הילדה שגילתה

פרק ב': ה-31 ביולי

הלן קמה אחרי חלום מוזר ביותר, היא חלמה שהיא עפה אל מטאטא מעל לונדון, מעל הבית שלה.

היא לא הייתה לבד על המטאטא, היה איתה עוד מישהו. אבל היא זכרה מי. היא חלמה את החלום הזה כבר שבעה לילות ברציפות, היא גם זכרה במעומעם שחלמה אותו כבר פעם. אבל זה היה רק חלום ולא יותר מזה. הלן התארגנה התלבשה והתכוננה לצאת מהחדר.

    ואז היא נזכרה שהיא עוד לא גמרה את כל שיעורי הבית בגיאוגרפיה לחופש. היא פתחה את המגירה כדי להוציא עפרון ואת המחברת. בראש הערמה שמילאה את המגירה היה מונחת מעטפה עם חותם שבור, שנשאה את סמל הוגוורטס. הלן הוציאה את המעטפה מהמגירה. ואז היא נזכרה, באותו יום ראשון לפני כמעט חודש. התאריך היה ה-29 ביולי, נשארו עוד יומיים. ואם לא אז היא לא תוכל ללכת להוגוורטס.

    הלן הייתה בדילמה, ולבסוף החליטה לספר. היא לקחה את המכתב ויצאה מהחדר. היא שכחה מהשיעורים. היו לה דברים יותר חשובים בראש. היא ירדה למטבח, שם מצאה את אימא, את אביה ואת טום. "בוקר טוב" אמרה בעודה יורדת במדרגות. אביה החזיר לה קריאת בוקר טוב עמומה מתוך ספל הקפה, וטום בפה מלא חביתה.  "איפה אימא?" שאלה אותם. "בחוץ" ענה לה טום בקצרה.

     "היא משקה את העציצים." ענה אביה למבטה השואל של הלן. "אהה.." ככה הם ישבו ואכלו בשתיקה את ארוחת הבוקר.

    לאחר מספר דקות אימא שלה נכנסה הביתה עם המשפח בידה. "בוקר טוב הלן, איך ישנת?"

שאלה."מעולה" ענתה לה הלן, והמשיכה לאכול בשתיקה. "אני הולך להביא את הדואר." אמר טום ויצא מהמטבח. "רוז," התחיל אבא של הלן. "קיבלנו מכתב מחברת הטלפון, אנחנו צריכים לשלם להם עד היום..." אמר אבא של הלן. "אוליבר, בפעם המאה, אני אהיה היום בעיר ואני אעבור גם אצלם." ענתה לו אימא בחיוך משועשע.

    "אני יודע, אני יודע... אני פשוט לא זוכר." אמר, ובכך גרם להלן ואימא להתפקע מצחוק. הלן ניצלה את ההזדמנות לדבר עם הוריה, היא ידעה שאם טום יהיה שם הוא יצחק אליה. "אימא, אבא, אני יכולה לדבר איתכם רגע?" שאלה. "כמובן, הלן." ענתה לה  אימא. "מה העניין?" שאלה אותה. הלן לקחה נשימה עמוקה, והציצה למטה לכיוון ידה שהחזיקה במעטפה. רק לוודא שהיא באמת שם ושהיא לא יוצאת טיפשה גמורה ומשוגעת.

    "קיבתימתבמהוגווטס!" אמרה הלן בנשימה אחת. "מה?" קראו הוריה בפה אחד. הלן לקחה עוד נשימה ואמרה, הפעם יותר לאט."קיבלתי מכתב מהוגוורטס." סיימה בחשש. "מה זה הוגווש?" שאל אותה אביה. "לא הוגווש, הוגוורטס." הדגישה הלן. "נו בדיוק, מה שאמרת." אמר לה אביה. "הא, הא, מצחיק מאוד. אבא, אני רצינית. קיבלתי מכתב מבית- הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות." אמרה הלן ברצינות תהומית. ההורים של הלן צחקו צחוק מתוח קצת יותר מדי לטעמה של הלן.

    "הלן, על מה את מדברת? אין דבר כזה 'בית-ספר לכישוף ולקוסמות' מאיפה הבאת את זה?" שאלה אותה אימא. "הנה, תראי!" אמרה הלן והראתה לה את המכתב. אימא עיינה במעטפה ובתוכנה בסקרנות. ואז הרימה את מבטה אל הלן. "הלן, את באמת חושבת שתוכלי למתוח אותנו כל כך בקלות?" אמרה אימא בחיוך. היא ציפתה כנראה לחיוך אשם או שובבי, אבל במקום זה קיבלה פנים נואשות, ועיניים נוצצות מדמעות. "את באמת לא מאמינה לי?" שאלה הלן בתמימות.  "הלן חמודה, את יודעת שאין דבר כזה הוגוורטס, נכון?" שאלה אותה אימא כשהיא מישירה לה מבט.

