הוגוורטס

פרק ב'

שא ותן

השחר האפרורי צבע את השמיים בצבע עכור, ומי האגם העכורים עוד יותר נעו בחוסר נחת תחת המעברת שנשאה ארבעה גברים וארבעה סוסים שהיטלטלו על סיפונה המכוסה טל. הסוסים ניערו את רעמותיהם האדומות ופזלו בעיניהם במתח.

גודריק טפח על צוואר סוסו להרגיעו, והמשיך להגיד לעצמו שהכישוף שמנווט את המעברת לא יאפשר להם ליפול ממנה. טיפת טל התגלגלה משולי מצנפתו והוא התעטש.

הם הגיעו לגדה הנגדית בבטחה והובילו את הסוסים אל האדמה הבוצית של הגדה. המעברת הסתובבה ושטה לכיוון ממנו באה באדישות, דגל חזיר הבר המכונף של סיגורד מתנופף כמו נחש מתפתל על התורן הקצר שבמרכזה.

קונרד הליט על עניו בידו נגד השמש הזורחת מעל לאופק וצפה לכיוון טירת הדרקון, שעכשיו ניצבה בקרבת האופק כמו ארמון חול של ילד. "חבל שלא יכולנו להישאר," אמר לעצמו, "היה שם אוכל מצוין."

"ובכן, אם אתה רוצה להגיע הביתה בזמן לארוחת הצהריים מחר, כדאי שתבדוק להם את הפרסאות," אמר לו גודריק, שגם רצה להישאר בטירת הדרקון (אבל לא בגלל האוכל הטוב), בקוצר רוח.

קונרד הצדיע לו בבדחנות, עליז כתמיד, ובדק את פרסותיהם הזהובות של הסוסים, עליהן נחרטו לחשים צפופים. התאומים קסטור וקריספין החיוורים והשחרחרים, נושאי כליו של גודריק, צפו בו בעניין, שקטים כתמיד.

"בסדר, הכל מוכן," הוא אמר לבסוף וטיפס על גב סוסתו בקלילות. שלושת האחרים עשו כמוהו. "מכתש לאונידס, הינה אנחנו באים!"

גודריק דרבן את סוסו, שפתח בריצה קלה במעלה הגדה המתונה, ובכל צעד שעשה בפרסאות הזהובות, כך מהירותו גברה. גודריק הסיר את מצנפתו ותחב אותה בחגורתו, במטרה שלא תעוף, ועד מהרה הסוס החום- אדמדם האדיר כבר דהר במהירות מסחררת. גודריק שמע את שלושת האחרים בעקבותיו, ורוח קרירה בידרה את שיערו ואת גלימת המסע שלו בפראות, אך ככול שהתרחקו מהאגם ונכנסו לשדות ולגבעות, כך שמץ ניחוח האביב גבר באפו, והוא חש שהרוח כבר לא קרה כל כך ושהשמש מחממת את עצמותיו.

השדות המאולפים של חסרי הקסם הפכו לגבעות ירוקות, ולקראת הצהריים לערבות פראיות. השמש הייתה במרכז השמים כשגודריק ומלווי האטו את דהרתם וירדו בסוללה מלאכותית מתפתלת, שהייתה עתיקה יותר מכל זיכרון, בין שיחים מרים ענקיים, אל תוך מכתש לאונידס.

"אני מת מרעב," ציין קונרד, שרכב לצד גודריק, ואור השמש בין העלים ניקד את פניו הבהירות בנקודות של אור וצל משתנות ללא הרף. "אתה יודע, הייתי יכול לאכול עוד מנה של דייסה הבוקר, אבל חששתי שאני אקיא הכל בדרך הביתה."

"אני מוקסם לדעת את זה," אמר גודריק ופלט צחוק, למרות שניסה להידמות אדיש. קונרד היה חברו הקרוב ביותר מאז שזכר את עצמו- אביו היה האחראי על האורווה בביתו של לאונוס גריפינדור בילדותם- והם בילו את ילדותם בהתקוטטות וחיפוש אחר הרפתקאות.

