הילדה שגילתה

פרק ג': סמטת דיאגון

"הלן, בואי, שבי." אמרה אימא בקול מלא לחץ.

    הלן התיישבה על הספה, ליד אביה. "שלום, הלן, אני מינרווה מקגונגל. פרופסור מקגונגל בשבילך" אמרה פרופסור מקגונגל. הלן לא אמרה דבר, רק נעצה במקגונגל עיניים פעורות לרווחה. לבסוף היא הצליחה להוציא ציוץ חלוש שנשמע יותר כמו 'מ.. ממ..' מאשר דיבור. פרופסור מקגונגל החווירה. היא החוותה תנועה קטנה בשרביטה ופיה של הלן שוחרר. "מי עשה את זה?" שאלה מקגונגל כשמבט מטורף בעיניה. אימא של הלן נראתה כשוקלת אם היא צריכה לגנן עכשיו אל הלן בגופה.מקגונגל נשמה עמוק וקפצה שפתיים. פניה חזרו להיות שלבות ורגועות. אבל בעיניה הייתה סערה. הלן לא הצליחה להגיד כלום. אבל הפעם בגלל ההלם.

    לאחר כמה דקות של ציפייה דרוכה, הניפה מקגונגל את שרביטה וממנו יצא חתול מנומר כסוף. הפטרונוס של מקגונגל! חשבה הלן בליבה. הפטרונוס יצא מהחדר בריצה קלילה עד שנעלם מין העין. הלן חשבה שזה כנראה פטרונוס מדבר. ליבה פעם יותר ויותר במהירות מרגע לרגע.

    לפתע הלן קפצה למשמע צעקה מהמסדרון. אימא של הלן הייתה הראשונה להתעשת ורצה למסדרון אחריה הלן ואביה. מקגונגל נשארה לשבת במבט רגוע אך חיוור מעט.

    במסדרון הלן והוריה מצאו את טום עומד מבוהל וצמוד לקיר. "מה זה היה?" הוא קרה בזעם מהול בבהלה. "זה... זה היה פטרונוס." אמרה הלן בלחש. ומיד הצטערה על כך. "כן, אני יודע מזה, סתומה! מה זה עושה פה?" שאל אותה בצעקה.

    הלן פתחה את פיה אבל מקגונגל, שהגיע לשם מבלי שאף אחד שם לב לכך, הקדימה אותה. "אם יורשה לי לשאול, למה כוונתך ב'אני יודע מה זה'?" שאלה פרופסור מקגונגל בפשטות. טום נראה כאילו הוא עומד להתעלף. "מה את עושה פה?" הוא הסתכל על הלן ולאחר מכן על מקגונגל, ונראה כשוקל מחדש את רמת שפיותו. "בוא, נסביר לך בסלון." אמרה אימא של הלן בקול רועד. טום נראה כשוקל עם למחות. אבל לאחר מספר שניות של חשדנות הוא וויתר ונכנס עם שאר המשפחה אל הסלון. הלן החלה להרהר אם היא באמת רוצה את כל זה. למרות כמה שרצתה ללכת להוגוורטס המשפחה שלה לא בדיוק נהנתה מזה כמוה.

    "טוב, אני מניחה שעדיין לא עניתם לשאלתי, ואני עומדת על כך שאקבל תשובה." פסקה מקגונגל. נראה שמבחינתה אין כל שאלה בעניין. היא רק ישבה וחיכתה לתשובה בהבעה קפואה. "כפי שאתם וודאי יודעים, בתור סגנית המנהל מחובתי היא לדאוג לתלמידים. ולכן עלי לדעת מאיפה שני ילדיכם הסיגו את המידע הזה על עולם הקסמים." הלן הביטה בטום במבט מתחנן והתפללה שהפעם יבין את חומרת הבעיה ויתייחס אליה ברצינות.

     לפתע מקגונגל תפסה בראשה בכאב ונשענה על השולחן. בוא בזמן הלן הרגישה זיכרון צפים ונעלמים. אבל לא זיכרונות שלה, אלא של פרופסור מקגונגל.הלן לא הצליחה לעשות כלום חוץ מלבהות בה, המומה. לפתע פנתה מקגונגל אל הוריה של הלן. "אני באתי לכאן כדי ללוות את הלן אל סמטת דיאגון, שם תקנה את הציוד הנדרש לשנת הלימודים בהוגוורטס" אמרה ברשמיות. ולמרות זאת כאילו לא קרה דבר.

