העיניים הן ראי הנפש

Flood it, let the water hit the floor, run it

Open up your soul a little more, flood it

- Tidal Wave, Chase Atlantic

פרק 2 - עיניים חומות

פרסי לא חלם.

הוא לא הצליח. אפילו שהוא רצה, השינה שלו הייתה ריקה מחלומות.

הוא שנא את המצב הזה. הוא רצה לדעת את המצב בחוץ, את מצבם של אנבת' והאחרים, והחלומות היו הדרך היחידה שלו - אבל הם נחסמו בפניו כשהכל השתנה. הוא היה חושב שזה בגלל התאים או השלשלאות, אבל ידע שזה עמוק יותר. הוא היה שונה עכשיו, וזה כולל את היכולות שלו.

הוא תהה אם הוא בכלל מסוגל לישון. עד עכשיו, אם לא איבד את ההכרה, הוא הצליח להביא את עצמו רק עד הסף, לאזור הדמדומים שבין ערות לשינה. היה קשה לדעת אם הוא ממש ישן.

הוא גם רצה לחלום על הנער מחוץ לתא. על הארי. הוא רצה מאוד אפילו, והוא ידע שאם הכל היה כרגיל, הוא היה חולם. אבל שום דבר לא היה רגיל, ומביניהם רק הארי חלם על השני. פרסי היה תקוע בתא שלו, בלי שום דרך החוצה, גם לא זמנית.

ובכל זאת, הוא ידע שזה יותר טוב מכלום. זה יותר טוב מהרבה דברים אחרים, למען האמת. הוא פחד שזה לא יעבוד כשהוא ניסה את זה, אבל הארי התעלף. הוא ידע שהוא חולם עליו. החברים שלו הביטו בו במבטים מקפיאים, ומקגרגור, חיוור העיניים שחקר אותו בהתחלה, נעץ בו מבט שהיה אמור להיות מאיים. פרסי לא הצליח לחוש מאוים. הוא כבר עבר את דבריו מאיימים הרבה יותר.

זאת הייתה הסיבה שהוא הפעיל את התוכנית שלו על הארי, ולא על מקגרגור או מישהו אחר. כמובן, לא הייתה לו הזדמנות להגיע למישהו אחר, אבל הארי היה היחיד שהוא באמת רצה ליצור חיבור איתו. הוא לא הסתכל עליו כמו אויב מיידי, כמו שמקגרגור עשה. הוא לא תפס מרחק בטוח, כמו שהרמיוני והשני - הוא לא קלט את שמו עדיין - עשו. הוא התקרב. הוא נכנס לתא שלו. ובזמן שפרסי הסתכל לו בעיניים, ירוקות ומלאות סיפורים, הוא החזיר לו מבט.

פרסי קלט משהו בעיניים שלו שהיה שונה. משהו שהיה… איכשהו, הרבה יותר למוד סבל ממקגרגור. גם בעיניים של השניים האחרים היה את זה. הייתה הרגשה של משהו… דומה, קרוב יותר לפרסי עצמו. הוא לא היה בטוח בזה, אבל הייתה לו הרגשה שהם כבר חוו כמה קרבות בחייהם. יותר ממקגרגור, או יותר קשים ועוצמתיים ממקגרגור.

והכי חשוב, הארי ידע לקרוא. הוא ידע להסתכל בעיניים של פרסי ולהגיד שהוא מרוסק. הוא הראשון שזיהה את השבר העצום שמאחורי החזות החיצונית.

וזה קנה את פרסי לגמרי.

הוא יצר ביניהם חיבור. הוא ידע שזה יכול להיות מסוכן, שזה יכול לעבוד בצורה אחרת ולא צפויה בגלל ההבדלים ביניהם - חצוי לעומת קוסם, שזה יכול לפעול הפוך ממה שהוא רצה. זה יכול לגלות את כל הפרטים החשובים במכה במקום להעביר מידע לאט, בזרזיף, בלי באמת לפתוח את הסכר. אבל הוא קיווה שזה יעבוד. הארי התעלף, אז זה לא נכשל לגמרי. עכשיו הוא רק צריך לחכות.

