מוסיקה

לא אחד המוצלחים,נשמח לתגובות.

סיריוס-תופים:

סיריוס רך כף בלק אם אתם חייבים שם משפחה תמיד ניגן- מהיום שבו יכול היה להגיע אל הקלידים באצבעותיו הקטנטנות והשמנמנות הייתה אימו גוררת אותו לחדר המוסיקה הקודר שבקומה השביעית ומכריחה אותו להתאמן במשך שעה ביום על הפסנתר.

"קוסם מהמעמד הגבוה חייב להיות בעל אופקים רחבים" הייתה משננת באוזניו כשהיה מנסה להתמרד ומבקש לצאת החוצה לשחק עם בנות דודתו "וזה כולל קריאה,כתיבה,מוסיקה,ציור וסייף."

הוא מעולם לא הבין למה מישהו ירצה בכלל להתעסק עם דברים שכאלה-למרות שציוריו היו טובים ונגינתו בפסנתר סבירה, הוא לא נהנה מלהתאמן בשניהם, בקריאה ובכתיבה העסיק את עצמו רק כשהיה מוכרח, ולמרות שאהב לסייף, לא הבין בשביל מה,הרי במילא יש לו שרביט- זה לא שהם בימי הביניים...

אבל זה לא הספיק.

"מה אתה מתרגש כל כך?" שאלה אנדרומדה, בת הדודה האהובה שלו "גם אני כישלון,ואני מוכרחה לציין שזה לא כזה נורא." חייכה אליו חיוך מתוק.

סיריוס נאנח והצמיד עוד יותר את המגבת הרטובה לעינו הנפוחה "קל לך להגיד,את לא חטפת מכות עכשיו."

"זה רק כי אמרת להם שהם בעצמם כישלון אחד גדול."

"אבל זה נכון."

"אבל הם לא צריכים לדעת את זה."

"הם תמיד אומרים את זה בעצמם אנד."
"אוי סיר." נאנחה אנדרומדה בעצב "מתי תתבגר כבר?"

"כנראה שלעולם לא." אמר סיריוס "קדימה- בואי נראה מי יצליח להרגיז את קריצ'ר הכי מהר." אמר, שוכח מעינו הנפוחה לנוכח התרגיל החדש.

"בסדר." אמרה אנדרומדה בשמחה, זה היה המשחק האהוב עליה- שניהם שנאו את גמדון הבית הצעיר והמרגיז, שחשב שהוא כל יכול "אבל תבטיח שתפסיק."

"נראה." אמר סיריוס והם רצו החוצה.

למרות אזהרותיה של אנדרומדה הוא בכל זאת המשיך להגיד להוריו דברים אסורים ועשה הכל כדי להרגיזם- כי הוא שנא לשמוע כמה הוא אפס בעיני כולם, ואת אימו מתלוננת בפני אחיותיה על הטעות שעשו כשהביאו אותו לעולם, ואת אבא שלו נאנח כשהוא נכנס לחדר או מבקש תוספת בארוחה, או כשבבק"צ (בית ספר לקוסמים צעירים,בו למד לפני שנכנס להוגוורטס) שוב שלחו ינשוף שאמר שממנו כבר לא ייצא שום דבר.

סיריוס חבט בתופים- התופים היו הכלי לפרוק את הזעם המצטבר בתוכו ,כי הם ספגו הכל והייתה להם קיבולת בלתי נלאית, כאילו הם רק רוצים שימסור להם את התסכול שלו.

הוא קיבל אותם לכבוד יום הולדתו השלוש עשרה- זה היה הדבר היחיד עליו הודה אי פעם להוריו.

הוא הגיע להוגוורטס.

הוא שמע הרבה גרסאות של חבריו על הפחדים שלהם מפני ההגעה להוגוורטס, ולמרות שתמיד צחק עליהם, הוא ידע שהוא היה הפחדן מכולם- חברים לא היו לו בבק"צ,הוא מעולם לא הסתדר עם איש פרט לאנדרומדה (ולפעמים עם בלה,כשהיה לה מצב רוח טוב) ציוניו היו סבירים אבל הוא ידע שזה לא סיפק את אימו.

והכי חשוב- הוא פחד שגם שם הוא יהיה, בדיוק כמו בבק"צ, כישלון.

אבל מצד שני, גם אם ייכשל, לאימו יהיה פשוט עוד תירוץ לכך שהוא אפס מהלך, טעות בייצור...

כישלון, עוד כישלון, כמו טיפות אחרי הגשם, צץ בכל פינה.

והוא באמת נכשל.

"גריפינדור? גריפינדור?? איך את מעיז?!?" זעק הצרחן בקולה של אימו בשבוע הראשון ללימודים, מקפיץ את כל יושבי האולם הגדול "איך אוכל להראות את הפרצוף שלי ברחוב?!? הבן שלי! ועוד גריפינדור! זאת פשוט בושה וחרפה למשפחתנו!"

עיניו של סיריוס רשפו אש, והוא אחז בקצה השולחן כל כך חזק, שהוא כמעט נשבר.

"אני תמיד ידעתי שאתה כישלון" לחשש הצרחן בקול ארסי "הייתי צריכה להטביע אותך בגיגית ביום שנולדת! אבל האבא הזה שלך שכנע אותי לרחם עליך"

פיטר תקע בסיריוס מבט מרחם, הוא שנא את זה.

"ותראה מה יצאת! אפס,לוזר,כישלון... שלא תעז לחשוב על לחזור הביתה במצב מביש כזה!"

כאילו הוא חולה.

הצרחן נדם, כולם הביטו בסיריוס, אפילו המורים (כולל המנהל שהביט בו במבט עצוב), שנראה כאילו הוא הולך לתקוף כל מי שיתקרב אליו.