    רוז הייתה המומה לא פחות מהלן. הלן שלחה אליה מבט בתקווה שמקגונגל לא שמה לב. תקוותיה של הלן נענו, אך היא זכתה למבט המוכר מאימא, מבט ששידר בפרוש: את עוד תסבירי לי את זה גברת צעירה. אך ענתה למקגונגל כאילו לא היו שום חילופי מבטים, בערך. "ומה אם... מה אם אנחנו לא רוצים שהלן תלך להוגוורטס הזה. או איך שלא קוראים לו?" שאלה אימא של הלן בחששנות, כשהיא מתעלמת בפירוש מהמבט ההמום והמתחנן ששלחה בה הלן. "רוז, את יודעת כמה הלן רוצה את זה. עוד לפני שהיא ידעה שיש אפשרות כזאת." אמר אביה בשקט. "אוליבר, תראה אותה. היא מכורה לזה. לפעמים אני חושבת שצריך לקחת אותה לטיפול בגלל הדבר הזה. אני מפחדת שאם תלך לשם היא..." הוריה של הלן החליפו דברים בלחישה. היא לקחה נשימה עמוקה. "אני מפחדת שכבר לא תהיה דרך חזרה." אמרה כשהיא מסתכלת על הלן במבט עצוב.

    "תחליטו מה שתחליטו, זאת בחירה שלכם." אמרה מקגונגל. אך נראה שהיא מתאפקת מאוד לא למחות על דעה זאת. "אימא בבקשה." לחשה הלן כשדמעות עומדות בעיניה.

    "אני לא יודעת... אני צריכה לחשוב על זה." אמרה מהוססת קצת יותר מקודם.

    "טוב, אם זה יעשה לה טוב... אז אפשר לנסות. אבל אני מודיעה לכם מעכשיו, שאם יקרה משהו,

כל דבר שייתן לי סיבה, הלן חוזרת הביתה!" אמרה בקול תקיף.

    "אז אני מניחה שזה אומר שאנחנו יוצאים אל סמטת דיאגון?" שאלה פרופסור מקגונגל בנשיפה מיואשת. "אני מניח שכן." ענה לה אביה, לפני שאימא הספיקה לעשות זאת במקומו.

    "אז קדימה." אמרה מקגונגל ונעמדה, אחריה עשו כך גם שאר חברי המשפחה. "אני מתארת לעצמי שתרצה לבוא גם?" שאלה את טום המופתע.

    "אני, אני אלך להתלבש רגע..." מלמל ורץ למעלה להחליף את הטרנינג שאיתו ישן לבגדים נורמאלים.

"מר קורטר, הגענו תחנה את המכונית כאן בבקשה." אמרה מקגונגל והצביעה על קו השוליים הרחבים מול הקלחת הרותחת. הלן כבר עברה את שלב ההיסטריה, זה לא אומר שהיא לא התרגשה. זה רק אומר שהיא התחילה ליהנות מכל הקטע הזה.

    הם נכנסו פנימה. פרופסור מקגונגל בירכה לשלום קוסמים שונים בזמן שעברו אל הדלת האחורית.

כאשר מקגונגל עברה בדלת אל החצר האחורית, שם היו כמה פחי אשפה וקיר לבנים גדול.

    "בואו, זאת הכניסה לסמטת דיאגון." לחשה הלן להוריה בעוד היא נותנת לאביה מרפק קטן בצלעות.

    אביה היה הראשון להתעשת ולעשות צעד לכיוון מקגונגל. "קדימה, רוז." אמר לה בשקט. היא מיהרה להצטרף אליו. טום הלך אחריהם, חושש. מקגונגל נקשה בשרביטה על הלבנה השלישית משמאל לפח האמצעי. למרות שהלן כבר ידעה מה הולך לקרות היא נשנקה כאשר הלבנה הסתובבה, ואחריה עוד לבנים ועוד, עד שנפתחה קשת בקיר. מקגונגל התחילה ללכת ונעצרה מצידו השני של קיר הלבנים. הם נכנסו לסמטת דיאגון.

    היו שם חנויות קסומות מכל הסוגים. כל החנויות מהספר אחת אחת, 'אוליבנדרס', 'כרך ודף בע"מ', 'כל-בו דורסי לילה'. היה שם הכול.