בכל מקרה לא היה לו שום דבר אחר לעשות בתא הזה. אף אחד לא בא, למעט גמדון שהביא מגש עם אוכל יבש כל כמה שעות. לפחות, פרסי חשב שזה כמה שעות.

הוא לא ידע מה לעשות. הוא הרגיש כאילו הוא מתחיל להשתגע.

אבל לא הייתה לו ברירה אחרת.

פרסי חיכה.

~~~~~~~~~~~

הארי ישב על כיסא פלסטיק מחוץ למשרד של מנסן, וחיכה.

קולות ויכוח נשמעו מבפנים. הוא ידע שמנסן תהיה מעוצבנת, אבל זה היה יותר ממה שציפה לו. מקגרגור היה שם איתה, ביחד עם וורן ופליקס, ככל הנראה מנסים להרגיע אותה. הארי נשם עמוק וניסה להרגיע את עצמו.

הרמיוני חייכה אליו בעידוד מהכיסא מולו. רון ישב לידה, וג'יני עמדה להגיע בכל רגע. זה הצליח להרגיע את הארי קצת, כי הוא ידע שג'יני תדע להרגיע אותו.

כמובן, הוא לא הראה את מצבו העצבני כלפי חוץ. רק הרמיוני ורון וג'יני, האנשים הקרובים אליו ביותר, ידעו לזהות את חוסר הנוחות שהרגיש. כלפי חוץ הוא היה מחושב ורגוע, שולט במצב. כמו שהוא רצה להיראות, במיוחד לפני מנסן.

הוא ידע שמה שהוא עשה היה יכול לסכן אותם, אבל לא תיאר לעצמו שהנער - פרסי - באמת יתקוף. הוא לא תיאר לעצמו שזה יוביל לאיבוד הכרה וחלומות מתמשכים במשך כל הלילה האחרון, אחד אחרי השני, זיכרון ועוד זיכרון.

הוא ידע שלפתוח את התא לא ירוויח לו עוד נקודות זכות אצל המפקדת, אבל עכשיו זה יעשה את זה עוד פחות. היא לא אהבה לשמוע שלאסיר הייתה הזדמנות לתקוף, והוא גם ניצל אותה היטב.

עדיין לא היה להם ברור מה פרסי בדיוק עשה. הארי ידע שהרמיוני הגיעה לכמה מסקנות, אבל לא ידע מהן. הוא ידע שהוא קיבל פתח לגלות מי הוא האסיר הכי מסוכן בעולם הקוסמים ברגעים אלו, ומשום שהפתח הזה ניתן לו על ידי האסיר עצמו, הוא לא אהב את זה.

קולות של צעדי ריצה בישרו על הגעתה של ג'יני לישיבה לפני שהיא עצמה הגיעה.

"הארי!" היא התקרבה וחיבקה אותו מיד. הארי כרך את זרועותיו סביבה. "איך אתה מרגיש?"

"אני בסדר, באמת." היא נסוגה לאחור מספיק כדי לבחון את פניו, עיניה החומות נוקבות. הארי חייך. "באמת. היה לי… לילה מעניין, אבל חוץ מזה אני לגמרי בסדר. לא איבדתי את ההכרה שוב אחרי הפעם הראשונה."

"על מה עוד חלמת?"

לפני שהוא הספיק לענות, דלת המשרד נפתחה בתנופה. הראש של פליקס הציץ מבפנים.

"שלום לכם," הוא חייך חיוך מאולץ. "כנסו פנימה."

הארבעה נכנסו למשרד. זה היה חדר מואר עם קירות לבנים וריקים, שולחן עבודה גדול עם כיסא מתאים, שני כיסאות נוספים, שידה ארוכה, ושטיח אדום ודק. פליקס נעמד ליד הדלת, וורן ומקגרגור בשני הכיסאות שליד השולחן, ומנסן על הכיסא המתאים לשולחן. היא הביטה בהם במבט קר. רון והרמיוני התחמקו מעיניה בעוד ג'יני נעצה בה מבט יוקד. הארי שמר על פנים חתומות.