הכפר היה מלא בהמולת היום הרגילה שלו; ברחוב חלפו אנשים ועגלות רתומות לסוסים, הסדנאות והחנויות היו הומות מתעסוקה, וארובות הבתים פלטו עשן ממדורות בישול שהודלקו לקראת ארוחת הצהריים.

אך נדמה היה שדממה מוזרה מתפשטת ברחוב מהמקום בו היו ארבעת הקוסמים והלאה, ואנשי הכפר חסרי הקסם פינו להם את הדרך ביראה וצפו בהם בזהירות.

"אימא שלהם לא לימדה אותם לא לנעוץ מבט?" מלמל קונרד מזווית פיו.

"כנראה שלא," מלמל גודריק בתשובה ומשך את מצנפתו על ראשו בניסיון להתחמק מהמבטים שננעצו בו. אך דעתו הוסחה כמעט מייד; הם חלפו על פני סדנתו של חרש הנשק של הכפר. גודריק הבחין באיש גדול גוף עומד מול סדן עם מקבת אדירה בידו. פלג גופו העליון, החשוף, היה מכוסה זיעה, והוא היה מרוכז כולו בחרב האדומה אותה חישל, לא מבחין בנעשה ברחוב.

גודריק המשיך לצפות בו גם כשהיה עליו לסובב את צווארו כדי לעשות זאת.

קונרד מרפק אותו, והוא התעורר משרעפיו. "תסתכל לאן אתה דוהר, גודריק."

"תיזהר אתה, טוב?" אמר גודריק בהלצה, "זה שאתה לא יכול לראות מעבר לאף של עצמך-"

"אה, ככה?" אמר קונרד, ועניו נצצו בשובבות, "בוא נראה אותך, אדון גריפינדור- תוכל להקדים אותי לאורוות?"

"אל תהיה מטומטם, קונרד," אמר גודריק, "אנחנו באמצע הכפר, אנחנו לא יכולים להתחיל להתחרות עכשיו-" הוא דרבן את סוסו ופתח בדהרה מהירה לכיוון הטירה שנקבעה בצלע המכתש.

קונרד קילל ופתח גם הוא בדהרה אחרי אדונו, התאומים בעקבותיו.

הם יצאו מהכפר והדרך התרחבה. גודריק חלף על פני בתי חווה מוכרים ולא עצר לתת עליהם את דעתו. הטירה התקדמה לכיוונו בצעדים קופצניים, והוא הגיע אליה תוך דקות ספורות ועצר את סוסו בפתאומיות ברחבה הראשית. במרכזה עמד פסל האריה החיוור והעתיק, שהיה סמל בית גריפינדור.

קונרד הגיע שנייה אחריו, שיער הקש שלו מזדקר לכל הכיוונים, וחבט בכתפו של גודריק באגרופו בכוח אך בידידותיות. "חתיכת רמאי- איפה הכבוד שלך כבן גריפינדור, אה?"

גודריק צחק. הוא כלל לא שם לב שאיבד את מצנפתו עד שקריספין הושיט לו אותה. "תודה, קריספין."

הם ירדו מסוסיהם ולקחו אותם לאורוות, מבנה אבן שעמד בקצה שביל שיצא מהרחבה הראשית המרוצפת אבן אפורה, שם לקחו אותם זוג נערי אורווה. אחד מהם היה בן דודו של קונרד ודמה לו להפליא, אך השני לא היה מבני גריפינדור. גודריק הכיר את פניו אך לא את שמו- הוא היה יליד הכפר, ונולד קוסם יחיד למשפחת מוגלגים.

הוא לקח את הרתמות מידיו של גודריק במבט מושפל. גודריק אמר, "איך קוראים לך?"

הנער הביט בו בהפתעה. הוא היה נער גמלוני, ועתיד היה להיות גבוה לפחות כמו גודריק. עניו היו כחולות וגדולות ובהו בגודריק בבלבול. "אה... ג'ורג', אדוני."

גודריק הנהן ושלח את ידו. ג'ורג' לחץ אותה בחשש. "טוב לפגוש אותך, ג'ורג'."