    "טוב אני מציעה שנתחיל בגרינגוס, בנק הקוסמים. תצטרכו להחליף כסף." אמרה מקגונגל כאילו זה מובן מאילו והסתובבה בכוונה להמשיך ללכת, אך נעצרה כמעט בין רגע אל ידי אימא של הלן.

    "מ... מה זאת אומרת להחליף כסף?" שאלה. מקגונגל כנראה כבר הייתה רגילה לשאלה כזו או דומה לה, "אנחנו הקוסמים משתמשים בכסף שונה משלכם. אנו משתמשים באוניות זהב, חרמשי כסף, וגוזי נחושת." הסבירה. "תצטרכו להחליף את כספכם בכסף של קוסמים על מנת לקנות את הציוד הנדרש." אמרה מקגונגל בקול רובוטי כאילו כבר הסבירה את זה אלפי פעמים. למען האמת היא כן הסבירה את זה שלשמאות פעמים לפחות.

    "אז קדימה, בואו נלך, אין לי את כל היום." אמרה והובילה אותם אל גרינגוטס.

הם הלכו אחריה בשתיקה. קבוצה של ילדים בערך בני גילה של הלן נדחפה על אחד מחלונות הראווה. הלן ניסתה להציץ מעל ראשיהם. זה היה חלון ראווה שהציג מטאטאים. "תראו," אחד מהם אמר. "זהו נימבוס 2001 . הוא יותר טוב  ומהיר מנימבוס 2000 ! –" הלן נעצרה. זה לא יכול להיות, אמרה בליבה. נימבוס 2001? זה אומר שהארי עוד לא סיים ללמוד! שרק בשנה שעברה הוא עמד בדיוק כאן. או שאולי לא? אולי הארי הוא רק  דמות? ו...ה רולינג קוסמת? הלן הרגישה משום מה חרדה. היא לא ידעה להסביר למה, פשוט גרם לה להרגיש רע. עד שהוגוורטס התגלה כאמת לאמיתה, הארי אולי לא.

    אלפי שאלות חדשות צצו בראשה של הלן. שאלות שלא יכלה לשאול אף אחד. חוץ מאולי דמבלדור. אם הוא אמיתי כמובן. הלן הרגישה אכזבה מרה. "הלן, הכול בסדר?" שאלה אימא, חששנית מהרגיל, אבל עדיין מעט מרוצה מהמחשבה שאולי הלן לא רוצה ללכת להוגוורטס.  "כן."

    ענתה הלן לאחר מספר שניות. "בואו נמשיך." אמרה הלן והתחילה ללכת בהבעה 'מאושרת' אשר לא ריצתה אף אחד. אביה של הלן התקרב אליה. "הלן מה קרה?" שאל בלחש. הלן הפסיקה להעמיד פנים. "עזוב, אתה לא תבין."  אמרה במשיכת אף. "אולי בכל זאת? רק בשביל שתרגישי יותר טוב."

הציע. "זה רק ההתרגשות. אחרי הכול זאת המשאלה הכי גדולה שלי." אמרה הלן וניסתה להישמע משכנעת. נראה שאביה האמין לה מכיוון  שהוא רק אמר "בואי נמשיך, אוקי?" ולאחר שהלן הנהנה הם חזרו אל שאר.

    מקגונגל עדיין הסתכלה על הלן בגבה מורמת, אך הסתובבה והמשיכה ללכת.

    לאחר שתי דקות הליכה בערך הם הגיעו אל גרינגוטס.

    המבנה של גרינגוטס היה הרבה יותר מרשים וגדול במציאות, נוכחה הלן לדעת ברגע שראתה אותו.

    זה היה מבנה לבן בוהק, כמו שלג, הוא התנוסס גבוה מעל לחנויות אשר גודלן התגמד מולו.

    דלתותיו המבריקות  היו עשויות מארד, ומולן לבוש במדי ארגמן עמד –

    "גובלין, כן. את גרינגוטס מנהלים גובלינים. אתם מתבקשים לא לנעוץ מבטים." כשאמרה זאת היא הביטה בטום, שבהה בגובלין, במבט נוקב. טום מיהר להסיט את מבטו.

    הם עלו במדרגות האבן הלבנות. הגובלין היה נמוך מהלן בערך בחצי ראש.

