יום הדין

בס"ד

נוויל ואחת מהתאומות פאטיל היו איתו בבית גריפינדור. לפחות הוא הכיר אותם. אבל עדיין, עם מי הוא היה יכול לשתף את חוויותיו על כדורגל? אילו בני מוגלגים יש שם?

"מה קורה?" הקפיץ את דין קול של ילד. דין ראה ילד שנראה אירי פונה אליו.

"שיימוס," הוא הציג את עצמו.

"דין," הציג את עצמו דין, "אתה בן מוגלגים?"

"זה משנה?" שאל שיימוס בעלבון. דין הבין שלא הובן נכון.

"לא, לא, פשוט, אני בן מוגלגים ואני מנסה לחפש מישהו שאוכל לדבר איתו על-"

"-קווידיץ'. אהה, כדורגל," מיהר שיימוס לתקן את עצמו.

"כן, מה זה הקווידיץ' הזה שכולם מדברים עליו?" שאל דין והחווה במבטו על אוליבר ווד שאכל עם תלמיד ג'ינג'י כלשהו. זה נראה היה כאילו משפחה של ג'ינג'ים השתלטה על בית גריפינדור.

"זה כמו כדורסל עם שישה סלים," החל שיימוס להסביר לו. הוא סיפר לו על המרביצנים והסניץ' המוזהב ועל ליגות הקווידיץ' השונות. בהמשך השיחה גלשה לסוגי מטאטאים. עד סוף הסעודה דין מצא חבר נוסף בגריפינדור. אולי זה לא כל כך נורא.

בלילה, כשהכל שכבו לישון, בחדר השינה של תלמידי השנה הראשונה של גריפינדור הלילה רק החל. זה קרה כשדין הוציא את הפוסטרים שהביא מהבית, פוסטרים של שחקני ליברפול.

"מה זה, אתה אוהב של ליברפול?" שאל אותו הארי.

"כן," ענה דין, "אתה מכיר כדורגל? אתה לא בן של קוסמים?"

"אני גדלתי כל החיים שלי אצל הדודים המוגלגים שלי," אמר הארי, "ולא ידעתי שאני קוסם עד שקיבלתי את המכתב."

"אז איזו קבוצה אתה אוהד?" שאל דין בעניין והתיישב על מיטתו כשסיים לתלות את הפוסטר.

"אממ..." הארי גירד בראשו במבוכה, "האמת שאני פחות טיפוס של כדורגל," הוא ענה, "בן הדוד שלי יותר מתעניין בזה. הוא גם אוהד את ליברפול."

"אה," אמר דין בחיוך, "הוא בטח ממש נחמד, בן הדוד שלך."

"נחמד כמעט כמו מאלפוי," אמר הארי וכולם צחקו.

דין הביט בדאגה בפוסטר של איאן ראש שהיה תלוי מעל מיטתו. "מה, באמת?" הוא שאל.

"כזה פוסטר בדיוק היה תלוי מעל המיטה שלו," אמר הארי.

דין הביט בהארי בדאגה. הוא לא רצה לגרום לו לאי נוחות רק כי הוא אוהד את ליברפול.

"טוב, האמת," אמר דין מבלי להבין מה מניע אותו לעשות את מה שהוא עומד לעשות, "האמת שבזמן האחרון אני מרגיש שנאי אוהב יותר את ווסטהאם, אז אולי..."

"לא, דין..." אמרו כולם.

"אל תוריד את הפוסטר רק כי אני אמרתי, באמת..." אמר הארי.

"לא, אבל הוגוורטס אמורה להיות הבית שלנו בסופו של דבר, לא?" שאל דין, "לפחות לשבע השנים הקרובות."

הוא תלש את הפוסטר מהקיר בכח כה רב שהפוסטר נתלש.

"לא, דין, למה?" שאל שיימוס, "זאת הקבוצה שאתה אוהד!"

"זה בסדר, אני אמצא תמונה של ווסטהאם, הם גם קבוצה טובה," אמר דין וחיטט במזוודתו, למרות שידע שאין שם כלום. הוא הביא רק שני פוסטרים של ליברפול ואת שניהם הוא תלש. למה בכלל הוא עושה את זה? בסך הכל בן דוד של הארי, והוא גם היה מתרגל לזה בסופו של דבר. אבל דין המשיך להעמיד פנים שהוא מחפש, מתחיל להזיע.