הראשון שיגיד לי שהוא מצטער, חוטף מכות, חשב סיריוס בחוזקה.

צחקוקים נשמעו מהשולחן של סלית'רין,והוא ידע שאנדרומדה כובשת את מבטה בשולחן בעוד בלה מלגלגת עליו בקולי קולות.

"האפס הזה, הלוזר הזה..." הוא שמע אותה עד למקום בו ישב.

פרץ אור שנשלח לשם גרם לבלה להיחנק ולאבד את קולה.

"קדימה." אמר ג'יימס בשרביט שלוף עדיין, מתנשף מעוצמת הקסם שעשה "אנחנו מאחרים לתורת הצמחים."

סיריוס ידע שג'יימס יהיה חברו הטוב, אבל הוא לא ידע עד כמה.

הזיכרונות תקפו אותו בכל מקום בבית (הוא שנא את המילה הזאת בהקשר הזה) הישן הזה-מרלין יודע כמה היה נותן כדי למחוק אותם.

עוד זיכרון פה, עוד זיכרון שם, מקפצים, מצחקקים-כי זה תפקידם, לאמלל אותו.

"רק אתה נותרת" הם לחשו לו, ופניהם התעוותו "רק אתה נותרת כדי לסבול אותנו."

הרי הוא לא ינחית את זה על רמוס, לירחוני יש מספיק סבל גם בלעדיו.

ג'יימס ניגן על הגיטרה שלו כל כך בקול, שאפילו רמוס התחיל להתלונן "קרניים-סתום כבר!" התחנן רמוס, עייף אחרי ימי השימורים לאור הירח המלא "אני רוצה לישון."

"הוו אוונס, ליבי רוצה אליך!" זעק ג'יימס, לא שומע את דבריו של רמוס.

"קרניים, בבקשה." התחנן גם פיטר "אני חייב ללמוד למבחן הזה, אחרת מקגונגל תכשיל אותי!"

"הוו אוונס, קבלי אותי לתוך חיקך!"

"הכי קרוב שתגיע לחיקה של אוונס זה אם תיפול לשם." רטן סיריוס.

"אוונס-אני אוהב אותך!!"

"אני הולך להיכשל." מלמל פיטר בקול ציוץ "אני אכשל ואימא שלי תהרוג אותי."

"מה קרה, ירחוני לא נתן לך את הסיכומים שלו?" סנט בו סיריוס, נובח מצחוק

"זה לא מצחיק!" אמר פיטר "עוד פעם אחת שאני אכשל היא תעיף אותי!"

"אוונס,את חיי אתן בשבילך!"

"זה כן מצחיק-למה את חייב להיות כזה אידיוט זנב תולע?"

"לא זה לא!" צפצף פיטר "ואני לא חכם כמוך או כמו קרניים או ירחוני."

סיריוס עשה את עצמו מסמיק ורמוס צחק ממיטתו,נואש מללכת לישון.

"על מחמאה כזאת זנב תולע, אני אשתיק בשבילך את קרניים." אמר סיריוס, וקם ממיטתו.

"הו אוונס..."

"קרניים, שכחתי לתת לך את זה." אמר סיריוס, ומשום מקום שלף קלף מתוך כיסו, מכוסה בכתב יד נשי מוכר.

"אוונס!" קרא ג'יימס בניצחון וחטף את המכתב מסיריוס "איך העזת לשכוח את זה?"

"אני אכול רגשות אשמה חבר." אמר סיריוס בפרצוף מלגלג

 "זה בטח תשובה למכתב שכתבתי לה אתמול!"

הוא התחיל לקרוא בשקיקה וסיריוס גיחך "מה רשום שם?"

"שהיא רוצה לפגוש אותי במגדל אסטרונומיה ב11 היום,שזה..."

"עוד חמש דקות, כדי שתרוץ קרניים." אמר סיריוס במלוא הרצינות.

"כדי שארוץ, כדי שארוץ!" מלמל ג'יימס,אחוז טירוף ופתאום נעצר "ואתה לא עובד עלי?" שאל פתאום בחשדנות.

"אני? ממתי אני עובד עליך?" אמר סיריוס בכעס מדומה.

רמוס נשנק מרוב התאפקות שלא לצחוק.

"אז אני רץ-תחזיקו לי אצבעות!" ביקש והתעופף משם, שוכח שהוא בפיג'מה.

הדלת נטרקה בחוזקה וסיריוס מיהר לנעול אותה.

"כמה זמן אתה חושב שהוא יחכה שם?" שאל פיטר, מבין פתאום את המתיחה במהירות לא אופיינית.

"אולי שעה, אולי אפילו יותר." התמתח סיריוס "עכשיו לפחות יהיה קצת שקט."

"מצוין." נאנח רמוס "עכשיו אפשר ללכת לישון."

הגיטרה של ג'יימס עוד הייתה אצל סיריוס מהחזרה האחרונה שלהם ביחד,לפני כמעט ארבע עשרה שנה.היא הייתה ישנה ומלאת אבק,אבל של ג'יימס.

הוא זכר את הפרצופים המחייכים שלהם,לפני שג'יימס נכנס להסגר ומת ורמוס נעלם ופיטר התגלה כ...כ...

אני פשוט לא מאמין,אפילו עכשיו אני לא יכול להשלים עם זה,חשב בליבו,מעיף עוד מבט אל הגיטרה.

הוא יכול להיפרד ממנה,למרות הזיכרונות,למרות שזה יהיה קשה.

כן,זאת תהיה מתנת יום הולדת מושלמת בשביל הארי.

הפרק הקודם		הפרק הבא