הוא יצא אחרי קונרד מהאורווה, וג'ורג' צפה אחריו בבלבול.

__

דלתות הכניסה הכבדות של הטירה הובילו לתוך מסדרון רחב וגבוה שתקרתו מקושתת וקירותיו עשויים מאבן אפורה חלקה. הרצפה הייתה מרוצפת שיש, וכל צעד הדהד מסביב, ניתז מהקירות והתקרה האפלוליים. בגומחות שבקירות ניצבו פסליהם של אדוני וגברות בית גריפינדור במהלך הדורות, חמורי סבר ובוהים בעיני אבן, ולרגליהם ניצבו אריות אבן נאמנים. גודריק הסיר את מצנפתו והצמיד אותה לחזהו כשחלף על פני צלמי אבותיו. קונרד והתאומים צעדו מאחוריו, ואפילו קונרד לא פצה את פיו.

גודריק נעצר לרגלי הפסל החדש ביותר- הפסל של אביו. 'לאונוס גריפינדור קוטל- הדרקון' ציינו האותיות שנחצבו מתחת לרגליו. הפסל היה דומה ללאונוס גריפינדור האמיתי להפליא; הוא היה בגודל טבעי, חסון וגבוה, למרות גילו המבוגר. שיערו היה רעמה פרועה, אותה גודריק זכר כתומה ומנוקדת בלבן, ועל מצחו הפסל הוסיף נזר ברזל. הוא עמד בפיסוק ואחז בחרב ליוולין מוצלבת על חזהו. עניו בהו באוויר, אפורות וחסרות אישונים.

"שלום, אבא," מלמל גודריק בשקט לפני שהמשיך הלאה, חולף על פני הגומחה הריקה לצד פסל אביו- המקום שיועד לו.

הם אכלו ארוחת צהריים בחברת דורוורד, אמן הדו קרב הזקן, שמילא את מקומו של גודריק בימים שנעדר. אולם האוכל היה ריק, ושולחנות העץ הארוכים והמקורצפים היו נטושים.

"המרפא עדיין שוהה בכפר," הוא סיפר, מכרסם עצם עוף חשופה בנינוחות. "הוא לא מוכן לוותר על בשר הדרקון הזה. אני חושב שהוא לא מרוצה שמכרנו את חביות הדם לגילדת רוקחי השיקויים."

"מוכרחים להבהיר לו שזה לא עניינו מה אנחנו עושים עם השלל, ושיסתלק מפה כבר," אמר קונרד בפה מלא למחצה בתפוחי אדמה אפויים.

גודריק נשען לאחור בכס העץ שלו, רגלו האחת על מסעד הכיסא והוא בוהה אל תוך האוויר בהרהור, מחטט בשיניו בעצם עוף דקיקה. "הוא מופיע כאן כל יום?" הוא שאל.

"אחת ליומיים, בערך, מנדנד," ענה דורוורד.

גודריק משך בכתפיו. "ובכן, יש לנו זמן. הטרולים יאכלו את הבשר גם אם הוא חצי רקוב- זה רק יהיה להם טעים יותר. נשים אותו קצת בשמש והמרפא יאבד את כל התיאבון לעשות ממנו תרופות."

"חשבנו על זה," אמר דורוורד, "אבל הוא איים שהגילדה תבוא בפני המועצה ותטען שאנחנו מפרים את הסכם המסחר בין הקוסמים."

"אפשר לחשוב שהם רוצים מלחמה," מלמל גודריק בעצבנות והשליך את העצם לצלחתו.

גבותיו האפורות והעבות של דורוורד עלו גבוה לתוך מצחו הכהה ומחורץ הקמטים. "דרקונים מתחילים להיות נדירים יותר ויותר בימינו באי. שמעתי שביבשת יש שרשראות הרים ענקיות שורצות בהם, אבל אף אחד לא רוצה לנסוע לשם ולהתעסק עם העמים הברבריים שיושבים בחופים."

"אין שום חוק שקובע שאנחנו חייבים למכור הכל לגילדה מייד," אמר קונרד, "נתמקח איתו עד שהבשר כבר יהיה ישן מידי. הוא לא יוכל להגיד שהפרנו את החוק- הוא הרי לא יקנה בשר רקוב."

גודריק נאנח. "אני מניח שזה הרעיון הכי טוב שיש לנו."

אחרי הארוחה הוא טיפס במדרגות האבן הלולייניות למגדל הינשופייה, כי חש שראשו מלא במחשבות עד להתפקע. השבועות שעברו מאז מות אביו היו עמוסים כל כך בשינויים וברעיונות חדשים שהוא חש מסוחרר מכל המידע החדש שהכיל ראשו.

רגע לאחר שרגלו עברה את המדרגה האחרונה קול עדין בקע מתוך פתח הנישופייה חסר הדלת- "גודריק, זה אתה?"

"אני ולא אחר." גודריק נכנס לחדר הינשופייה העגול, שתקרתו הגבוהה התמזגה עם גגו המחודד של המגדל ונכלאה מאחורי מוטות עץ עבים ששמשו משכן לינשופים. בתוך עשרות כוכי אבן קטנים בתוך הקירות נמנמו ינשופים ותנשמות, ומידי פעם נשמע משק כנפיים אקראי או קריאה רכה. הרצפה הייתה מכוסה בקש ונוצות וגלילי ינשופים, וריח חריף של בעלי חיים עמד באוויר שזרם בחופשיות דרך החלונות הרבים וחסרי הזגוגית.

פרונלה, המרפאה העיוורת של טירת גריפינדור, ישבה בכיסא נדנדה מתחת לאחד החלונות וליטפה ביד כחושה ועדינה תנשמת לבנה שישבה בנינוחות על כתפה הרזה. שיערה הלבן, שעוד היה לו הברק הזהוב שלו מימי עבר, היה פזור על כתפיה, והיא לבשה גלימה ירוקה חיוורת.

"חזרתי לא מזמן," הודיע לה גודריק.

"אני יודעת- שמעתי את קונרד הצעיר מהקצה השני של הטירה, כמובן," אמרה פרולנה, וענייה הפעורות והחיוורות נותרו חסרות רגש כשחייכה בשעשוע. "נהנית ממשתה האביב?"

"כן. נהניתי," השיב גודריק אך לא הרחיב, למרות שליבו התפרץ בדפיקה חזקה כשחשב על רוונה. הוא נשען על קיר הינשופייה וצפה אל מחוץ לחלון. ניסי בית גריפינדור האדומים התבדרו ברוח משני צידיו, והוא צפה אל כל המכתש ואל הסוללה המרוחקת. מגובה זה ניתן היה להבחין בתחילתן של פריחות האביב, וניחוח האביב המתקתק היה חזק מתמיד.

הם שהו זמן מה בשתיקה. לגודריק כלל לא הפריעה חברתה- פרונלה הייתה אישה שקטה וחכמה, ומעולם לא הטרידה אותו בשאלות ודיבורי סרק כשהיה זקוק לקצת שקט ושלווה.

לבסוף הוא אמר, "מה המרחק מפה עד מבצר העורבים?"

"רחוק," אמר פרונלה, "אבל לא רחוק מידי בשביל ינשוף."

גודריק הנהן, למרות שידע שהיא לא רואה אותו. "אם יגיע משם מכתב-"

"אמסור אותו ישר לידך," אמרה פרונלה בחיוך.

"האם את באמת מבערת הכרה טובה כל כך?"

"מעולם לא למדתי את האמנות העתיקה והמסתורית של הלטת ההכרה," אמרה פרונלה, והביטה בתנשמת בענייה העיוורות כשזו כרסמה את אצבעה בחיבה. "אבל כשאינך יכול לראות דרך עינך אתה מתחיל לראות דברים אחרים- להרגיש דברים. פתאום אתה מבין כמה קל להבין את מחשבות ורגשות זולתך, ואת שפת בעלי החיים."

גודריק צמצם את עניו כנגד הרוח. השמיים היו מכוסים בשכבה דקה ולבנה כפנינה של עננים. "בני סלית'רין מסוגלים לדבר עם נחשים."

"כן. זה הוא כישרון יוצא דופן. צריך כישרון מולד על מנת להבין בעל חיים בכזו דקדקנות כפי שבני סלית'רין מבינים את הנחשים," אמרה פרונלה.

"נחש היא חיה מרושעת," אמר גודריק.

פרונלה הטתה את ראשה לכיוונו. "אל תאמר לי שהפכת לנוצרי, גודריק."

"כמובן שלא. מה את מנסה להגיד?"

"רשע הוא המצאה של חסרי הקסם והאלים שלהם. אין דבר בעולם שהוא רשע או טוב- הכל פשוט חיים, ולכל דבר יש סיבה קיומית. הנוצרים קוראים לקסם רשע. הקסם לא רשע, ואנחנו יודעים את זה. איך לדעתך הנחשים מרגישים, כשאנחנו קוראים להם רשעים?"

גודריק פלט נחרה של צחוק. הוא רצה להגיד שהנחשים לא יכולים להבין את בני האדם, אך לא אמר זאת, במחשבה שלפרונלה בוודאי תהיה תשובה מחוכמת גם לזה.

___

עבר עוד שבוע עד שגודריק קיבל את המכתב שלו, וגם הרבה יותר מכך. הוא התעורר בבוקר חמים ומצמץ בעניו שצרבו באוויר היבש. לרגע הוא תהה מה העיר אותו להכרה צלולה כל כך, וחשב שאולי הייתה זו המחשבה על היציאה להרים באותו הלילה, כשקול מעליו אמר, "בוקר טוב, אדוני."

גודריק הזדקף בבת אחת והסדין החליק מחזהו החשוף. קסטור עמד בדממה לצד מיטתו.

"בוקר טוב, קסטור," אמר גודריק ושפשף את עניו. "ישנתי יותר מידי?"

"גברת פרונלה ביקשה שתקבל את זה מייד." קסטור הושיט לגודריק מעטפה חתומה בשעווה.

ערנות הכתה בגודריק מייד. "תודה," הוא אמר, מתאמץ לא להישמע נרגש מידי, ולקח את המכתב. "אמור לדורוורד שאפגוש אותו עוד מעט."

קסטור הנהן ויצא מחדר השינה של גודריק. ברגע שהדלת נסגרה אחריו, גודריק קם ממיטתו והלך לכיוון החלון הפתוח בעודו פותח את המעטפה. הוא השעין את מרפקיו על אדן החלון ופרש את המכתב; אור הבוקר הבהיר נפל על שורות סדורות של כתב קטן ונאה בדיו שחורה.

גודריק היקר,

אני מצטערת שלקח לי זמן כה ארוך לכתוב לך. עזבתי את אי הדרקון כבר לפני כמה ימים ונסעתי צפונה, אך לא עצרתי במבצר. סלזאר לקח אותי מערבה מהגיא והראה לי את הטירה בה חשב להקים את בית הלימוד.

היא מושלמת, גודריק! היית צריך לראות את המחזה; הגענו עם שחר, בדיוק כשהשמש טיפסה מעבר להרים הצפוניים וצבעה אותם בכתום, והטירה, שבנויה כולה מאבן לבנה מלוטשת, כאילו התגלתה לנו כשקרני השמש טיפסו מבסיסה עד המגדל הגבוה ביותר. היא נמצאת במקום מרוחק מכל יישוב של חסרי- קסם, ממש על גבול יער ליאונה (שהוא קצהו הדרומי- מערבי של יער האבות). היא נמצאת על ראש הגבעה ומוקפת בשטח רחב של דשא ואגם גדול וצלול. חי שם דיונון ענק זקן, אך סלזאר מאמין שהוא לא יהווה איום לתלמידים.

עכשיו כבר חזרתי הביתה והתחלתי לערוך רשימה של כל הילדים בעלי המתת באזור. הייתי מציעה גם לך לעשות זאת- שלחתי מכתב להלגה ועדכנתי אותה בכל הפרטים, וסלזאר אמר שגם יכין רשימה ברגע שיחזור לביתו.

סיפרתי לאימי על הרעיון שלנו והיא מאד התרשמה. היא אמרה שתהיה מוכנה לתרום הרבה זהב לקידום מטרה נעלה כזו. אני מתכוונת לאסוף תרומות נוספות מקוסמים באזור- אני משוכנעת שהם יפתחו את כיסם. תאר לעצמך, גודריק- בעוד כמה עשרות שנים כל קוסם יוכל לשאת שרביט ולבצע קסמים מתי שיחפוץ, ולא יהיו יותר קוסמים עניים וקוסמים עשירים. כולנו נהיה שווים- זה לא נפלא?

אני מקווה שנתראה שוב בקרוב. אני חוששת שלא הספקתי להכיר אותך מספיק לעומק- זה מפריע לי, כי אני מתקשה להפסיק לחשוב עליך. אבל אם הכל יתנהל כשורה, כולנו ניפגש בצפון בקרוב מאד.

      באהבה,

                רוונה רייבנקלו

נ.ב- אני מאמינה שעליך לצפות לאורח בימים הקרובים.

גודריק קרא את המשפט האחרון כמה פעמים ואז נאנח והביט בנוף. היבול בשדות היה זהוב ובשל והאדמה הבוצית והקפואה של החורף התכסתה בכרי דשא סמיכים ומרבדים צבעוניים של פרחים. השמיים היו כחולים מעבר לסוללה המוכרת, והיו מנוקדים באניצי עננים לבנים ואווריריים מעל לראשו.

גודריק לא עצר לנשום את הניחוח האביבי בימים האחרונים, כל כך הוא היה מוטרד בעניינים אחרים, אבל עכשיו הוא נדמה לו מתוק מאי פעם. אם להתעלם מהפטפוטים שלה על סלית'רין- היא חשה כמוהו. גם הוא לא יכול היה להוציא אותה מראשו במשך כל היום, כשישב בכיסאו, דן ומתווכח, ובלילות חלם עליה חלומות טרופים.

הוא השעין את סנטרו על כף ידו וחשב מה יכתוב לה. הוא החליט שיביע את התפעלותו מהטירה ויאמר שכבר חשב על כמה נערים שיהיו מתאימים בדיוק לבית הלימוד שלהם, אבל לא יזכיר עדיין את עניין הזהב, כדי לא להעציב אותה. הוא יאמר לה שגם הוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה וכמה הוא חש בודד בלי חברתה, שהייתה קצרה כל כך אך נגעה בעמקי נשמתו. הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה- כן, זה מה שיגיד.

הוא קרא שוב את המכתב ואז לבש את מכנסיו בכוונה ללכת לחדר העבודה בשביל דיו ועט וגיליון קלף, כשלפתע הדלת נפתחה.

גודריק הביט בקונרד לרגע. "יכולת להקיש."

קונרד משך בכתפיו ונשען על המשקוף. "יש לך אורח."

"אם זה המרפא, תגיד לו ש-"

"זה לא המרפא," אמר קונרד, צופה בגודריק חוגר את חגורתו במן חשדנות. "אתה... רוצה לשתף אותי במשהו, גודריק?"

"כמו מה, קונרד?" שאל גודריק בהיסח דעת בזמן שנעל את מגפיו, עדיין חושב על מכתבו לרוונה.

"הו, אני לא יודע. אולי על ידידים חדשים שרכשת? במשתה האביב של סיגורד, אולי?"

גודריק עצר מלכת, והרגשה רעה מאד חלחלה בו. "מי הגיע?"

"סלזאר סלית'רין."

"לעזאזל!"

גודריק החל לחפש בקדחתנות אחר חלק עליון.

"גודריק?" אמר קונרד בדאגה.

גודריק מצא טוניקה צהובה דהויה ולבש אותה במהירות. "איפה הוא?" הוא שאל את קונרד בזמן שזה קשר את סוגרי שרווליו.

"בטרקלין," השיב קונרד, שעדיין היה מבולבל.

"כבר מרגיש בבית..." סינן גודריק, לקח את שרביטו ויצא במהירות. הוא ירד במדרגות בזריזות בעודו סוגר כמה רצועות בחולצתו. "לעזאזל איתו, נחש... הוא אמר למה הוא בא?"

"הוא רק אמר שהוא רוצה לראות אותך," אמר קונרד בחוסר אונים מאחוריו. גודריק חצה את המסדרונות המוכרים בזריזות, ונעצר באחת מול דלת הטרקלין הכהה, שגולפה לתמונת נוף שדמתה למכתש לאונידס להפליא. קונרד נעצר מאחוריו והביט בידו האוחזת בשרביט מעבר לכתפו. "להגיד לפרונלה להיות מוכנה?"

גודריק הביט בשרביטו כאילו פתאום הבין שהוא אוחז בו. "לא," הוא אמר ותחב אותו לחגורתו. "לא, אנחנו רק נשוחח."

הוא פתח את דלתות העץ בדחיפה חזקה. סלזאר סלית'רין היה נקודה ירוקה בודדה בטרקלין העשוי עץ חום ומרוהט ברהיטים אדומים וחומים. הוא לבש את אותה גלימת המסע הירוקה שלבש בסעודה, ולא נראה שהחום מפריע לו כלל עיקר. הוא ישב רגל על רגל, ידיו משולבות בחיקו.

הוא לא קם לכבוד גודריק כשנכנס, רק בחן אותו במן לגלוג. קונרד חיכך בגרונו.

"תודה, קונרד. אתה יכול ללכת," אמר גודריק, שהחליט לשמור על קור רוחו בינתיים.

קונרד הנהן, ובמבט של חוסר חיבה בולט כלפי סלית'רין, הוא סגר אחריו את הדלתיים.

גודריק נותר לעמוד באמצע החדר ושילב את זרועותיו החזקות על חזהו. "אפשר לעזור לך?"

סלית'רין צמצם את עניו. "אני מבין שלא קיבלת את המכתב."

"דווקא כן קיבלתי את המכתב מרוונה."

"אם כך, בוודאי הצלחת להסיק שהאורח אליו התכוונה הוא אני."

גודריק תהה בכעס איך הוא יודע מה תוכן המכתב ששלחה לא רוונה, אך לא אמר דבר בנוגע לכך. "ובכל זאת, מה אתה רוצה?"

"בית הלימוד, גריפינדור," אמר סלית'רין בחלקלקות, "או שמא אתה גם לא יודע לקרוא?"

אגרופיו של גודריק נקמצו מאחורי גבו. "הייתי מציע לך לשמור על הלשון השסועה שלך בבית שלי, סלית'רין, אחרת עוד תמצא שהיא לא ברשותך יותר," הוא נהם, "ותדבר לעניין כבר, אין לי את כל היום להקשיב ללחשושים שלך."

סלית'רין משך בכתפיו הרזות. "באתי להציע לך עסקה."

"אני לא מעוניין בעסקאות שלך."

"אולי מוטב שתקשיב להציעה לפני שתכריע. אתה עשוי למצוא אותה מפתה ביותר," אמר סלית'רין ברכות מסוכנת.

גודריק הניח את ידיו על אחת הספות בחוסר סבלנות, למרות שבעומק ליבו קצת הסתקרן, וגם קצת חשש. "דבר."

"בשביל בית הלימוד נזדקק לזהב," אמר סלית'רין, "אבל לך אין זהב." גודריק לא שאל אותו מאיפה הוא יודע זאת, אבל זעמו גבר. "ומכיוון שאין לך זהב, אני לא רואה מדוע להכניס אותך בשותפות בבניית בית הלימוד שלנו."

"למה אתה כל כך משוכנע שאני רוצה להיות חלק מזה?" אמר גודריק, "יש לי מספיק עניינים לטפל בהם פה גם בלי זה."

הבעתו החלקלקה של סלית'רין התעוותה לבוז. "כמובן, רוונה מתרגשת מאד מכל העניין. היא משתוקקת שגם אתה והגבירה הפלפאף תהיו שותפים- היא מאד אוהבת את התואר 'ארבעת המייסדים'."

גודריק לא אמר דבר. פניו היו חתומות, אך הוא חשש שסלית'רין מסוגל לקרוא את עניו. הוא כמעט חש אותו בתוך ראשו, מחפש, מפשפש...

"ואתה, גודריק גריפינדור, תהיה מוכן לעשות עסקאות אפילו עם נחשים כמוני בשביל להימצא בקרבתה של הגבירה רייבנקלו. האין זה כך?"

גודריק שתק לרגע, לא מוכן להודות בפני סלית'רין שהוא צודק. אך הוא ישליך את עצמו לרחמי הטרולים לפני שיאכזב את רוונה- חוץ מהעבודה שלמרות הכל, רעיון בית הלימוד די ריגש אותו. לבסוף הוא סינן בשנאה, "אני מקשיב."

סלית'רין חייך בשביעות רצון שהגבירה את שנאתו של גודריק כלפיו. "אני אהיה מוכן לחסות את החוב שלך- כבר מצאתי מממנים רבים למיזם הקטן שלי- כלומר, שלנו. אבל אני רוצה ממך דבר מה. חפץ מסוים מאד. יש לך ניחוש לאיזה חפץ אני מתכוון?"

גודריק גלגל את עניו בחוסר סבלנות, והיה משוכנע שסלית'רין נהנה למתוח את הרגעים בהם גודריק היה כפוף לו. "דבר כבר."

סלית'רין חייך בשביעות רצון. "למשפחתך יש חפץ מורשת שמעניין אותי מאד. זו טבעת ארד, בה קבועה אבן שחורה. האם התיאור מוכר לך?"

"הטבעת של קדמוס פראוול?"

"בדיוק."

גודריק בחן את סלית'רין בחשדנות. "בשביל מה אתה צריך אותה?"

"מה זה משנה? זה הוא החפץ היחיד שברשותך שאהיה מוכן לקנות בזהב שתתרום לבית הלימוד."

גודריק משך בכתפיו, כי היה משוכנע שהמחיר שינקוב סלית'רין יהיה גבוה ונבזי הרבה יותר. הטבעת של קדמוס פראוול שוכבת בתוך תיבה עתיקה במרתפים וכבר עשרות שנים לא שזפה אותה עין אדם. היא הייתה חסרת ערך כמו פיסת אבן ישנה, וגודריק היה משוכנע שאבותיו יסלחו לו אם ימכור חפץ שאיש בכל מקרה לא ישים לב שנעלם בשביל מטרה נעלה כמו בית הלימוד לקוסמים צעירים.

"עשינו עסק," אמר גודריק בקור רוח. סלית'רין חייך בערמומיות ונשען קדימה כששלח את ידו הארוכה והחיוורת ללחיצת יד. גודריק לחץ אותה בקצרה כדי לצאת ידי חובה. "ורוונה לא תשמע על זה."

"לא ציוץ," אמר סלית'רין באותו טון חלק ומלחשש שערער את אמונו של גודריק בדבריו.

"מצוין. עכשיו תסתלק מהבית שלי, אני עסוק." גודריק הסתובב לכיוון הדלת.

סלית'רין קם באחת וגמע את המרחק ביניהם בזריזות עד שניצב לצד גודריק. "תן לי את הטבעת."

"ואז תעלם לי בביצות? אני לא חושב ככה. אני רוצה לראות את הזהב- כשהוא יגיע לקופה של בית הלימוד, תקבל את הטבעת. עכשיו צא מהבית שלי, או שתוצא בכוח."

גודריק צפה בדמותו השחורה של סלית'רין כשחצה את מסדרון הכניסה לרגליהם של פסלי האבות ויצא אל היום הבהיר שבחוץ. הוא התכוון לקיים את הבטחתו. הוא לחץ את ידו של סלית'רין ובכך נתן לו את מילת הכבוד שלו, והוא לעולם לא הפר מילת כבוד. אך בזמן שפנה אל ענייני היום הוא לא יכול היה שלא לתהות מדוע סלית'רין זקוק לטבעת ישנה ומחלידה.

הפרק הקודם		הפרק הבא