שיימוס ניגש לדין ולחש לו באזנו, "אין לך באמת פוסטר של ווסטהאם, נכון?"

דין הוציא ממזוודתו כמה צבעים וגליון נייר. "בסדר, שכחתי, לא נורא," הוא אמר, "אני אכין תמונה בעצמי."

דין פרש את גליון הנייר על רצפת חדר השינה ונשכב מולה, כשלצידו ערכת כלי הציור שלו.

"אממ... מה אתה עושה?" שאל ג'ינג'י כלשהו שהיה איתם בחדר, ששמו כנראה היה רונאלד או ארנולד. דין הבין שגם הוא אחד ממשפחת הג'ינג'ים. ולחשוב שהאירי מביניהם בכלל היה שיימוס...

דין לא ענה. הוא עצם את עיניו בריכוז, מדמיין את איאן בישופ הקפטן של ווסטהאם, מוציא כלי ציור ומתחיל לסרטט את דיוקנו על הדף.

"מה זה?" שאל נוויל בהתפעלות. דין לא ענה. הוא היה כה מרוכז בעבודתו. מיד לאחר שסיים לשרטט קווי מתאר בסיסיים בעיפרון הוא התחיל לצבוע. בהתלה בעדינות, כדי לשמור על הצללות, אך בהמשך הוא עבר לצבעים חזקים יותר. בתחתית הדף הוא צייר את סמל הפטישים המפורסם של ווסטהאם, בדיוק מרשים. תוך כחצי שעה היה מוכן פוסטר חדש לחלוטין שדין זה עתה צייר, בסגנון ריאליסטי שנראה היה כאילו נלקח ממגזים כדורגל אמיתי.

"וואו," פלט רון, "זה מרשים..."

"לא ידעתי שאתה יודע לצייר כזה יפה," אמר שיימוס בהתפעלות.

"טוב, אנחנו מכירים בסך הכל שעתיים, לא?" ענה דין בחיוך, "ועכשיו אפשר לישון."

"אתה מלא בכתמי צבע," העיר רון.

דין הביט על בגדיו, צחק ונכנס להתקלח.

לפני משחק הקווידיץ' הראשון, גריפינדור מול סלית'רין, ילדה אחת שדין לא דיבר איתה בעבר ניגשה אליו. הוא הכיר אותה מהשיעורים השונים ומהארוחות, אבל הדרך משם ועד להחליף מילה עם הרמיוני גריינג'ר הייתה ארוכה.

"דין, נכון?" היא אמרה לו, לא ממתינה לתשובה, "אני רוצה שתעזור לי להכין שלט למשחק מחר."

"א...אוקיי," אמר דין, פוסל לכיוון החיבור שהוא צריך להגיש לסנייפ. הוא יסיים את שיעורי הבית מאוחר יותר.

"מה לעשות?"

"אז ככה," אמרה הרמיוני בזמן שרון ונוויל הורידו סדין חצי אכול מחדר השינה שלהם, "בזמן שהם כותבים בראש הסדין 'פוטר לשלטון' אני רוצה שתצייר משהו למטה."

"כמו מה?" שאל דין.

"לא יודעת, תהיה יצירתי," אמרה הרמיוני, "זה צריך להיות משהו גריפינדורי-"

"-אריה," אמר מיד דין וניגש לעבודה. הרמיוני הושיטה לו כלי ציור קסומים, כאלה שברגע שיסיים לצייר הציור יזוז מעצמו, כמו תמונות קסומות.

"ציירת אריה בעבר?" שאלה אותו הרמיוני.

"לא, אבל כמה מסובך זה יכול להיות?" שאל דין, "חתול זהוב עם מלא שיערות מסביב... ושיניים גדולות."

בשעה שצייר את האריה, משקיע בכל פרט ופרט, הביטו בו תלמידי גריפינדור העוברים ושבים.

"בואנ'ה, ממתי תלמידי שנה ראשונה משקיעים כל כך בקווידיץ'?" שמע דין תלמיד מבוגר כלשהו שואל.

"תראי איזו דביקות!" הוא שמע תלמידה אחרת אומרת, "איזו מסירות! איזה מאמץ והשקעה!"

המכחול שהרמיוני הביאה לו הרגיש כמו המך טבעי של היד שלו. הדיו הזהוב טייל בטבעיות בין השיערות של רעמת האריה, שממש היה אפשר לדמיין אותה מתבדרת ברוח. את קשתיות העיניים של האריה דין צבע בכתום נוגה, כמו השקיעה. היה בזה משהו מאוד מאיים ואמיץ מחד, ועם זאת היה בזה גם משהו עדין ורומנטי. במובן מסויים דין הרגיש שהוא מביע את עצמו באריה הזה - נער כדורגל פראי ומשוחרר, זועק כמו עיני האריה, ועם זאת גם מאוד אדיב ושוחר שלום וידידות.

"זהו," אמר דין, "עכשיו צריך לחכות שהצבע יתייבש."

הרמיוני שלפה שרביט, ובעזרת קסם מסובך גרמה לצבעים להתחלף ולאריה לפתוח את פיו ולשאוג. דין בכלל לא זכר שצייר את פיו של האריה, אבל האריה פער פה אדום ויפהפה.

"וואו, הרמיוני, זה מדהים," אמר דין. כעת לא היה צריך עוד לדמיין. פרוותו של האריה באמת התבדרה ברוח לא מורגשת.

"אפשר לעשות את זה רק עם ציור איכותי, כזה שנראה כמו הדבר האמיתי," אמרה הרמיוני.

משחק הקווידיץ' עצמו היה מעניין.

"סופסוף נראה מה שווה הקווידיץ' הזה שלכם," אמר דין לרון שהתיישב לידו.

"וואו, זה מטורף, דין. אתה לא מבין, איזה אנרגיות רצות בקהל, והאוהדים שרים, והתותחים מצ'אדלי מנצחים את ווסטהאם..."

"שתוק," צחק דין. מסתבר שיש לווסטהאם גם קבוצת קווידיץ'.

מדאם הוץ' שרקה את שריקת הפתיחה. דין הביט בהארי מרחף גבוה מעל כולם, מחפש אחר הסניץ'. הוא היה נראה כל כך שליו שם למעלה. עם זאת, למטה היה הרבה יותר מעניין ודין כבר נכנס במלוא מאודו למשחק. הקואפל עבר בין השחקנים במהירות מדהימה, וכשאנג'לינה ג'ונסון הכניסה את הכדור האדום דרך החישוק החשמל שזרם באוויר לקח את דין איתו וכל יושבי היציע צעקו בפראות ובאושר. האריה של דין והרמיוני שאג בעוז.

"רואה? הרבה יותר טוב מכדורגל!" התמוגג רון.

"הכדור אצל סלית'רין," פרשן לי ג'ורדן את המשחק, הרודף פיוסי בורח משני מרביצנים, שני תאומים, והרודפת בל, וטס לכיוון - רק רגע, האם ראיתי את הסניץ'?"

הבזק זהוב באמת חלף ליד אזנו של אדריאן פיוסי.

"זה הסניץ'!" קרא דין בהתרגשות, לא יכול לעצור בעצמו, "הנה הארי צולל מטה! הוא עומד לתפוס אותו! אנחנו ננצח את המשחק!"

זבנג! מרקוס פלינט חסם בכוונה את דרכו של הארי ןמטאטאו סטה ממסלולו בתנועה סיבובית, כשהארי מתאמץ להחזיק בו.

"עבירה!" צעקו הגריפינדורים בזעם.

"להוריד אותו מהמגרש, השופטת!" צעק דין, "כרטיס אדום!"

"כאן זה לא כדורגל, דין," רון הזכיר לו, "אי אפשר להוריד אנשים מהמגרש. ומה זה בכלל כרטיס אדום?"

"כרטיס אדום זה... כרטיס אדום זו הסיבה שכדורגל הרבה יותר טוב מקווידיץ'," ענה דין בחיוך ממזרי. ולכן, אמנם קבוצת הקווידיץ' של סלית'רין נענשה בעונש פעוט ולא מוצדק, אבל בניגוד לגל המחאה שעלה מהגריפינדורים, דין, שיימוס ורון היו בעולם של צחוקים ושמחה. בסופו של דבר, כשגריפינדור אכן ניצחה במשחק, לא היו מאושרים מהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא