הקלחת הרותחת

בס"ד

הפרק הזה הוא G. אתם מוזמנים להגיב, כמובן.

"אממ... יש לכם שייקים?" שאלה הבחורה הבלונדינית הצנומה את טום.

"שייקים? כן, אני מניח," הוא ענה, "מה לשים שם?"

"אני רוצה... אממ... שיהיה על בסיס בירצפת," היא אמרה.

"בסיס בירצפת? את בטוחה? בדרך כלל לוקחים חלב או... או משהו אחר," ענה טום.

"שיהיה בירצפת, אם אתה מתעקש," היא אמרה, "ותשים שם תמרים, תאנים, שזיף דיריג'יבילי ופלפלי צ'ילי."

"פלפלי צ'ילי?" שאל טום, "בטוחה שזה משתלב טוב?"

"צ'ילי משתלב עם כל דבר," ענתה הבלונדינית, "זה מרחיק פלימפים. כמה זה?"

טום נאנח. הוא הביט בבחורה המשונה ההיא. "תלוי באיזה גודל את רוצה את השייק שלך."

"הכי גדול שיש."

"חמישה גוזים," נקב טום במחיר ובהינף השרביט שלו המשקה היה מוכן. הבחורה הבלונדינית הביאה לו חרמש והוא פשפש בקופתתו אחר עודף.

"רוצה עוד משהו?" הוא שאל אותה.

"לא, אני בסדר, אני אשב ואחכה," היא אמרה לו.

"תרגישי חופשי..." הוא מלמל כשהיא התרחקה משם עם השייק המשונה והעודף. הוא קיווה שזה יהיה בסדר. בדרך כלל בערב חג המולד הוא סוגר מוקדם ועולה לדירתו שנמצאת מעל הפונדק לחגוג עם עצמו את החג המעצבן הזה, שיכול להיות מאוד נחמד ומשפחתי אם אכן יש לך משפחה בניגוד אליו.

אבל הפעם הוא לא יכול היה לסגור. תמיד המקום היה ריק בערב חג המולד, אבל הפעם הבחורה המשונה הזו ישבה שם, לבדה, עם השייק המשונה שהזמינה.

"הכל בסדר שם? את מסתדרת?" שאל טום.

הבחורה הנהנה. "זה בסדר, הוא יבוא עוד רגע," היא אמרה.

"הוא? אז זה דייט? בערב חג המולד?" שאל אותה טום.

"אה, היום זה ערב חג המולד? כמה נחמד," היא אמרה, "כן, זה דייט."

"עם מי?" התעניין טום.

"אתה אדם ממש נחמד, אם אתה ככה מתעניין," היא אמרה, "עם דין תומאס."

"דין תומאס...?" הרהר טום. השם הזה היה מוכר לו. כנראה מתקופת המלחמה בה הופיעו בנביא היומי שמות של בוצדמים מבוקשים.

"כן, הוא ממש נחמד," ענתה הבחורה, "כשהיינו אצל המאלפויים ובבקתת הצדפים ואצל מיוריאל הוא תמיד היה איתי, והוא גם הקשיב לכל אגדות השנורקקים פחוסי הקרן שסיפרתי לו, ו-"

"את הבת של קסנו לאבגוד!" קטע אותה טום. כששמע את המילה "שנורקקים" הוא מיד ידע מי היא. "איך קוראים לך? ונוס?"

"לונה," ענתה הבחורה, "שזה קצת דומה. יש לי את השם של הירח."

"טוב, כן..." ענה טום וניגש לרחוץ איזו כוס זכוכית במים הקרירים של החורף.

חלפה שעה ולונה לא נגעה בשייק כלל. שום דין תומאס לא הגיע. בחוץ כבר היה חשוך.

"תקשיבי, לונה, אני תכננתי לסגור מוקדם היום בגלל ה-"

"כי אני הלקוחה היחידה, נכון?" שאלה לונה, "ואז אתה לא מרגיש בנוח ונגרמים לך הפסדים כספיים? זה בסדר, אני מבינה," היא אמרה ופנתה לקום.

"לא, לא!" עצר אותה טום, "את כמובן יכולה להזמין עוד משהו לאכול אם את ממשיכה לחכות לדין תומאס הזה, פשוט היום זה ערב חג המולד וחשבתי לי שאולי..."

"אה, הבנתי, אתה רוצה בטח לחגוג עם אשתך," אמרה לונה, "או בעלך, אני לא שופטת."

טום גיחך למשמע המשפט הזה.

"למה את פה? למה את לא חוגגת עם קסנו לאבגוד?" הוא שאל אותה. אם היא שפוייה היא תרצה לברוח מהאבא המטורף שלה כמה שיותר מהר.

"הוא אמר לי לצאת היום," הפתיעה אותו לונה בתשובתה, "הוא יצא למסע חיפוש אחר השנורקק פחוס הקרן לפני חודש, ובמכתבו האחרון הוא אמר לי שהוא בדרך לקסטלוברושו בברזיל."

"אז גם את לבד," אמר לה טום, "חג שמח."

"אני לא לבד," היא אמרה, "דין תומאס אמור לבוא. אמנם הוא קצת מאחר, אבל הוא יגיע..."

לונה המשיכה לשבת לבד. הנרות שהאירו את הפונדק כבר נכבו.

"תקשיבי, אני עולה לישון," אמר לה טום, "הנה המפתחות של הפונדק, תנעלו כשתסיימו ותתני לי את המפתחות מחר."

"תודה," אמרה לונה ולקחה את המפתחות שטום הושיט לה. היא המשיכה לשבת שם למשך עוד כשעה, יושבת ומחכה.

ובעצם, למה זה מפתיע אותה? בכל חייה היחס לו זכתה לא היה שונה במיוחד. אבל זה לא הפריע לה במיוחד. היא פשוט חיה לה את חייה בידיעה שהיא הצודקת, והאמת נמצאת בצד שלה. זה מה שאבא אמר לה כל הזמן. אבל יש איזשהו ביסוס בטענות של הרמיוני גריינג'ר קטנת האמונה על כך ששנורקקים לא קיימים... לא, לא! אסור ללונה לחשוב את זה! בכל פעם שמישהו מפסיק להאמין בשנורקקים, שנורקק אחד מת. ובכל זאת, הרמיוני וחבריה היו נחמדים ללונה יותר מאביה שנסע לעיתים תכופות להשיג מימון לעיתון שלו או לתור אחר השנורקקים. זה למה לונה הסכימה להצעתו של דין תומאס. נכון, אמנם זה היה רק דייט ראשון, אבל לונה זכרה את דין לטובה כשהיה בן הזוג שלה בנשף חג המולד לפני כל כך הרבה שנים...

אז למה בכל זאת דמעה התגנבה לזווית העין של לונה? למה היא מרגישה מועקה משונה בגרון, כזאת שהיא מעולם לא הרגישה? מתי לונה באמת בכתה בפעם האחרונה?

בגיל תשע, כשאימא שלה נהרגה. לונה בכתה אז קצת. ומאז? היא למדה בהוגוורטס, שזה בסופו של דבר תיכון. אמנם לא דחפו אותה ללוקרים או משהו, אך האווירה הכללית לפני שהכירה את צ"ד בהחלט הייתה די מעיקה. ובכל זאת, היא לא הזילה דמעה אחת.

למה דין לא בא? האם גם הוא, כמו כולם, חשב שזה בסדר להבריז ללונה המג'נונה? שגם ככה זה לא משנה, כי היא הרי משוגעת, מטורפת, אין מה לחשוב עליה או לא לחשוב עליה, ואין להתערות בחברתה. מחשבות מטופשות של תיכון. וממתי לונה בכלל חושבת את זה? ממתי היא הפכה למירטל המייללת? זה כל כך לא אופייני... זה בטח שזיף הדיריג'יבילי שהיה בשייק שלה.

טום כבר הלך לישון לפני שלוש שעות ולונה עוד ישבה שם, מולה כוס ריקה שהכילה בעבר שייק. ואז דלת הפונדק נפחה בסערה ודין תומאס פסע פנימה.

"שלום, דין," אמרה לו לונה, "נזכרת בי. יופי, חששתי שתשכח אותי לחלוטין."

דין לא ידע אם זו סרקסטיות או לא, כי לונה יכולה להיות מאוד תמימה לפעמים.

"אני... לא, לונה, אני..." הוא גמגם. איך הוא יספר לה את מה שיש לו לספר?

"מה קרה? מה עיכב אותך?" שאלה אותו לונה כשרגש חדש עולה בקרבה. משהו עוצמתי. משהו חזק. משהו אדום. לונה חייבת לטפל בסיניסתזיה שלה.

"אני רציתי להגיע בזמן, באמת," אמר דין. לא מגיע לו שלונה תכעס עליו. זה לא באשמתו. אבל זה גם לא היה ראוי לה שמישהו יבריז לה מדייט. היא כל כך חזקה, אבל כל כך מיוחדת. דין הודה בינו לבין עצמו שלהזמין את לונה לדייט היה חלום קטן שהתגשם, והנה הוא מחרב הכל. אבל איך הוא יספר לה את מה שקרה לו בדרך? זה ימוטט אותה לחלוטין.

"אז למה לא הגעת בזמן?" שאלה לונה. כעס, זהה מה שהרגישה. בשם תחתוניו של מרלין, הרגש הזה ממכר. למה לונה לא כעסה קודם? כעס זה דבר מענג.

"בדרך לכאן אני..." דין נעצר בזמן שהחל לדבר. הוא לא יכול להגיד לה את זה. ההודעה הזאת תקפה גם אותו בהפתעה גמורה, הוא לא יכול להעביר את זה ללונה. במיוחד שלקחו לו שש שעות לפנות את מה שנשאר מהגופה... דין היה חייב להחליף עבודה.

לונה פנתה לצאת מהפונדק. היא לא חומוס, היא לא נועדה למריחה. אם דין רוצה הוא יכול להממשיך לגמגם שם, אבל ללונה זה נשבר. אולי באמת, אבא שלה הוא היחיד שיכבד אותה תמיד מבלי לקרוא לה מג'נונה.

"חכי!" עצר אותה דין.

לונה הסתובבה לעברו.

"אני פשוט לא יודע איך לומר לך את זה, לונה," הוא אמר לה, "את יודעת שאני עובד עכשיו ב..."

"בפינוי גופות מאיזורי אסון, נכון?" שאלה אותו לונה. איך לכל הנרגולים הוא מצא את העבודה הזאת?

דין בלע רוק. זה עכשיו או לעולם לא.

"אבא שלך נהרג בדרכו חזרה לאנגליה מהטיול שלו לברזיל," הוא סיפר לה והחזיק את גופה הרפוי שהתעלף ישר לידיים שלו.

הפרק הקודם