    "אני לא יודעת אימא..." אמרה הלן. "זה נראה כל כך אמיתי ו... ותואם את כל הפרטים... אני באמת לא יודעת." ענתה הלן בגמגום.

    הדלת נפתחה ונסגרה. טום נכנס חזרה הביתה. הלן מיהרה לנגב את הדמעות, שלא יראה. זה ממש מה שחסר לה עכשיו, שטום יתחיל לרדת עליה. אבל הוא רק זרק את המכתבים על השולחן בסלון ועלה לחדרו, למזלה של הלן.

    "קבעת אם בלה היום לא?" שברה לבסוף רוז את השתיקה. הלן הנהנה. היא באמת קבעה היום עם בלה והיא לא רצתה לאחר. היא נעלה סנדלים ויצאה מהבית לכיוון הפארק, שם קבעה להיפגש עם בלה.

***

הלן הגיעה אל הפארק. הוא היה ריק ושומם, מה שהיה מאוד מוזר ויוצא דופן בפני עצמו. בדרך כלל הוא היה מלא בילדים משחקים או זוגות מטיילים. אבל עכשיו, עכשיו לא היה שם אף אחד. הלן המשיכה להתקדם אל תוך הפארק. היא התקרבה אל הקרוסלה. היה משהו מוזר בפארק כולו. כאילו היה גן רפאים, גם שמש הבוקר החמימה של סוף יולי. ואז היא הבינה מה היה מוזר פה, הקרוסלה הסתובבה. למרות שלא היה עליה אף אחד שיסובב אותה, וגם לא רוח. הלן התחילה להילחץ. היא רצה אל הספסל שליד השער והתיישבה עליו. היא החליטה לחכות שם לבלה כמה זמן. ואם היא לא תגיע היא תחזור הביתה ותתקשר אליה. כן, זה מה שהיא תעשה.

    הלן ישבה על הספסל וחיכתה, לא התאים לבלה לאחר. הלן התחילה לפחד, היא ישבה כך עוד מספר רגעים ואז קמה. תחילה הלן עמדה וסרקה את הפארק. היה משהו לא טבעי בשיממון הזה. הלן שהתה על מקומה קפוצת שפתיים כמה שניות ואז פתחה בריצה מטורפת. אבל כשהגיעה אל שער הפארק היא לא הצליחה לעבור בו. כאילו היה שם קיר בלתי נראה, היא לא הצליחה לצאת. היא לא ידעה מה קורה. ליבה פעם במהירות.

    לפתע, ממש לשבריר שנייה, היה נדמה להלן שראתה יד מרחפת אוחזת בשרביט. זה מסביר. חשבה. זה לא הרגיע אותה במיוחד. ואז היד נעלמה, היא שמעה מלמול חרישי. הלן התחילה להרגיש סחרחורת, עיניה נעצמו והיא נפלה על הקרקע.

***

כשהלן התעוררה משם מה המיטה שלה הייתה קשה מאוד. הלן פקחה את עיניה. דבר אחד היה בטוח, החדר שלה, זה לא. היא הזדקפה פיהקה ושפשפה את עיניה. היא ישבה על הרצפה בחדר קטן ומוזנח.

    לפתע , לכדה בעינה את אותה היד המרחפת שראתה בפארק. ליבה התחיל להלום בחוזקה עד שהייתה בטוחה שגם מי שעומד שם יוכל לשמוע אותו. היא ניסתה ללא הצלחה לייצב את נשימתה. "מי שם?" שאלה בקול רועד. לא נשמעה תשובה.

"מי זה?" חזרה הלן. "מה אתה רוצה ממני? תן לי ללכת! אני רוצה לחזור הביתה." קראה הלן. היד החוותה תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת בשרביטה ופיה של הלן נאטם. "ממ.. מממ...!" ניסתה הלן לדבר ללא הועיל. הלן לא הבינה מי היה רוצה להביא אותה לפה. "תהיי בשקט, ילדה טיפשה!" שמעה הלן קול נשי, אם כי נשמע צרוד למנוון מחוסר שימוש. "אני מסנה להתרכז." המהם הקול. הלן לא הבינה כל כך את הפקודה, פיה היה סתום. אבל היא ישבה והשתדלה להיות בשקט ככל שיכלה, למרות שבמילא לא הייתה לה ברירה. היד התקרבה אל הלן ותפסה אותה בחוזקה. עוצמת הלפיתה  הייתה מפתיעה ביחס ליד הקטנה והשברירית למראה. פתאום הכול החשיך, נשימתה של הלן נעתקה. היא הרגישה כאילו מישהו דוחף אותה בכוח לתוך צינור גומי הקטן ממידותיה. היא ידעה שכרגע עברה את ההתעתקות הראשונה בחייה.

    החושך התפוגג והלן נפלה על המדרכה מול ביתה. היא נשענה על ידיה ונשמה עמוק עד שנשימתה הסתדרה כשהרימה את ראשה הדמות בעלת היד והקול כבר לא הייתה שם, לפחות לא נראה שהיא שם. הלן הרגישה לפתע בכאב ראש חזק במיוחד. עיניה היטשטשו. הלן מצמצה מבעד לדמעות הכאב. הלן התעשתה, היא בדקה שאין עליה סימנים ונכנסה הביתה. "הלן!" קראה אימא ורצה אליה. "איפה היית? כל כך דאגנו לך! כל העיר בערך חיפשה אותך! בואי, את לא כל כך נראית טוב..." והכניסה את הלן למטבח.

    "הלן!" קרא אביה ברגע שראה אותה. "איפה מצאת אותה?" פנה אל אימא של הלן. "פה על המדרכה, איך הגעת לפה באמת?" שאלה. הלן לא הצליחה לדבר, פיה עדיין היה אטום. היא העדיפה להעמיד פנים שהיא לא יכולה לדבר בגלל ההלם.

    לפתע אימא של הלן חיבקה אותה חזק כל כך שהלן רצתה להגיד לה להרפות, אבל כמובן היא לא יכלה. "כל כך דאגנו... להעלם ככה ליומיים, כל כך התגעגעתי אלייך." לחשה מתוך החיבוק. לבסוף היא הרפתה את חיבוקה המוחץ, אך המחמם, כמו שרק חיבוק של אימא יכול להיות.

    לפתע ההכרה בכך הכתה בהלן הידיעה. היא העיפה מבט בשעון. השעה הייתה שלוש ורבע לפנות בוקר. היום השלושים ואחת ביולי. אם לא תשלח את התשובה לפרופסור מקגונגל היא לא תוכל ללכת להוגוורטס. דמעות של תסכול עלו בעיניה של הלן. אימא שכנראה פירשה את הבכי כבכי מהתרגשות חיבקה אותה שנית.

    "בואי, את צריכה ללכת לישון. נוכל לדבר על מה שקרה מחר." אמרה ובלי לחכות לתשובה הובילה את הלן לחדרה.

    ברגע שאימא שלה יצאה מהחדר הלן קפצה על המיטה. עד אותו רגע הלן לעייפות אשר פקדה אותה. היא נרדמה מאוד מהר.

***

הלן התעוררה למשמע דפיקות על הדלת. "הלן! הלן, קומי! יש לך אורחת!" שמעה את קולה הלחוץ של אימא מעבר לדלת. הלן ניסתה לענות לה ואז נזכרה שהיא לא יכולה לדבר. "הלן?" שאלה אימא בקול לחוץ עוד יותר כשלא נשמעה תשובה. "את שומעת אותי?" הלן השמיעה מעין קולות עמומים של התעוררות כדי להרגיע את אימא. היא קמה והחליפה בגדים, צחצחה שיניים, שטפה את פניה וירדה אל הסלון.

    פתאום הלן נעצרה. רגע, היום השלושים ואחת ביולי! אוי, לא! אם לא אחזיר את המכתב היום לא אוכל ללכת להוגוורטס. נזכרה הלן בליבה. וחוץ מזה,מי זאת האורחת  הזאת? למה אימא הייתה לחוצה? מחשבות כגון אלו הציפו את ראשה של הלן עד שלא יכלה להתרכז באחת מהן לי שאחרת תצוץ.

    היא ירדה אל הסלון כשליבה פועם במהירות. בסלון ישבו על הספא אימא ואביה. ועל הכורסא ישבה לה אישה בעלת שיער כהה, לחיים גבוהות ומבט חודר. הלן לא האמינה למראה עיניה. על הכורסא בסלון בביתה שלה, של משפחת קורטר, ישבה מינרווה מקגונגל, מחכה להלן שתיכנס לסלון.

-------------------------------------------------------------------------------

 [עריכה]

אני מצטערת שלוכח לי מלא זמן לכתוב עוד פרק אני פשוט מאוד בלחץ אם כל מיני דברים של סוף שנה,
אבל הפרק הבא הולך להיות מאוד מאוד ארוך אז אני מקווה שזה יחפר..
חוץ מזה אני מזכירה..: אתם לא מגיבים אנשים! כבר כמעט 500 צפיות ורק תגובה למאה צפיות.. אם אני אראה שלא מגיבים אני פשוט אפסיק לכתוב.. DX

הפרק הקודם		הפרק הבא