הוגוורטס תחתית - גמור

אם רוז חשבה שלשבת עם בל במשך כמה דקות בסירה זה מלחיץ, זה היה בגלל שהיא עוד לא ידעה שבבית ריוונקלו יש מספיק מקום לשניהם.
אבל ביינתים בסירה הקטנה הצפופה, רוז בכל מקרה הרגישה לחוצה בהחלט, וניסתה להשתלט על רגליה הרוטטות.
ראשה של 'הילדה' בל היה כפוף הצידה להביט על המים. רוז ניסתה להמנע מקשר עין ונשמה בשקט ככל שהיא יכלה.
במבט חטוף הצידה היא ראתה ששאר הילדים בסירותיהם לא שמים לב במיוחד לסירה שלהם. בסירה הראשונה ישב האיש הגדול ובחן את כולם... ואז בתוך השקט רוז קלטה נצנוץ עיינים. לשנייה הילדה העיפה בה מבט. רוז הסתובבה מהר לכיוון השני, אבל הספיקה לראות שהמבט - נדמה לה, היא לא הבינה איך זה הגיוני - לא היה רצחני אלא.. מפוחד?
כשהם ירדו מהספינה הרעועה הישר לעבר המיונים, ובלחץ ובצעדי פינגווין, עלו אחד אחד אל אל עבר המצנפת, וירדו לשולחן המתאים,
הספקות אכלו בליבה של רוז, וכש'הילדה' עלתה לבמה בראש מכופף וביישנות טבעית, היא כבר גמרה בליבה שכל הלחץ ממנה הוא לא טבעי ולא במקום.
אחר כך התשואות משולחן ריוונקלו כשהכובע ירד מראשה של רוז השכיחו קצת את העניין, ולמעשה היא נהנתה מהאווירה במקום, ומהאוכל, ומהתלמידים הנחמדים אליה - גם אלה הבוגרים ממנה בכמה שנים, ומצאה את עצמה מחייכת וצוחקת.
אך בסוף - המהיר מידי לדעתה - קם המנהל הקרוי דמבלדור, מלמל כמה מילות חוכמה לקול תשואות הקהל וסימן את סיום הסעודה.
בגוש מאוחד יצאו רוב תלמידי ריוונקלו, שרים שירים עם חידודי לשון, ועלו אל מגדל הבית.
רוז לא שמה לב לדבר כמעט מהנוף הסובב אותה כל הדרך, והופתעה כשכבר הגיעה לחדר בליווי שתי ידידותיה החדשות - צ'ו צאנג, ומריארטה החמודה.
הם המשיכו לדבר ולצחוק עוד תוך כדי שהם מתמקמות, וכמעט שלא שמו לב שהדלת נפתחה בשקט וילדה ביישנית נכנסה.
אבל אז נפל לרוז האסימון, והיא הביטה בבל, שהתיישבה על המיטה הצדדית והחלה לפרוק את מזוודתה.
כנראה שצ'ו שמה לב שמשהו תפס את מבטה של רוז. היא הביטה מעבר לכתפה על בל, ושאלה ללא מילים מה העניין.
אבל רוז לא רצתה לדבר על זה עכשיו - בעצם, היא לא רצתה לדבר על זה בכלל, והיא תכננה שדבר ראשון על הבוקר היא תנסה ליצור קשר ידידותי עם בל.
היא השאירה את צ'ו לדבר עם מריארטה והסתובבה אל מזוודתה כדי לשלוף פיג'מה. לא היתה פיג'מה, ולא היתה את המזוודה שלה - רק המזוודה השחורה הגדולה של מוריס.
צ'ו השאילה לה בגדים עבים וצמריריים שהיו לה, וקול הפעמון השולחני הקטן שמריארטה הביאה מביתה צלצל חצות.

                .....................~~~~~~~°°°°°°°°°~~~~~~~~~.................

בהמשך הלילה אף אחת מארבעת הבנות לא התעוררה כשהמזוודה השחורה - שלא שייכת לרוז - רעדה במקומה, ואף אחת לא זזה כשנשמעה קול שאגה עמומה, כאילו היא הד של כאב שנישא אליהם מרחוק, מחכה לצאת לחופשי...

הפרק הקודם		הפרק הבא