    פניו היו שחומים, חכמים למראה, והיה לו זקן מחודד. הלן גיחכה בלי קול לנוכח הפרטים המדויקים שרולינג הציבה. הגובלין קד לפניהם כשעברו בפתח הבניין

הם עמדו עכשיו מול זוג דלתות נוסף, אך הפעם דלתות כסף. על הדלתות היה חקוק:

           לנכנס ברוך הבא

           אך דבר אחד תדע:

           מי שבגזילה אשם

            כך או ככה ישלם –

            לא רק אוצרות תמצא

            כאן בבטן-אדמה.

            אזהרה היא לבאים:

            סוף גנב אינו נעים.

"בואו נמשיך," אמרה מקגונגל לאחר שנתנה להם מספר שניות לקרא.

    הלן לא קראה, היא שיננה. היא זכרה את הכתובת לעל-פה.

    שני הגובלינים שעמדו ליד הדלת קדו לפניהם כשעברו גם את הדלתות האלה.

    הם נכנסו לאולם שיש עצום בגודלו. כמאה גובלינים נוספים לפחות ישבו בתוך האולם על שרפרפים גבוהים מאחורי דלפק ארוך, חלקם שוקלים מטבעות על מאזני כסף, כותבים בספרי חשבונות גדולים, או בוחנים אבנים יקרות מאחורי זכוכית מגדלת.

    אין-ספור דלתות קטנות בהרבה מדלתות הכניסה הובילו מהאולם, וגובלינים נוספים הובילו דרכן קוסמים ומכשפות שונים. מקגונגל הובילה את משפחת קורטר אל הדלפק,

היא פנתה אל אחד הגובלינים שישב מאחוריו, הגובלין היה עסוק בשקילת אוניות זהב.

"בוקר טוב, " בירכה אותו פרופסור מקגונגל. "אנחנו רוצים להחליף כסף מוגלגי."

הגובלין הרים את מבטו, נראה שאת מקגונגל הוא כבר הכיר.הגובלין פסק מפעולתו. "הכסף בבקשה." אמר והושיט את ידו. אימא של הלן, שעדיין לא התגברה על ההלם רק עמדה במקום ולא אמרה דבר. אביה לאומת זאת שאל את הבין מה הוא אמור לעשות.

    "כמה כסף לתת לו?" שאל את מקגונגל. "מאתיים דולר לערך." אמרה מקגונגל בקול עייף.

    "זה די הרבה לא?" שאל אביה בחשש. "הו, לא. יש דברים שתצטרכו לקנות רק פעם אחת."

אביה של הלן הנהן. הוא הוציא את ארנקו מתיק העבודה שלקח עימו הבית מכיוון שכבר היה עליו לפני שיצאו. הוא הוציא מהארנק שטר של מאתיים דולר, והושיט אותם לגובלין שמאחורי הדלפק.

    הגובלין סרק את הלן ומשפחתה מעל משקפי הקרן שלו. "רק רגע בבקשה," אמר אל מקגונגל יותר מאשר אל האחרים."אקרא למישהו שיכך אתכם." אמר. "גרינון!" הוא קרא. גרינון היה גובלין 'גבוה' יחסית, הוא היה בגובה של הלן. לקח צרור מפתחות ושקיק עור מתחת לדלפק. גרינון יצא מאחורי הדלפק תוך שהוא מכניס לתוכו את הכסף המוגלגי  "בואו איתי בבקשה." אמר והחווה בידו לעבר אחת הדלתות.כשהגיעו אל הדלת, גרינון פחת אותה והם נכנסו פנימה.הם עמדו במנהרת אבן צרה, מוארת בלפידים בוערים אשר היו תלויים על קירותיה. הרצפה של המנהרה נטתה מעט כלפי מטה, ועליה הייתה מסילה קטנה. גרינון שרק, עגלה קטנה נסעה לעברם ממעמקי המנהרה ונעצרה לידם.

    "רק שלושה בעגלה." אמר גרינון. "אני מציאה שנלך אני הלן ורוז, או אוליבר." הציע מקגונגל.

    "אני אבוא," פסקה רוז עוד לפני שמקגונגל סיימה לדבר. היא לא הסכימה לעזוב את הלן לשנייה.

    "טום יישאר פה עם אוליבר." היא הביטה בטום במבט מתנצל, אבל עלתה על העגלה מבלי להסס.

