אמת או חובה - גרסת הקהילים

אז בואו נתחיל מזה, הרגשתי שאני חייבת להמשיך את הפאנפיק הזה. גם בגללכם וגם בגלל שאחרי משחק אמת או חובה מטורף בבת מצווה של חברה שלי, שבה אני וחברה שיכנענו את חבר שלנו לעשות צרפתית עם הנעל (הוא אשכרה עשה את זה. אפשר לומר שהנעל שלו עברה שטיפה רצינית.) הייתה לי השראה (ממש לא. אל תאמינו לשקרים שלי.), אבל סופסוף היה לי כח. היסתפרתי לקצר וירד שלשום גשם ומישהו אמר לחבר שלי שהוא חשב שאנחנו אחים וזהו בתכלס.

אז זה יהיה  סוגשל פרק מעבר מנקודת המבט של המילטון, כי לא בדיוק התחשק לי לתאר מישהו מכאן עושה צרפתית עם נעל הספורט המסכנה שלו. 

אז בשורה הזאת אני פשוט מזכירה לכם להגיב.

ביי.

===

יש כמה דברים שאני ממש לא טוב בהם. גמישות, חוכמה ואהבה.

גמישות אני מבין. מעולם לא הייתי טוב בדבר הזה, להרים את הרגל עד הראש או לשכב על הריצפה כשהרגליים שלי מרוחקות אחת מהשנייה. למרות שתמיד חשבתי שזה קצת לא הוגן שאני לא מסוגל לעשות את זה, אבל מדיסון ורייגן יכולות לעשות זאת מהשנייה שבה הן נולדו, זה לא ממש הפריע לי.

אני חכם. לא בקטע של להוציא 100 בכל המבחנים (בדרך כלל זה עומד על 75) ולענות על כל השאלות של המורה, אבל יש אנשים שחושבים שככה מתבטאת חוכמה. (סליחה, פיפול, אני לא שינייד.)

למען האמת, אני תמיד חשבתי שאני די טוב באהבה. אתם יודעים שניסיתי פעם לשדח את הזמר המפורסם הזה.. איך קראו לו..? ג'סטין משהו. טיבר, או כיבר. עם רייגן? אני מניח שאתם לא יודעים, כי אם מישהו מזכיר את זה לידה, היא ככל הניראה תרביץ לו מכות רצח. (כן, כן, אבל זה לא מונע ממני לספר את זה לכל העולם.) 

אבל כשאחותי הקטנה נעצה בי מרפק והנידה את ראשה אל איאן ואיימי הבנתי שפיספסתי משהו. אולי זה היה המרפק שהיא שלחה לעברי, אבל לא. 

"את רואה את הלבבות והחדי קרן יוצאים מהראש שלהם?" שאלתי אותה.

היא הסתכלה עלי. "מה לעזזאל?"

"ככה רואים שאנשים מתאהבים. יוצאם להם מהראש חדי קרן ולבבות."

רייגן הנידה בראשה כאילו חושבת, שיואו, איזה דביל, אבל ידעתי שהיא לא התכוונה לזה, כי אני לא כזה. 

אני מקווה.

היו כמה שניות של שקט, שבהם כולם בהו בשני האנשים המדוברים, אבל אז שינייד קמה. "אוקיי, אם אף אחד לא רוצה מתכוון לעשות כלום חוץ מלבהות בזוג החדש שנוצר לנו כאן-" איימי הסמיקה ואיאן הפנה את ראשו, "- אני מתכוונת ללכת, כי יש לי עוד מה לעשות." היא פתחה את הדלת של המחסן.

משב רוח קריר נכנס לבפנים ופתאום הבנתי כמה מחניק היה בפנים. שמעתי טיפות של גשם מטפטפות בחוץ ונירעדתי. אני שונא את הגשם.

שינייד סגרה את הדלת בכבדות. "אוף רטנה, זב כל כך לא הוג-"

צרחה קטעה אותה. היא פתחה את הדלת במהירות לראות מה קרה. "זה נשמע כמו צרחה של חברה שלי."היא אמרה בקול משועשע.

אני חושב שאם חברה שלי  (ואין לי כזאת, למרבה המזל,) הייתה צורחת, הייתי לפחות מעמיד פנים שאני מודאג.

אם היא צרחה בגלל שגם היא שונאת את הגשם, זה מאוד אידיוטי מצדה.לא אמרתי את זה בקול, אבל לצערי דן התגלה כאדם בעל פחות טאקט ממני.

"היא צורחת הרבה?"

איימי קמה והלכה לכיוון אחיה הקטן. "תלמד לסתום." מילמלה. היא התיישבה על הרגליים שלו. דן ניראה די מופתע בהתחלה. "אני לא-" התחיל לומר, אבל אז התחיל לנסות להיחלץ. "וואט דה פאק, איימי?" הוא צעק. "את נורא שמנה!" 

היא התרווחה על מקומה וחבטה בראשה בחזהו של דן. "תלמד לא לקלל." היא אמרה וחייכה חיוך מפחיד.

"את נראית כמו איט." רייגן צחקה.

"תודה תודה."

לא הקשבתי כל כך לשיחה הזאת. התמקדדתי יותר בשינייד. נעמדתי לידה, מנסה להיתעלם מההטיפות שנפלו עלי. "את חושבת שהיא בסדר?"

היא חייכה חיוך קטן. "היא בטח סתם מתלהבת מהגשם."

"איך?" שאלתי אותה. 

"מה איך?" היא החזירה לי מבט מבולבל.

"איך אפשר לאהוב את הגשם?" זו ניראתה שאלה די אידיוטית, כשחשבתי על זה אחר כך.

"גם אתה שונא אותו?" 

"ברור." עניתי.

עמדנו ככה כמה זמן בשקט (חבל שאי אפשר לומר את זה עלאיימי ודן) ופתאום ראיתי ילדה מתפרצת מהאחוזה ושתי בנות אחרות מנסות למשוך אותה פנימה. 

"זאת היא." ניחשתי.

"כן." אמרה שינייד וחייכה.

אני חושב שהייתי יכול להישאר ככה לנצח. מרגיש את שינייד לידי ורואה את חברה שלה רצה בלי מטרה בגשם, אבל אז רייגן קפצה עלי וצרחה לי באוזן:

"ממשיכים במישחק!"

הפרק הקודם