מוסיקה

הארי אהב את הגיטרה שלו יותר מכל דבר אחר בעולם.

היא הייתה של אבא שלו-מה שאומר שהיא הייתה ישנה,חבוטה ומלאה במדבקות על חופש ועל עולם טוב יותר,היא אף פעם לא התכוונה כמו שצריך והמיתרים זהרו באופן מתמיד,מזהירים אותו שהם עומדים להיקרע.

אבל זאת הייתה הגיטרה של ג'יימס,וזה כל מה שהיה להארי חשוב בה.

הארי אהב לנגן,זה השכיח אותו מהצרות וקירב אותו אל הזיכרונות-כל פעם שידיו היו על הגיטרה הוא יכול היה לדמיין נער שחור שיער יושב על גדת האגם של הוגוורטס,כותב שירי אהבה לאותה ג'ינג'ית בעלת עיני החתול הירוקות ששיגעה אותו.

הוא אפילו ראה אותם-ג'יימס שמר את כולם בתוך הנרתיק של הגיטרה שלסיריוס לא היה לב לזרוק.

הוא אהב להוציא אותם.לפעמים הוא אפילו ניגן חלק מהם,וזה גרם לו להרגיש כאילו הם שם,ממש על ידו-מתווכחים,צוחקים,מכים זה את זה,מתנשקים...

מצחיק שרוב הילדים בעולם היו נותנים הכל כדי לא לראות את זה,והארי היה נותן הכל כדי לראות את זה.

כשהתחילו לתקוף אותו חלומות זוועה מאותו לילה שאיבד את סיריוס,הוא כבר לא היה מנסה לישון או לבצע הלטת הכרה,אלה היה יוצא החוצה ומנגן עד שהשמש זרחה מעל היער האסור.

הוא נהג לשבת במקום בו אביו ישב פעם עם חבריו אחרי הבחינה בהמכ"ה,מביט על המים ששיקפו את אור הירח,וחשב על השלישייה המפורקת-לפעמים על ג'יימס,שלעולם לא יזכה לשמוע את בנו מנגן,לפעמים על סיריוס,שנעלם בפרגוד,בלילות ירח מלא בעיקר על רמוס,מיילל אל הירח בייאוש,אבל בעיקר על שלושתם ביחד,מנסה לדמיין מה היה קורה אם הם היו בחיים ולא מצליח.

הוא אסר על עצמו לחשוב על העכברוש הקטן המגעיל והבוגד,זנב תולע,שהרס את משפחתו,מכיוון שכל פעם שחשב עליו היה לו יותר ויותר קשה להישאר בהוגוורטס ולא לעזוב.

ואז הוא היה מרכין את ראשו ומתחיל לנגן.

הייתה לו עבודה בבית הקפה המוגלגי לא רחוק מהוגוורטס-לא משהו שאפשר להתגאות בו או להרוויח ממנו,אבל הוא ממילא לא עשה את זה למטרות רווח,אלה בעיקר לצורך אימונים ולתרגול על קהל-שאהב אותו והוא אהב אותם.

הוא לא גילה זאת לאיש,גם לא להרמיוני ורון,שהיו בטוחים שהוא רוצה להיות הילאי כשיגמור את בית הספר,גם לא לדמבלדור,בעל עיני התכלת שלו,שבטח היה מסתכל עליו בעצב הדק שבו דמבלדור ידע להסתכל.

רק סיריוס ידע-סיריוס,זה שהביא לו את הגיטרה לכבוד יום הולדתו החמש עשרה.

וסיריוס כבר לא יכול היה לספר שום דבר לאף אחד.

"אתה לא חייב להיות הילאי הארי." שמע אותו אומר בעמקי ראשו,המקום האחרון בו יכול היה לשמוע אותו,מאחר וסיריוס כבר לא היה שם בשביל לדבר איתו "אני אתמוך בך בכל מה שתרצה להיות."

וזה מה שהוא רצה להיות-הוא רצה לשבת על הבמה הקטנה ולנגן,בלי לחשוב על שום דבר מעבר לאקורדים ולמילות השיר,לפרוק כל מה שהוא יכול ולשוב ביום הבא.

באחד הימים הוא גילה שהוא מביט יותר מדי על ג'יני,וזה היה מוזר,מכיוון שהיא תמיד הייתה שם,ורק עכשיו הוא שם לב-לצחוק שלה באימונים על אחיה הגדול,לדרך שבה היא מקמטת את מצחה כשהיא חושבת,לדרך שבה היא מסמיקה,כאילו היא עולה בלהבות,ללהט בעיניים שלה בכל פעם שהיא מגינה על מה שהיא מאמינה בו.

הוא תמיד חשב שאביו הוא משוגע אם ככה הוא אהב את אימו במשך כל כך הרבה זמן,אבל פתאום השירים הצהובים הפכו להגיוניים,ולג'ינג'ית שבשיר היו פנים ושם,והוא פתאום קלט שהוא עומד לחכות לה לנצח,גם אם היא תתחתן ותלד ילדים למישהו אחר.

וזה היה אחד הדברים הגרועים והנפלאים ביותר שקרו לו.

הנגינה לא הייתה מפלט מהצרה הזאת,אלה עודדה אותה לבוא-וזה שיגע את הארי,כי אם היה לו קודם מקום בלי יכולת לחשוב,עכשיו הוא אבד.

"אני לא יכול להיות איתה,אני לא יכול להיות איתה." צלצל הקול ההגיוני בראשו.

אבל ליבו והגיטרה שלו סירבו להקשיב לו,והארי מצא את עצמו ללא תשובות יותר מאי פעם.

יום אחד היא הופיעה,אותה ג'ינג'ית שחלם עליה בלילות,שדאגה לו ועקבה אחריו בסתר בעוד הוא הלך בלי חשד עם קייס הגיטרה.

הוא בדיוק ניגן שיר מוגלגי ולא שם לב,והיא נשענה על הדלת של בית הקפה וחיכתה שיגמור.

"זכרוני הראשון אם יופייך אינו מטעה אותי,
משליך גיטרה ואבי עלי צורח,
ואימי אומרת "זה החוטא שלי",
ולוקחת אותי לטיול מנחם מול ירח.
וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,
עוזב את הבית אל סיכוני הזמן,
כששאלתי אותך "האם תהיי לי לעולמים?"
ענית: "תביט לירח שם יש כבר אדם".

ואחרי שנה שכרנו חדר מול ירח,
מתחיל לנגן בבר קודר ברחוב המסגר.
והם צרחו "תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו".
ורק אחד אמר לי "ילד ילד,עוד תוריד את הירח בשבילה..."

"מי זה?" שאלה הג'ינג'ית את אחד מהלקוחות.

"זה הארי-הוא לא מדבר הרבה,אבל נגן מצוין." אמר הלקוח בגאווה של אבא בבנו "מנגן פה כבר כמה חודשים,ילד טוב,לא מדבר על עצמו,שותה ת'בירה שלו והולך."

הג'ינג'ית הנהנה בראשה,מחייכת לעצמה "כן,הוא נראה כזה ילד טוב."

הם שתקו,והארי המשיך לשיר,בעוד הג'ינג'ית הביטה בו במבט שלא היה ברור לאיש שעמד על ידה.

"הוא עוד יעשה הכל בשבילה." פלט פתאום.

"בשביל מי?"

"הג'ינג'ית הזאת,שהוא שר בשבילה כמעט כל לילה-זאת עם עיני האדמה."

היא שתקה "חברה שלו?"

"היה רוצה.כל לילה הוא שר בשבילה שירי אהבה עצובים ולא מסכים לומר עליה כלום."

היא שוב שתקה,והביטה בו בעיניים כלות.

"אני מקווה שישיג אותה יום אחד-הוא ממש נואש." הוסיף

"אני גם מקווה בשבילו." היא חייכה לאיש שנית,שהבין פתאום,והביט באהובתו של הנגן החביב עליו מתרחקת משם ופתאום נעלמת.

וגיטרה המשיכה לנגן בפנים,מתחננת לאהבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא