אמת או חובה - בני הנפילים

מישהו ביקש ממני לעשות לטיי נקודת מבט, ואני אוהב את טיי ואתגרי כתיבה (בכל זאת, לא יוצא לכם לכתוב מנקודת המבט של בחור אוטיסט גיי כל יום), אז החלטתי למלא את בקשתה/ו ואת הבקשה שבלבכם (כי אני ידעתי שכל שלושת המנויים יתחרפנו מאושר. כל השאר, בבקשה תעשו מנוי!). תיהנו!

לא רציתי שהם יהרסו לי את החדר לחלוטין עם הצבע, אז יצאנו לנקודה בין המדבר לחצר המכון כדי לעשות את זה.
היי. קוראים לי טייבריוס.
ג'ייס עמד במרכז מעגל שיצרנו סביבו, שלושה או ארבעה דליים של צבע זהוב ומברשות צבע לרגליו. הוא היה לבוש רק בתחתוני בוקסר שחורים, למרות הקור של המדבר בשעת ערב, בגלל שזאת הייתה החובה שלו.
אולי זה יישמע מוזר, כי בעיניו ובעיניה של כל בחורה ובחור שפויים ג'ייס יפהפה, אבל שום דבר במראה שלו לא הקפיץ אותי. שום דבר שלא ראיתי קודם לכן. אנחנו ציידי צללים; הדם שלנו מורה עלינו להיות שריריים ויפים. העיניים של ג'ייס לא עניינו אותי גם הן. אז מה אם הן בצבע נדיר? אני חושב שהעיניים של קיט מעניינות יותר. אבל אל תספרו לו.
"אז איך זה עובד?" ג'ייס שאל, מעביר יד בתלתליו הזהובים. "כל אחד לוקח מברשת ואתם מתחילים ל -"
ג'ייס נקטע על ידי אלק, שהתגנב מאחוריו ושפך עליו את אחד הדליים של הצבע. ג'ייס נתפס לא מוכן, והתכווץ תחת הצבע הזהוב הקריר ששטף את עורו. הוא עצם עיניים וירק את הצבע מפיו בהבעת גועל.
לאחר שמטר הצבע הזהוב שכך, ג'ייס הסתובב לכיוונו של אלק והביט עליו במבט נדהם. "חתיכת עולב, אתה שפכת עלי את כל המכל?!" הוא צעק על אלק ומרח עליו את הצבע ששטף את ידו. "תיצבע אתה בעצמך, יא -"
"צבוע?" קיט הציע. ג'ייס שלח אליו מבט קודר.
"לא מצחיק, קיט. אפילו לא קצת."
"כולם מוזמנים לקחת מברשות ולכסות את ג'ייס בזהב!" אלק קרא, מחווה על ג'ייס כמו מנהל דוכן שמשווק את סחורתו. "זכו בנקמתכם במניאק הבלונדיני!"
"'המניאק הבלונדיני'?" ג'ייס שאל בעלבון. "אם כבר אז 'החתיך הבלונדיני', אפשר גם פשוט 'כוסון'. אבל למה 'המניאק'?!"
"כי זה נכון, בן דוד," קיט אמר, טבל את מברשת הצבע שלו באחד הדליים והעביר אותה על פניו של ג'ייס. "אתה מזעזע." את מילותיו הוא הדגיש, בצורה ילדותית למדי, עם תנועות של המברשת.