גם בלי המבט, מנסן ידעה להיות מאיימת. השיער הבלונדיני-אפור שלה היה משוך לאחור ואסוף, כרגיל, מבליט עיניים כחולות בהירות. הפנים שלה לא הסגירו כלום אף פעם, מלבד העיניים שלה, שתמיד נראו להארי כאילו הן מנסות לפלח את נשמתו. הייתה בה חדות מסוימת, שמנעה ממנה את האפשרות להיראות יפה, על אף הפוטנציאל. היא הייתה מצוינת בתור מפקדת, ולהארי לא היה מושג איך להגיע אליה.

הם התפזרו בחדר, נשארים לעמוד בגלל המחדל בכיסאות. הארי וג'יני נשארו קרובים אחד לשני. בחדר השתרר שקט.

"אז עברתם על החוקים כבר ביום המשימה הראשון שלכם," אמרה מנסן. הקול שלה היה קפוא.

"לא עברנו, המפקדת," אמר הארי מיד. "רק אני עברתי. האחרים לא אשמים בכלום."

"הם היו שם ולא עשו דבר."

"הרמיוני ניסתה לעצור אותי. וג'יני בכלל הייתה בהוגוורטס."

מנסן רכנה קדימה בכיסאה. "זה לא משנה, מר פוטר. נבחנתם כיחידה אחת, ונכשלתם. לקחת סיכון שכזה עוד ביום המשימה הראשון, מבלי אפילו להכיר את אופיו של האסיר. זה לא מקובל עלי."

ג'יני נראתה זועמת. הארי לחץ את ידה כדי לסמן לה לחכות, אפילו שנראה שהיא רוצה להגיב. רון והרמיוני הביטו בו, יודעים שהוא בונה את המשפטים הבאים.

"מה אם אני אומר לך, המפקדת, שהסיכון הזה יקדם את החקירה שלך הרבה יותר מכל דבר אחר שהיית עושה?"

מנסן לא ענתה. היא רק בחנה אותו בקרירות.

"שמו של האסיר הוא פרסי ג'קסון. ידעתם את זה?"

העיניים של פליקס נפערו. וורן הזדקף בעירניות. אפילו מקגרגור הרים גבה.

פניה של המפקדת לא השתנו אפילו קצת.

"לאמא שלו קוראים סאלי. הוא נולד מחוץ לנישואים. אמא שלו התחתנה מאוחר יותר שוב, אבל אני לא בטוח אם נשאר משהו מבעלה."

"איפה שמעת את כל זה?" שאל פליקס בהתרגשות. שני ההילאים האחרים נראו מורשמים. מנסן הסתפקה בלהרים גבה.

"הוא דיסלקטי מאוד. אכפת לו מאמא שלו. יש לו חבר טוב שיודע לרוץ אבל משתמש בקביים, עדיין קשה לי לעכל את הסיבה למה. יש לו גם ידידה טובה וחכמה בצורה לא רגילה, כמו כל החצי-אחים שלה. הוא בן יחיד, לעומתה."

"מאיפה השגת את המידע הזה, מר פוטר? הצלחת לתקשר איתו שוב?" שאל מקגרגור, כבר לא קר רוח.

"שוב?" שאלה מנסן.

"הארי הוא היחיד שהצליח להוציא מהאסיר תגובה עד עכשיו, המפקדת. אפילו כמה מילים," אמרה הרמיוני בשקט.

"הוא הולך למחנה קיץ מיוחד מאז גיל שתיים עשרה, ונראה שהוא נהנה שם מאוד," המשיך הארי, כאילו לא שמע אותם. הוא הרגיש את ג'יני מחייכת לידו. "הוא מרגיש בבית שם. את אבא שלו בקושי יצא לו לפגוש, אבל הוא יודע מי הוא. לקח לו הרבה זמן להבין מי הוא, אבל הוא הצליח בסוף, עם עזרה מהחברים מהמחנה ומהמורה האהוב עליו. אני מוכרח לומר… בחיים לא חשבתי שדבר כזה יכול להתקיים." הארי הביט סביבו. "אתם יודעים מה אבא שלו?"

