין."

"את בטוחה שלא ראית כלום?"

"אני בטוחה. אחרת כבר הייתי מספרת למשטרה, לא?"

"כן, למשטרה..." הארי התיק את מבטו מהבית אליה. "אני יכול לסמוך עליך שתיזהרי?"

שירלי חייכה ואמרה, "אני יכולה לסמוך עליך?"

הוא חייך בחזרה. "את יודעת שלא."

הוא הביט היישר בענייה, ולכן השפילה אותן, נבוכה, כשאמרה, "לא השתנית בכלל, נכון?"

"אולי קצת."

היא ירדה את שתי מדרגות המפתן בצעד ארוך אחד והחלה לעשות את דרכה בשביל הגישה. היא כמעט הגיעה אל השער כשנעצרה והסתובבה. היא פתחה את פיה, אך אז התחרטה. האם באמת כדאי לה לספר לו מה ראתה באותו יום קיץ, לפני חמש שנים? האם יחשוב שהיא משוגעת, או שמא... יאמת את דבריה? היא לא ידעה ממה חששה יותר. אם הארי, אותו הנער שעומד לפניה, באמת יכול לגרום למכונית לבלום כשהוא אפילו לא קרוב אליה, זה אומר שבאותה המידה יכולים להיות קיימים גם ערפדים...

"אתה יודע... אני מצטערת שלא דיברנו קודם," היא מצאה את עצמה אומרת. "היינו יכולים לארח זה לזו חברה בחופשות הקיץ..."

הארי משך בכתפיו. "אני מניח ששנינו היינו עסוקים."

"כן..."

"שמחתי לפגוש אותך שוב, בכל מקרה."

"גם אני. להתראות."

"ביי שירלי."

שירלי סגרה אחריה את השער והחלה לצעוד ברחוב, מהרהרת באירועי היום המבלבלים. נראה שגם הארי חשב שיש דבר מה מוזר בואלרייה, השכנה החדשה והמסתורית. זה הפך אותם לשניים שמאמינים באותה האמונה...

כשהגיעה לקרן הרחוב שמעה חבטה מאחוריה. היא הסתובבה בהפתעה, וראתה את הארי דופק מסמרים בפטיש לתוך דלת ביתה ומשקופיה של גברת פיג. שירלי צפתה בו עד שסיים, ואז תלה שתי שרשראות שום על המשקופים, ובמרכז הדלת תלה צלב עץ שחור.

גם גברת פיג- זה הופך אותם לשלושה.

היא כמעט הגיעה הביתה כשנזכרה בברנדון. היא מיהרה לדרך ויסטרה לאסוף אותו. הוא נראה מעט מאוכזב, כי נראה שחשב ששכחו אותו אצל חברו. שירלי התנצלה נואשות בפני אימו של ג'ונתן ואחזה בידו של אחיה בן השמונה כשעשו את דרכם הביתה. הוא סיפר לה בהתלהבות איך שחקו בערפד ואדם- זאב, והיו צריכים לשמור על הבית שלהם מפני חיילי קומנדו אמריקנים.

הדבר הראשון שעשתה כשנכנסו הביתה היה להיכנס למחסן, שם מצאה את תיבת הכלים של אביה. היא הוציאה ממנה פטיש ומסמר. ברנדון הביט בה בסקרנות, אוכל ארטיק, כשתקעה את המסמר, מעט עקום, בדלת הכניסה.

"בשביל מה את עושה את זה?" הוא שאל אותה.

"כדי להרחיק את הערפדים מהבית שלנו," היא ענתה בהיסח דעת ותלתה על המסמר את שרשרת הצלב שלה.

"מגניב!" קרא ברנדון, "אפשר לעזור?"

"כן. לך למזווה ותביא לי שום."

הוא עשה כמצוותה בריצה, וחזר עם שקית רשת מלאה בשום. שירלי הניחה כמה על המשקוף העליון המסוגנן, הבולט, של הדלת, וכמה באדנית שלצד הדלת, כי לא ידעה כיצד להכין שרשראות שום.

"ערפדים לא אוהבים שום?" שאל אותה ברנדון.

"לא."

"למה?"

"כי זה מסריח."

"אז למה אבא אוכל את זה כל כך הרבה?"

"כי אבא לא ערפד. חוץ מזה, שלערפדים יש חוש ריח מפותח מאד, ולכן זה מפריע להם."

"הו... ולמה הם לא אוהבים צלבים?"

"כי זה מזכיר להם את הקודש האלוהי ואת הגאולה שנמנעה מהם," הסבירה שירלי וצעדה צעד לאחור, על מנת לבחון את פרי עבודתה. "זה יאלץ להספיק..."

"מה זה גאולה?" ברנדון המשיך לחקור אותה גם כשסגרה אחריה את הדלת.

שירלי חשה שכך היא ומשפחתה בטוחים, אך ברגע שהוריה חזרו הביתה, אימה הורידה מייד את כל הקישוטים שלה.

"מה זה צריך להיות?" היא דרשה משירלי, "אפשר לחשוב שאת מתכוננת למתקפת ערפדים..."

"ובכן-"

אימה תקעה בה מבט חמור. "אל תגידי לי שאת באמת מאמינה בזה. הנער המסכן נתקף על ידי כלב חולה כלבת, או עכברוש, ברור שלא על ידי איזה יצור מיתולוגי. ידעתי שאסור לי לתת לך לקרוא את כל ספרי הפנטזיות האלה..."

שירלי ידעה שאין לה דרך לחלוק על אימה, ולכן חשבה בקדחתנות איך תחדש את ההגנה על ביתה בזמן ארוחת הערב השקטה, כשרק הפטפטת של ברנדון נשמעת על רקע רעמים מרוחקים. המבטים שהוריה תקעו בה לכל אורכה לא עזרו, כי ברנדון לא הפסיק לדבר על ערפדים ואנשי- זאב.

לאחר מכן אביה פתח את הטלוויזיה וצפה בחדשות, בעוד ברקים מהבהבים באופק, וענני סערה נישאים לכיוון סארי ברוח הלילית. החזאים צפו לילה סוער. שירלי ישבה על מדרגות העץ המובילות לחדרה ובהתה בדלת הכניסה. החשכה החלה יורדת, ופחד החל להתגנב לליבה.

ערפדים לא נכנסים לבתים מרצונם, נכון? כן, היא קראה שצריך להזמין אותם... היא רק קיוותה שבמציאות זה גם כך.

היא ניעורה ממחשבותיה כשבחדשות דווח על התקיפה בשדרות מונגוליה.

"בבית החולים הכללי של סארי סבורים כי הנער לא חלה בכלבת, או בכל מחלה אחרת שיכול היה להעביר אליו בעל חיים שאולי גרם לסימני הנשיכה על צווארו. נראה שהנער לא סובל מאף פגיעה מלבד חוסר דם, למרות שלדברי המשטרה, לא נמצאה בזירת הפשע אף טיפת דם אחת. דובר בית החולים מוסר שהנער מתאושש, ובקרוב יותר לו לחזור לביתו. ובמשטרה מוסרים לציבור לשמור על קור רוח, להימנע משוטטות בחוץ, ולדווח למשטרה על כל מקרה חריג..."

הפרק הקודם		הפרק הבא