ליבי שלחה אלי מבט תקיף כשראתה שאני נועץ מבטים בקיט. היא תפסה את ידי ומשכה אותי הצידה במבט כועס. הזעפתי פנים. אני לא אוהב שנוגעים בי בלי רשות, גם אם זו ליבי.
"למה אתה מחכה בדיוק?!" היא סיננה. "לא שמעת אותו קודם?! הוא מחבב אותך!"
"אני עדיין לא יודע!" רטנתי. "אני לא רוצה לעשות מעשה פזיז."
"הוא נתן לכולנו נאום שלם על כך שהוא מאוהב בך. אתה אפילו לא שלחת בו מבט שני. יש לך מושג מה זה עשה לו? הוא בטוח שאתה לא סובל אותו."
"אולי ככה עדיף," מלמלתי. "הוא לא יצטרך לחיות אתי."
"תשתוק."
"ליב, שנינו יודעים שיש משהו לא בסדר אתי. גם אם אנחנו לא יודעים מה זה, אנחנו יודעים שמשהו כלשהו לא בסדר במוח שלי. שאני שונה מאחרים. הוא לא צריך את זה."
"אתה לא שונה," ליבי סיננה. לא הבנתי למה היא אומרת את זה. שנינו ידענו את זה. קלטתי את זה ברגע שבו דוד ארתור הסתכל עלי כאילו יצאתי מדעתי כשסירבתי ללחוץ את ידו ולהסתכל בעיניו כשרק הגיע למכון. מאז נאלצתי לחיות בידיעה שמשהו לא בסדר אתי, ואומנם חלק מהמשפחה העלימה מכך עין, אבל שמתי לב איך ג'ולס מסתכל עלי. כאילו נחרץ גורלי. "תקשיב, חיפשתי את ההתנהגות שלך באינטרנט," ליבי כמעט לחשה. "קוראים לזה 'תסמונת אספרגר'. זו תסמונת על הקשת האוטיסטית. התסמינים תואמים להתנהגות שלך."
"מה?"
"יש עוד כמוך בעולם, טייבריוס," ליבי הבהירה לי. "אתה לא לבד."
שלחתי מבט חטוף אל קיט. "אני לא רוצה לדבר אתו."
"אתה תפספס הזדמנות. טיי!" ליבי קראה אחריי כשצעדתי משם. "תחזור הנה עכשיו!"
"לא רוצה." שמעתי את ליבי רוקעת ברגלה.
"אם אתה לא תחזור לכאן עכשיו, אני נשבעת שאני ארסק לך את האוזניות."
הסתובבתי בחדות. למען האמת, כולם הסתכלו עלי ועל ליבי באותו הרגע. ג'וליאן עמד להתערב, אבל אמה החזיקה אותו במקומו.
"את לא תעזי."
"אתה באמת רוצה לבחון אותי ומה אני יכולה לעשות עם הסיף?" ליבי שאלה. טפחתי על החגורה שלי. היתה שם סכין, כמו תמיד.
"סליחה," אמרתי ושלפתי את הסכין. השלכתי אותה.
אני אף פעם לא מפספס. הסכין עפה לכיוון פניה של אחותי התאומה, וכל מה שהספקתי לשמוע הייתה צרחה של מישהו: "טיי, מה אתה עושה?!", לפני שראיתי את קיט, שהיה הקרוב ביותר לליבי, רץ וחוטף את הסכין. היד שלו החלה לדמם כמעט מיד: הוא תפס את הסכין בלהב, שנייה לפני שפגעה בליבי.