"מה אבא שלו, פוטר?" עיניה הכחולות של מנסן היו קפואות, אבל מנצנצות. הארי לא ידע אם הוא הצליח או נכשל עוד יותר. אבל הוא המשיך.

"אבא שלו הוא אל. אל הים היווני. קוראים לו פוסידון, והוא קיים. הוא התאהב בסאלי, בת אדם ואמא של פרסי, ופרסי נולד. פרסי עצמו לא לגמרי אנושי, והשליטה שלו במים יוצאת מן הכלל. אם אתם זוכרים, הוא גרם לצונאמי לפני כמה זמן."

השתררה דממה בחדר. ההילאים הוותיקים שבחדר היו המומים ופעורי פיות. ג'יני הביטה בהארי, עיניה החומות מלאות סיפוק וגאווה, והוא החזיר לה חיוך עקום.

"מי מסר לך את המידע הזה, פוטר?" הקול של מנסן נשמע חנוק מעט. "אני מקווה שזה מקור רציני."

"אני קיבלתי את המידע הזה, המפקדת, מפרסי עצמו. כשנכנסתי לתא שלו הוא שרט אותי בעזרת בליטה מחודדת באבן של השלשלאות. הוא שרט גם את עצמו. על היד שלו יש צלקת בצורת ברק, כמו הברק שעל המצח שלי. על היד שלי יש קלשון, כמו הסמל של אבא שלו."

"האסיר יצר ביניהם חיבור, המפקדת," הוסיף רון. "הארי חולם על פרסי בלילה. הוא מגלה פרטים עליו. הוא… לומד להכיר אותו."

"ולמה אתם חושבים שהמידע הזה אמין?" מנסן נשמעה כאילו היא מנסה לרסן את עצמה.

"בדקתי את זה, המפקדת," אמרה הרמיוני. "על פי מה שקראתי, אין אפשרות ליצור חיבור בין שני אנשים ולשלוט על המידע שהצד השני יגלה על כל אחד מהם. החיבור גורם לשני הצדדים להכיר אחד את השני יותר טוב, ואין דרך לשלוט בזה."

"אם כך -"

דבריה הבאים נקטעו כשהדלת נפתחה. גבר צעד פנימה, קירח, בערך בגיל העמידה, מבט זחוח על פניו.

"מנסן, את נראית רע. לא עומדת במשימות שלך?"

אם קודם הפנים של המפקדת היו קפואות, עכשיו הן היו רצחניות באמת. "המפקד מרקוס, מה אתה צריך?"

לא נראה שזה משפיע על המפקד מרקוס. "שר הקסמים קבע פגישה. הוא רוצה דוח מפורט על ההתקדמות במשימה שלך. תהיי מוכנה בעוד חצי שעה." החיוך הזחוח התרחב.

"בסדר גמור. עכשיו, אנחנו באמצע ישיבה, אז אם תוכל לצאת -"

"ומי זה כאן?" מרקוס הסתכל על הארי בעיניים נוצצות. "הילד שנשאר בחיים, מציל עולם הקוסמים. מעניין לפגוש אותך, הארי פוטר."

הוא לחץ להארי את היד. הארי הביט בפנים של המפקדת שלו וידע שלא יהיה חכם מצידו לחייך.

"ואם יורשה לי לשאול, מה אתה עושה כאן, הארי?"

"סליחה?"

"מה אתה עושה כאן, הארי, במשימה הזאת? עם… אנשי הצוות האלה?"

גם אם המפקדת הייתה מרוצה ומאושרת, הארי לא היה מחייך עכשיו אפילו אם היו מציעים לו כסף. הוא עזב את ידו של מרקוס.

"טוב לי איפה שאני, תודה," אמר בקרירות.

"אתה בטוח, הארי? אני יכול לדאוג לתנאים טובים יותר בשבילך, אם תעבוד אצלי. תוכל להתקדם מהר… חשבת פעם להיות מפקד?"

