שובם של עוטי השיריון- הפלישה

הפאנפיק הזה הוא פאנפיק המשך לפאנפיק הקודם שעשיתי- "עוטי השיריון בהוגוורטס", תבדקו אפילו בפרופיל שלי harrypotterking.

לאחר המיון התלמידים שהיו מעל שנה ראשונה התלחששו- בעיקר תלמידי שנה שנייה, וביניהם ג'יימס.

הם עוד זכרו את היום הגורלי בשנה בעברה שבו הצבים הופיעו באמצע האולם.
אבל מאז משחק הקווידיץ' הם לא פגשו אותם יותר.

פיטר הסביר שהם נלחמים כל הזמן נגד מפלצות ואין להם זמן פנוי, אבל ניכר עליו שהוא מאוכזב יחד עם כל השאר.

"אולי הם יופיעו שוב?", אמר פיטר בתקווה כשהאוכל הופיע בצלחות ובמגשים.
האחרים הביטו כאומרים "כולנו מקווים, אבל אתה יודע שאין סיכוי".

נראה שאפילו בית סלית'רין מתגעגעים לראף.
הם ישבו מדוכדכים והתעלמו מתלמידי שנה ראשונה ששאלו שאלות בלי סוף.

אחרי הארוחה (ג'יימס בקושי נגע בצלחתו, גם בגלל שהוא זלל ממתקים ברכבת), ג'יימס עלה לחדר המועדון עם כולם.

"שטויות במיץ", אמר המדריך.
האישה השמנה פתחה את הדלת.

ג'יימס עלה למעונות הבנים בלי אפילו להעיף מבט בחדר המועדון, או לשבת על הכורסאות המזמינות שליד האח.

הוא הסיט את הכילות של מיטת האפיריון, שכב, ועצם את עיניו.
אבל מסיבה כלשהי הוא לא הצליח להירדם.

ראשו התמלא בזכרונות משנה שעברה.

הוא ראה את הצב ליאונרדו אוחז במטאטא "להב המחץ", פניו מקרינות ביטחון עצמי וגבורה.
הוא ראה את רפאל, מוציא את הכעס שלו על הצב מיכלאנג'לו.
את דונטלו יושב וקורא ספר, שוקע בו.

הוא הרגיש כאילו משהו נתקע לו בגרון, זה היה געגוע- הוא התגעגע לצבי הנינג'ה...

***

אלפי קילומטרים משם,  ההרים המושלגים של סקוטלנד, מערת התעתועים

"אני לא מאמין!", קרא האיש בכעס, "אתה נתת להם לברוח?! שכחת מהמלכודת? ולמה נתת להם רמזים?!"

הגבר השרוע על הרצפה השמיע יפחה.
"אני מצטער אדוני", הוא אמר בקול יבש.
"חבל רק שאי אפשר לתקן את זה", אמר האיש הכועס בזיוף של קול עצוב.

הם היו באולם גדול, מלא בתכשיטים ואוצרות.
האיש הכועס ישב על כיסא עשוי זהב עם ריפוד, ולבש חליפה וכובע עסקים בצבעי לבן.
הכובע היה מוסת כלפי מטה והטיל צל על פניו השחומים עטורי הזיפים.

לרגליו שכב איש לבוש בבגדים בלויים, והוא פלט מדי פעם יפחות קצרות ואומללות, כמבקש רחמים.

"בבקשה אדוני, רחם עלי, אני לא אאכזב אותך", הוא ילל.

"אתה מגעיל אותי", אמר הגבר בחליפה, "אבל בגלל שאני רחום, אני אהרוג קצר ולעניין. זה בטוח יותר טוב מארוך וכואב".

"בבקשה, תעשה עלי אובליוואטה! תמחק לי את הזיכרון!", התחנן האיש.
"אף פעם לא הייתי טוב במחיקת זיכרונות", ציין הגבר בחליפה.

הוא שלף את שרביטו.

"להתראות אלכס, שירתת אותי בנאמנות,  בעצם לא. אבדה קדברה!", אור ירוק הציף את האולם,
הגבר שכב על הרצפה בלי רוח חיים.

המשך יבוא...

		הפרק הבא