"טיי," קיט מלמל, "מה אתה עושה?"

"אני -" שלחתי מבט בכולם. הם הסתכלו עלי בתדהמה, כמעט בגועל. "אני חייב ללכת," אמרתי לבסוף והרכבתי את האוזניות על אוזניי. המוזיקה התחדשה באוזניי, הרמוניה מושלמת של כלי נגינה שונים. צעדתי אל תוך המכון, אל המקום שבו רציתי להיות. איפה שחיכיתי במשך יום שלם מחוץ לדלת.

הייתי בדרכי אל דלתות החדר של קיט, כשמישהו נגע בכתפי. הסתובבתי כדי לרטון משהו לעברו, וקלטתי שזה היה קיט.

העיניים של קיט מעניינות. הן כמעט יצור חי בפני עצמו. יש בהן כל כך הרבה הבעות ורגשות מתחלפים, כל כך הרבה תנועה. הן כחולות בהירות ועזות, עיניים של משפחת הרונדייל. לפעמים הן אדישות כמו חתול, לפעמים דואגות כמו אימא דובה, לפעמים משועשעות כמו פרפר. יש לו חיים בעיניים. אני מחבב את זה.

קיט תפס את האוזניות שלי ומשך אותן מטה. "מה רצית?" שאלתי. קיט התנשף.

"למה עשית את זה?"

משכתי בכתפיי. "אתה כבר מכיר אותי. אתה יודע. אני לא אוהב רעש, אני לא אוהב קשר עין, אני לא אוהב מגע ואני לא אוהב שמאיימים עלי."

"טייבריוס, אתה בסדר גמור עם זה?" קיט שאל. לרגע אחד, הרגשתי את הרגשות שלי מתפרצים מהסכר שבו הם מסתתרים כל חיי.

"לא."

"אתה צריך לחץ?" קיט שאל בשקט. הוא כבר מכיר אותי. הוא כבר יודע.

"כן." הנחתי לו לקחת את ידי ולשפשף אותה. "חזק יותר." זה לא הספיק. "חזק יותר." עדיין לא מספיק. "אתה יכול לשים את הידיים שלך סביבי?"

"לחבק אותך?" קיט שאל בהפתעה. הנהנתי.

"זה." קיט כרך את ידיו סביבי בהיסוס. הוא הידק את האחיזה שלו לאט ובטוח, בעדינות. זה לא עבד. הייתי קשיח כמו חץ. אני צריך להתמסר ללחץ. "חזק יותר," חזרתי. קיט הידק את האחיזה שלו. הגוף שלי נרפה קצת. "תמשיך." יכולתי להרגיש את הלחץ, כמעט כואב, בחיבוק של קיט. פניי נלחצו אל לוח לבו. היה לו ריח של טבע. של רוח מדבר ודשא והחצר האחורית ושל דבש. ואולי קצת פרווה.

"זה טוב?" קיט לחש אל אוזני. למרבה הצער, לא. זה כמעט היה מספיק. אבל לא.

"לא."

"תגיד לי מה לעשות."

שתקתי לרגע. "אתה יכול להצמיד את השפתיים שלך לשלי?" ביקשתי לבסוף. קיט נראה המום. פיו נפער.

"מה?"

"אתה יכול להצמיד את השפתיים שלך לשלי?" חזרתי.

"לנשק אותך."

"זה השם של זה."

"אותך. טייבריוס נירו בלאקתורן."

"זה השם שלי."

"לנשק אותך."

"לעזאזל, פשוט תעשה את זה," רטנתי. לאחר מחשבה קצרה, הוספתי: "אל תספר לג'וליאן שאמרתי 'לעזאזל'."

"מה שתרצה," קיט אמר, עדיין המום. "קודם לחבק אותך. עכשיו לנשק אותך. זה היום הכי טוב בעולם."

"אתה יכול -"

"כן. בטח." קיט רכן קצת למטה. "ככה?" הוא שאל והצמיד את שפתיו לשלי.

לא זזנו. בהתחלה זה היה כמו פסל: רק להרגיש את שפתיו של קיט לחוצות אל שלי בחוזקה, להרגיש את השקיקה והלהט מבעד לשפתיים שלו. לא רציתי להיפתח אליו יותר מזה. זה קיט. אסור לי להיפתח אליו יותר מזה.

אבל איכשהו, תוך פחות מארבע דקות, מצאתי את עצמי מרותק על המיטה שלו בסיטואציה שכמעט ורק רציתי להפסיק. לא תכננתי שזה יגיע לכדי כזאת נשיקה. לא תכננתי להרגיש את הלחץ מוחץ את גופי כמו פחית. לא תכננתי להרגיש את קיט מעלי ובחיקי, נושך את שפתיי כמעט באכזריות וסוחף אותי לנשיקות, כל אחת פראית יותר מהשנייה.

לבסוף התנתקנו, ואני הבטתי בפניו.

"זה היה נורא? אתה נראה כאילו זה היה נורא," קיט הודה. הנדתי בראשי.

"זה לא היה נורא. זה היה…" ניסיתי למצוא מילה מתאימה לתיאור. החלטתי לנטוש את זה לרגע. "הרגשתי רגיל."

קיט נשכב לצדי, מבטו לא מש מעיניי. "מה זה אומר, 'רגיל'?"

"'תסמונת אספרגר'," דקלמתי את המילים שליבי אמרה. "תסמונת על הקשת האוטיסטית. כל התסמינים מופיעים בהתנהגות שלי."

"אז אתה כנראה אוטיסט?" קיט שאל בשקט.

"לחיי 'כנראה אוטיסטים'."

"אתה יודע," קיט העביר את מבטו אל תקרת החדר, "אין לי בעיה להתמודד עם חבר אוטיסט."

"ולי אין בעיה להתמודד אתך."

קיט שלח מבט אל המצח שלי. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כל מי שחי אתי באותו הבית תקופת זמן כזו או אחרת יודע - כשרוצים להסתכל לי בעיניים אבל אני לא רוצה, מסתכלים על איבר אחר באזור העיניים. דרו הסתכלה על הריסים התחתונים, וכך גם טאבי. ג'וליאן וליבי הסתכלו על האף. מארק, שהיה האח היחיד שהבין אותי באמת, הסתכל על השפה העליונה שלי. קיט היה היחיד שהסתכל על המצח שלי.

"זה בסדר. אתה יכול להסתכל לי בעיניים," אישרתי לו. קיט חייך.

"אני יכול לבקש משהו נוסף?"

"כן."

"אפשר להחזיק את היד שלך?"

"כן."

"ועוד משהו אחד, בבקשה?"

"כן?"

"אתה יכול לצחוק?" קיט ביקש. קימטתי את מצחי.

"למה?"

"הצחוק שלך יפה."

"אני לא יכול לצחוק אם משהו לא מצחיק אותי, אז תיאלץ לחכות."

"אתה יודע מה יהיה מצחיק?"

"מה?"

"להוריד לג'ייס את האף מהעננים." קיט קם ומשך אותי אתו. "אתה בא?"

עשינו את דרכינו בחזרה אל החצר האחורית, והצטרפנו לחגיגת הנקמה בג'ייס. ליבי שלחה אלי מבט רך כשהגענו.

"אני סולחת לך," היא התוותה בשפתיה.

"תודה," החזרתי בתשובה.

קיט לקח מברשת, והביא אחת גם לי. טבלנו אותן בדליי הצבע, וקיט הדריך אותי כיצד לצבוע את ג'ייס באופן מספק. חייכתי חיוך קטן והעברתי את המברשת על פניו של קיט, במקום על גבו של ג'ייס.

צביעה של אחרים לא הייתה משהו חריג - סיימון לא הפסיק להתיז צבע על קליירי, כריסטינה ואמה שתיהן התמלאו בצבע, צבע זהב עקב אחרי טאבי לכל מקום, דרו ציירה על אוזניו של מארק.

קיט חייך והתיז עלי גם הוא צבע, וליבי הצטרפה אלינו ושפכה עלי דלי צבע חצי ריק.

צחקתי. זה היה כיף. כמעט והרגשתי רגיל.

כשצחקתי, קיט בהה בי במבט מוזר. לא מבט של חתול, אימא דובה או פרפר. לא מבט של חיה כלשהי. מבט רך ומתוק, כמעט מתרגש. אחר כך, ליבי גילתה לי שזה נקרא מבט אוהב.

תנו כבוד - את כל זה כתבתי מהפלאפון. אז, מי אתם רוצים שיספר את הפרק הבא?

אל תשכחו להגיב ולהירשם! לאב יו!

טיי(לור) :)

הפרק הקודם		הפרק הבא