    "אתם מתבקשים לצאת לחכות באולם הכניסה." אמר גרינון לטום ואביה של הלן. "כן, כמובן." אמר אביה של הלן והוא וטום יצאו בחזרה אל אולם השיש הגדול שהיו בו קודם. הלן הסתובבה, מקגונגל כבר הייתה על העגלה, גרינון חיכה בקוצר רוח שהלן תעלה. הלן טיפסה לתוך העגלה.עגלה שקשקה מעט והם יצאו לדרך. הלן הופתעה מהנסיעה הקצרה כל כך, הלן כמעט ולא הספיקה להרגיש את הרוח. לבסוף הם נעצרו ליד דלת מתכת לא הרבה יותר גדולה מהדלתות בביתה של הלן.

    על הדלת היה מוטבע המספר שבע גדול בצבע שחור.

גרינון ירד ראשון, אחריו ירדה פרופסור מקגונגל, הלן ירדה אחריה. אימא של הלן הייתה קפואה בתוך העגלה מרוב הלם. ידעתי שעדיף שאבא יבוא... חשבה הלן, מיואשת מרמת הלחץ של אימא.

    "אימא, בואי." אמרה הלן ועזרה לאימא לצאת מהעגלה. העגלה נסעה משם.

    גרינון ניגש אל הדלת, הכניס את המפתח וסובב מספר פעמים לשני הכיוונים.

    המנעול השמיע סדרת נקישות, הדלת נפתחה. הכספת הייתה שונה מאוד מהכספות בספר.

    היא הייתה עצומה בגודלה, אך מעין קיר מתכת דק חצה אותה. מצידו האחד היו אלפי דולרים מסודרים בערימות. ומצידו השני, סודרו בערימות מוקפדות מטבעות של אוניות, חרמשים וגוזים.

    גרינון נכנס פנימה כשהוא לוקח בידו את המפתח והשקיק עור. הלן התכוונה להיכנס אחריו אך

מקגונגל חסמה אותה בידה. הן עמדו בחוץ וחיקו לו  עד שיצא. כשחזר השקיק שבידו היה עדיין מלא,

אך הפעם באוניות וחרמשים.

    גרינון שרק שנית ועגלה אחרת, בכיוון שני, הגיעה והם עלו עליה. הנסיעה חזרה הייתה קצרה כמו הקודמת לפניה. הם ירדו מהעגלה וגרינון פתח את הדלת ויצא אל האולם, הוא קד להן כשיצאו גם הן     

    תוך שהוא מחזיק להן את הדלת פתוחה. הוא חזר אל הדלפק כשהן הולכות אחריו.

משום מה הלן הרגישה רחוקה מהעולם הזה, לא שייכת. היא התעלמה מהרגשה זאת בטענה שהציבה לעצמה שזה יעבור וזה רק בגלל שהיא עוד התרגלה. אבל עמוק בפנים היא ידעה שזה לא כך. הם ניגשו אל הדלפק, גרינון נכנס מאחוריו ועלה על אחד השרפרפים. לפני שהושיט למקגונגל את השקיק עם הכסף הוא דאג ורשום את כמויות הכסף שהוחלף באחד מספרי החשבונות הגדולים שהיה מונח לפניו. הוא הושיט את השקיק למקגונגל. "פרופסור מקגונגל?" פתחה הלן בקול שקט.

    "את יודעת איפה אבא שלי, וטום?" השלימה. "הם יושבים שם באגף ההמתנה." ענתה לה מקגונגל כשהיא מצביעה אל עבר טום ואביה של הלן שישבו וחיקו להן. לאחר שאספו גם את אוליבר וטום, הם יצאו חזרה אל הרחוב. "טוב, אני מציעה שנתחיל אצל אוליבנדר." אמרה מקגונגל והתחילה ללכת לכיוון חנות השרביטים כשהם צועדים אחריה. החנות היית ה קטנה ועלובה למראה.     

    אותיות מוזהבות מעל הדלת הודיעו:  אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס. שני שרביטים בודדים הוצגו בחלון הראווה המאובק על כרית ארגמן. כשנכנסו החמישה צלצל פעמון קטן אי-שם במעמקי החנות.

    המקום היה ריק וקטן, מלבד כיסא אחד שברירי למראה. מכיוון שהיה רק אחד היה זה חוסר נימוס להתיישב. אך מקגונגל פטרה זאת ברגע בכך ששכפלה את הכיסא עד שהיו חמישה כיסאות עליהם התיישבו להמתין. על קירות החנות ניצבו עשרות מדפים ועליהם מסודרים בערימות מאות שרביטים לפי סוג ומספר. אך למרות כל החזות המוזנחת הלן הרגישה את הקסם באוויר.

    "צהריים טובים," אמר קול קטן. הלן נבהלה, שכן לא שמה לב שאוליבנר עצמו נכנסת לחדר.

    אוליבנדר היה קשיש ומקומט ובעל עיניים גדולות ובהירות שכמו האירו את החנות האפלולית.

"שלום, מר. אוליבנדר." פתחה מקגונגל. "כפי שאתה יכול לנחש באנו הנה כדי לקנות שרביט לעלמה הצעירה כאן לידי," היא סימנה להלן לקום. הלן נעמדה וציציה שלום קטן אל עבר אוליבנדר.

   אוליבנדר חייך לנוכח מבוכתה. "גשי, גשי הנה." אמר כשהוא מסמן להלן לבוא אחריו. "בואי נראה," אמר במבט מהורהר. הוא הוציא מכיסו סרט מידה בעל סימנים כסופים.

    "מה היא זרוע השרביט שלך?" שאל את הלן תוך שהוא מותח את הסרט.

    "אוליבנדר, אני מזכירה לך שהיא –" אך מקגונגל לא זכתה לסיים את המשפט כי הלן כבר ענתה לו. "שמאל." ענתה הלן. "אני מניחה שהוא התכוון ליד החזקה שלי, לא?"  מיהרה הלן להציל את עצמה. נראה שמקגונגל לא השתכנעה. הלן מיהרה להסיט את מבטה. והושיטה את ידה."טוב," שבר לבסוף אוליבנדר את השתיקה. הוא מדד את ידה של הלן מהכתף עד קצות האצבעות, ממפרק כף-היד עד המרפק, ברך עד בית שחי. "מה שמך?" שאל בזמן שמדד "הלן קורטר." ענתה לא בקול חלש."הלן..." הוא המהם. "את יודעת, לכל שרביט אוליבנדר יש גרעין של חומר קסם רב עוצמה.  

    אנחנו משתמשים בנוצות זנב של עוף חול, נימי לב של דרקונים ובפרוות חד-קרן. אין שני שרביטים זהים. ואף פעם לא תצליח להגיע לתוצאות הטובות ביותר עם שרביט של קוסם או מכשפה אחרים."     

    הוא סיפר להלן, היא כמובן כבר ידעה את מה שסיפר. אבל אף אחד מלבדה לא היה צריך לדעת את זה.  סרט המידה מדד כעת את הלן בכוחות עצמו בזמן שאוליבנדר הסתובב בין המדפים ומדי פעם לפעם הוציא קופסאות שונות באורך ועובי שונה. לבסוף הוא חזר אל הלן. "זה מספיק," אמר לסרט המידה שמיד נפל ארצה. "הנה, נסי את זה. פשוט תני הנפה." אמר והושיט להלן שרביט שהוציא מאחת הקופסאות. "איקליפטוס, פרוות חד-קרן, עשרים ואחת סנטימטר, גמיש." הלן הניפה את השרביט. כלום לא קרה. אוליבנדר לקח מידה את השרביט והושיט לה שרביט אחר.

    "מייפל, נימי לב של דרקון, תשע-עשרה סנטימטר, נוקשה." הלן עוד לא הספיקה להניף את השרביט וכבר הוא נחטף מידה והוחלף באחר.  "ערבה בוכייה, נוצה מזנבו של עוף-חול, עשרים וארבעה סנטימטרים, קפיצי. כן, זה יכול לעבוד..." אמר, אך כמעט מיד חטף אותו מידה. "אשוח, פרוות חד-קרן, עשרים ושלושה סנטימטר, בר-כיפוף." אמר והושיט לה את השרביט. כשהלן החזיקה בשרביט היא הרגישה מעין חמימות בקצות האצבעות, פתאום היא הרגישה תחושת ביטחון.

    היא הניפה את השרביט מעל ראשה וממנו יצאו ניצוצות כחולים וארגמניים. אימא של הלן השתנקה. "מצוין! " קרא אוליבנדר בהתרגשות.

    מקגונגל נתנה לאוליבנדר שבע אוניות תמורת השרביט, הוא קד להם לשלום והם יצאו מהחנות.

    "בואו," אמרה מקגונגל והובילה אותם אל גלימות לכל עת בהנהלת מדאם מלקין. פעמון הדלת צלצל כשהם נכנסו לחנות. מדאם מלקין הייתה מכשפה שמנמנה וחייכנית. היא הייתה לבושה כולה בסגול.

    "רק רגע בבקשה." אמרה למקגונגל והתפנתה לילד אחר שעמד אל אחד שרפרפים.

    ילדה אחרת בדיוק סיימה ויצאה. אישה שעבדה בחנות סימנה לה להתקרב אל השרפרף הפנוי.

    הלן הלכה אל השרפרף. "בואי, הוגוורטס נכון?" שאלה. הלן פתחה את פיה כדי לענות, אך האישה לא חיכתה לתשובה והלכה להביא גלימה שחורה שאותה הלבישה על הלן והתחילה לתפוס עם סיכות ולקצר איפה שצריך. אל השרפרף השני עמד ילד, או יותר נכון נער, שנראה בערך בשנתו החמישית. שערו ועיניו היו שחורים כלילה ועורו היה כהה. הוא הסתכל על הלן במבט מתנשא שגרם לה להתבייש. לפי מראיה של המכשפה שישבה בספסל ההמתנה ליד הוריה של הלן שכנראה הייתה     

אימו, הלן הבינה שהוא טהור דם, או חצוי דם, ונראה שהוא לא כל כך אוהב מוגלגים.

    כאשר סיימה מדאם מלקין לתפור את גלימתו הוא יצא עם אימו מהחנות כשהוא מסתכל על הלן במבט מלגלג. לאחר מספר דקות האישה השנייה, שתפרה את גלימתה של הלן, סיימה גם היא.     

    "זהו, חמודה." אמרה בחיוך והפנתה אל הלן אל המראה. הלן הייתה מרוצה מהגלימה. הם שילמו למאדם מלקין ויצאו מהחנות. מקגונגל הציצה בפתק. "בואו, נמשיך אל 'כרך ודף בע"מ', לקנות את ספרי הלימוד של הלן." הם נכנסו אל חנות הספרים, שם, לעומת החנויות הקודמות שהיו בהן, היו המון אנשים. לאחר שהצליחו למצוא את ספרי הלימוד של הלן ולקנות אותם הם נחלצו מהדוחק שהיה בחנות חזרה אל הרחוב.

    הם קנו להלן גם קדרת ברזל ומערכת בבוקים, זוג מאזני נחושת, וטלסקופ. לאחר מכן הלכו לקנו להלן, לאחר שביקשה והתחננה, חיית מחמד.

הם נכנסו אל  איילופס: כלבו דורסי לילה.  הפעמון צלצל כשנכנסו לחנות.

    היו שם מגוון ציפורים ועופות ליליים לכל הסוגים. ינשופים, תנשמות, אוחים, הלן הייתה מוכנה להישבע שאפילו ראתה שם אוח גדול במיוחד בגודל של שולחן כתיבה.

    הם יצאו מהחנות לאחר רבע שעה עם כלוב ובו אוח חום וגדול. האוח ישן שנת ישרים וכלל לא שם לב שיצאו מהחנות. הלן חשבה שהוא נראה קצת עצלן, למרות שבחנות הפגין היפראקטיביות ונכונות להפגין את יכולותיו בפני הלן. מה שנגד באופן מוחץ את התנהגותו הנוכחית.

    לאחר שסיימו את הקניות יצאו מהסמטא דרך הקלחת הרותחת חזרה אל הרחוב המוגלגי.

    הם נפרדו לשלום מפרופסור מקגונגל והיא נפרדה מהם, אך לא לפני שמסרה להם את הפרטים על הרכבת 'הוגוורטס אקספרס' שיוצאת מרציף תשע ושלושה רבעים.

זה היה יום מהנה ומרגש במיוחד עבור הלן, כשהלכה לישון התפללה בליבה, אלוהים, בבקשה ממך! שזה יהיה אמיתי, אני לא רוצה שזה יהיה רק חלום. בבקשה ממך! הלן נרדמה תוך מחשבות אל יום המחר.  היא לא צפתה כמה הלילה הזה יהיה גורלי עבורה.

------------------------

מקווה שאהבתםD:

אשמח מאוד לתגובות ודירוגים.

הפרק הקודם		הפרק הבא