הארי הרגיש זעם עולה בו. אם יש משהו שהוא שנא, זה אנשים שהתחנפו אליו. אנשים צבועים שרצו את קרבתו רק בגלל השם שלו. לצערו של מרקוס, הוא השיג את ההיפך הגמור ממה שרצה.

"לא מעוניין," ענה הארי בקול חותך. "ואנחנו באמצע פגישה, אז אני אעריך את זה אם תעזוב עכשיו."

"כמובן, כמובן." המבט החמים על פניו של מרקוס נעלם, מותיר אחריו חיוך מלאכותי ועיניים קרות. "אני מצפה לפגוש אותך שוב… פוטר."

מרקוס יצא מהחדר. המפקדת מנסן נאנחה ועצמה את עיניה, מליטה את פניה בידיה.

"בואו נחזור לנושא שעל הפרק. אמרתם שיש בינך לבין האסיר חיבור." היא הורידה את ידה, נראית מסודרת שוב. "זה חיבור הדדי?"

הארי החליף מבט עם הרמיוני ורון. "אנחנו… חושבים שכן."

"אז אולי הוא עשה את זה כדי להשתמש בזה לטובתו."

"זאת אפשרות," אמר הארי לאט. "אבל אנחנו חושבים שלא. אני חושב… אני חושב שפרסי רצה לתת לי את היכולת הזאת. אני חושב שהוא רוצה שנכיר אותו."

מנסן בחנה אותו במשך דקה ארוכה. הארי החזיר לה מבט שווה.

לבסוף היא פנתה לניירות שעל שולחן העבודה. "בסדר גמור. אתם תישארו בצוות שלי. בינתיים. אתם תתנהגו למופת, ואתם תביאו תוצאות. אני מצפה למידע נוסף עד פגישתנו הבאה. אין יותר תקריות, אין יותר סיכונים. אתם תדווחו למקגרגור, והוא ידווח לי." היא נעצרה והרימה את ראשה, מביטה לכל אחד מארבעת הצעירים בעיניים. "אתם חלק מהצוות עכשיו. אל תגרמו לי להתחרט על זה."

חיוך גדול נפרש על פניו של הארי. הוא אחז בידה של ג'יני. "כן, המפקדת. את לא תתאכזבי."

היא החזירה את עיניה לדפים שמולה. "אני מצפה לראות התקדמות. אבוא לראות את האסיר באחד הימים הקרובים. מקגרגור, הישאר כאן לעזור לי עם הדוח. השאר, משוחררים."

"תודה רבה, המפקדת," אמרה הרמיוני בהתרגשות. רון צחקק ומשך אותה החוצה. הארי כרך סביב ג'יני את זרועו והם עקבו אחר השניים. וורן ופליקס ברכו אותם לשלום ויצאו לאיזו משימה, משאירים את הארבעה לבדם.

"זה הלך טוב משציפיתי," חייך רון ברגע שיצאו מטווח שמיעה, בדרכם החוצה ממשרד הקסמים. הארי משם לרווחה.

"הרבה יותר טוב," אמרה ג'יני. "היית מבריק!" היא חייכה חיוך מסנוור אל הארי, ששכח איך מדברים לרגע. העיניים החומות שלה היו גדולות וחמימות, מחבקות את הארי במבט אוהב בלבד, בדיוק מה שהוא היה צריך באותו הרגע.

"כן, תודה," ענה כשנזכר לנשום. "אבל זה לא היה עובד בלי המחקר של הרמיוני ורון…"

ג'יני גלגלה את עיניה בחיוך. הארי הפסיק לדבר וחייך גם הוא. רון והרמיוני צחקו.

"אז מה עכשיו?" שאלה ג'יני, אוחזת בידו של הארי. הוא חשב על זה לרגע.

"עכשיו אני מזמין לכולכם ברצפת, עלי. ואז אנחנו ממשיכים לעבוד על המשימה."

"מקובל עלי," אמר רון בטון מרוצה. הרמיוני וג'יני המשועשעות הסכימו איתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא